מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א טז

ומ"ש לענין טבילה אי"ה יתבאר במקומו ולפמ"ש דמרור רק חלק מהמצוה נראה דהא דפליגי לקמן בפסחים קט"ו אי רשאי לכרוך דמצות מבטלות זו את זו היינו מצה ופסח דהם ב' מצות נפרדות אבל מרור דהוא רק חלק לק"פ ושייך בי' לכ"ע אינו מבטלות זו את זו אבל אי מרור מבטל מצה או מצה פסח בזה פליגו ובזה מיושב דמייתי שם קרא דפסח שני ולא מייתי מקרא דפסח ראשון דכתיב על מרורים יאכלוהו דאיכ"ל דקאי רק על מרור בהדי פסח ואין להקשות א"כ בפסח שני דגם מצה החיוב רק מכח פסח והוא חלק מפסח א"כ דילמא פ"ש שאני דהוי הכל חד מצוה דז"א דהרי כתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו משמע דפ"ר ושני שווין ושפיר הוכיח ובזה יש ליישב קו' התוס' בפסחים שם דהקשו על החכמים דדרשו יאכלוהו אפי' זה בפ"ע הא לדידהו דווקא בפ"ע נאכל דאיכ"ל דקאי על מרור דגם לחכמים אינו מבטל זה את זה. והנה הרמב"ם פסק דפסח אינו נאכל בכריכה ויש לומר הטעם כמו שכתבו לדידן דמספקא לן אי הלכה כהלל אסור לאכול בכריכה דפסח אינו נאכל אלא על השובע ודילמא א"צ כריכה וא"כ אי כורכו אינו נאכל על השובע אמנם בפי"ח מפסולי מוקדשין דפסק הרמב"ם דפיגול ונותר וטמא שבללן חייב דאיסורין אין מבטלין זה את זה ובזבחים ע"ח אמרי' דתליא זה בפלוגתא דמצות מבטלות וא"כ עכ"ח סובר הרמב"ם דבוודאי אין מצות מבטלות וא"כ קשה מ"ש פסח דאינו אוכל מכורך ובחי' ישבתי זה מיהו בירושלמי פ"ג דחלה ה"א מייתי פלוגתא ואמר דיש חילוק בין ג' דברים לב' ופסח אינו נכרך עיי"ש. ונוהג בזו"נ אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג יליף לה מהקישא דמצה לחמץ: מצוה יא היא להרמב"ם ולהרמב"ן היא מצוה י"ג. והיא ל"ת ד' להרמב"ם. ולהרמב"ן ל"ת ה'

ל"ת אליבא דכ"ע שלא ימצא חמץ ברשות ישראל שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ודווקא על חמץ שלו או שקיבל אחריות דילפי' גז"ש שאור שאור מלאו דלא יראה דכתיב לך ודרשי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבו' ותרי לך דכתיבי מפילין לך אחד גם על לאו דלא ימצא והנה הפ"י והת"ח בפסחים דף ה' ע"ב דייקו מלשון רש"י שם דמפרש של אחרים כגון נכרים משמע דעל של ישראל עובר אפילו מי שאינו שלו והפ"י צידד לומר דאפילו של הפקר עוברין עליו לשיטת רש"י ועיי' בצל"ח שהקשה על שיטת ת"ח ופ"י מהא דאמרי' לקמן בפסחים מ"ה דאין ישראל עובר על חלה דבעינן שלך ולענ"ד דאפי לשיטה זו ל"ק דתרומה כל כמה שלא בא ליד כהן אמרי' בסוף מס' סנהדרין ופסקו הרמב"ם פ"ד מע"ז דין י"ד דלית בתרומה כה"ג דין עיר הנדחת דלא מקרי שללה אלא שלל שמים והה"ד הכא דמקרי כשל גבוה ואינו עובר על חלה ותרומה לכ"ע כל זמן שלא נתנה וגם גוף הסברא שכ' הפ"י דלרש"י איכ"ל אפי' הפקר עוברין עליו לא נראה שהרי בעינן לך אלא דלך יש לפרש ב' פירושים או דקאי על כל איש ואיש מישראל ואז בעינן שיהי' שלו ועל ישראל אחר אינו עובר אבל יש ג"כ לפרש דלך קאי על כל ישראל ואז אם הוא של ישראל כל ישראלים עוברין וזה דעת רש"י אליבא דת"ח ופ"י אבל לעולם גם לרש"י בעי' לך וממילא הפקר אינו עובר עליו לכ"ע. ובחי' כתבתי שרש"י שכ' כגון נכרים הוא רק לסק"ד

ב) ומסיק בגמרא מקרא דלא ימצא דאם קיבל על פקדונו של גוי אחריות ישראל עובר עליו שאז כבר מצוי לו דהיינו שמשכחת שיהי' כשלו ע"י אחריות אמנם אחריות הזה פליגו בי' לרש"י אפי' הוי רק כש"ח ולהרמב"ם בעינן דווקא אחריות ש"ש ותוס' ס"פ שבועות הדיינים הביאו דיעה שלישית דבעי' אחריות אונסין והלח"מ בפ"ה מחו"מ הקשה דהרי בפסחים דף ו' תניא יחד לו בית אינו זקוק לבער פירש"י משום דלא קיבל אחריות ור"ת הקשה מאי איריא יתד לו בית אלא וודאי אפי' בקיבל אחריות ולרש"י תי' הר"ן דהפקיד אצלו היינו סתמא דכיון שאמר כנוס חפצך ברשותי הוי ש"ח אבל יחד לו בית הוי כאומר הא ביתי קמך והוי ככנוס שורך ברשותי דאינו מקבל אחריות ולכך פטור ולפי"ז מוכח דאחריות ש"ח סגי וא"כ להרמב"ם דס"ל דבעי' אחריות ש"ש עכ"ח מפרש כפי' ר"ת והוי לי' להרמב"ם להביא הא ברייתא דיחד לו בית בשלומא אי הי' סובר כרש"י אין כאן לענין חמץ חידוש דין וכבר הביא הרמב"ם בפ"ב משכירות דין דכנוס שורך לביתך וגו' אבל לפי מאי דס"ל להרמב"ם עכ"ח כר"ת עמדה הקו' זה כוונת קו' הלח"מ ולענ"ד דהנה ברמב"ן בחי' ובר"ן שם מבואר דשורש טעם של ר"ת הוא דעת הגאונים דפסקו כהמכילתא דחמצו של ישראל ברשות גוי אינו מצוה לבערו מה"ת רק מדרבנן ואם רק קיבל אחריות לא גזרו ונראה דדין זה דמכילתא תליא בפלוגתא ונקדים ליישב מה שדקדק הצל"ח למה מקדים לפרש הבבא דכבשתו ואח"כ פריך על הבבא דרישא דיכול יקבל פקדונות הא אמרת רישא דרואה של אחרים ותו הקשה תוס' למה צריך רבא לומר דלהתיר כבשתו שדי לך אלא ימצא תיפוק לי' מיתורא דלך ועוד הקשו דא"כ ל"ל גז"ש דשאור שאור עיי"ש ולענ"ד ליישב דהפ"י הקשה עוד לדעת הפוסקים דבעי' אחריות ש"ש ממ"נ אי תפסתה מרובה לבעי אחריות ש"ש ואי תפסתה מועט נימא אחריות ש"ח עיי"ש שמכח זה באמת רצה להכריע כמ"ד אחריות ש"ח. ולענ"ד בעזה"י דממקומו הוא מוכרע דהרי הר"ן כ' בפרשי' לבאר הברייתא דיחד לו בית דברישא דהפקידו אצלו מסתמא הוי כמו כנוס שורך ברשותי הוי ש"ח ולכאורה זה כרבנן אבל לרבי דס"ל בב"ק מ"ז דאפי' בכנוס שורך ברשותי לא הוי ש"ח מאי איכ"ל והרי הרמב"ם פסק בפ"ב משכירות וכ"פ בש"ע סי' רצ"א ס"ג כרבי אמנם הש"ך שם כ' בשם הג"א דבבית גם רבי מודה דהוי ש"ח וברייתא מיירי בבית דהרי מסיים יחד לו בית וא"ש ובזה יש לפרש לישנא לא ימצא בבתיכם דאז הוי לכל הפחות ש"ח מיהו כל זה לולא דגלי קרא דלך קאי אלא ימצא אבל השתא דגלי דלך קאי אלא ימצא עכ"ח אע"ג דהוי ש"ח לא מקרי לך ובעי' אחריות ש"ש ומיושב היטב קו' פ"י ואין להקשות א"כ מנ"ל ללמוד כבשתו דהא איצטרך ללמד דבעי' ש"ש זה אינו דחדא ידעי' מגז"ש דשאור שאור ואכתי איכא יתורא דלך דילפי' מיני' גם הא דכבשתו וא"כ מיושב קו' התוס' דל"ל דשדי אלא ימצא דאי לא דשדי אלא ימצא לא הוי מצי למילף כבשתו אבל השתא דשדי אלא ימצא ואיכא גז"ש וגם לך ילפי' גם כבשתו ובפרט לפמ"ש הפ"י דפשטא דלא ימצא משמע אפי' כבשתו עיי"ש. ובזה מיושב קו' הצל"ח דצריך להקדים בבא דכבשתו דבלא בבא זו הו"מ לתרץ לבבא דאל יקבל פקדונות דסתם פקדון הוי אחריות ש"ח ועובר משא"כ רישא דשל אחרים אבל לאחר דביאר בבא דכבשתו דשדי לך אלא ימצא ומזה מוכח דבעי' אחריות טפי מש"ח כדלעיל ולכך שפיר הקשה דברייתא סותרת זה את זה ומשני דמיירי בקיבל אחריות ש"ש וכדאמר רבא אילו מגנב וא"ש ולפי"ז א"ש נמי הא דהרמב"ם לא פסק כמכילתא משום דבמכילתא מבואר דיליף מבתיכם עיי' ברש"י בפ' בא בקרא דלא ימצא בבתיכם ומה שהקשה הרמב"ן ויישב הרא"ם עיי"ש וכיון דלפמ"ש למעלה לדעת הרמב"ם לפי מאי דקיי"ל כרבי איצטרך בבתיכם דבעי ש"ש ולא מוכח כמכילתא ולפיכך לא פסק הרמב"ם כוותי' אבל הברייתא דיחד לו בית איכ"ל דאתיא כרבנן דרבי ולדידהו אייתר בבתיכם לדרש דמכילתא וכהגאונים וממילא א"ש הברייתא דיחד לו בית כפי' ר"ת אבל הרמב"ם לשיטתי' לא קיי"ל כוותי'

ג) והנה הפרמ"ג בפתיחה כוללת לה' פסח הביא להקשות על הרמב"ם למה מנה לאו זה דלא ימצא ולקמן מצוה כ' לאו דלא יראה והרמב"ם בשורש ט' השריש דאין הלאווין נימנים אלא הענינים וכאן אינם ב' עניינים ונראה דלשון לא ימצא אפילו בחמץ שאינו ידוע כמ"ש הפ"י בשמעתין ופר"ח בסי' תל"א עיי"ש ואפי' מ"ע דתשביתו נראה דאיכא דהרי ילפי' גז"ש שאור שאור ועכ"ח היינו בדיקה וכדעת הר"ן ריש פסחים דיש לבדיקה שורש דאורייתא אלא דקשיא לפי"ז מאי פריך בפסחים דף ה' ע"ב דלא ימצא למה נאמר דהא כתיב לא יראה וקשה הא איצטריך לחמץ שאינו ידוע וצ"ל דגם מקרא דלא יראה דכתיב בלשון נפעל משמע אפילו בחמץ שאינו ידוע כמ"ש הרא"ש דף י' ובפ"י כאן אלא דלכאורה קשה הא בספרי יליף מלא יראה ביטול וכמו שביאר הרמב"ן בליקוטיו בריש פסחים ובר"ן שם וקמ"ל דמהני ביטול ואכתי' לא ידעי' חמץ שאינו ידוע ואיצטרך לא ימצא לחמץ שאינו ידוע ומאי פריך וצ"ל דהקו' דאכתי לא הוי צריך הקרא לשנות מלא יראה ללא ימצא אלא ג"כ אי הוי כ' ב"פ לא יראה הוי ילפי' גם לחמץ שאינו ידוע ולמה כתיב לא ימצא ופריך שפיר ומשני דאיצטרך לרבות נמי פקדונות בקיבל אחריות ושלא יטמין ולעולם דכיון דדרשינן שלא ימצא לך דהיינו שלא יהי' משכחת לה דיהי' לך חמץ אפי' ע"י אחריות ממילא גם חמץ שאינו ידוע בכלל והיינו דבעי' בדיקה וכדעת הר"ן בריש פסחים ולכך נמנה שפיר לב' לאוין לדעת הרמב"ם. ועפי"ז אפשר לומר דמאן דפליג ע"ז וסבר דחמץ שאינו ידוע אינו עובר ס"ל דלמסקנא דבעי' לאסור פקדונות דאיקבע חמץ אפשר דעל חמץ שאינו ידוע דאיכא ספיקות אינו עובר והפר"ח בסי' תל"א הקשה על שיטה זו דתוספת ר"פ כל שעה דס"ל חמץ שאינו ידוע אינו עובר מהא דאמרי' בפסחים דף ד' ע"ב דבדקות חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי והימנוהו רבנן בדרבנן א"כ מוכח דאם לא ביטל איכא איסור דאורייתא בחמץ שאינו ידוע ולהנ"ל אפשר לומר דנהי דאמרנו דלשיטה זו אינו מוכח מלא ימצא דס"ל דבעי' לפקדונות ולאסור הטמנה מ"מ הא מלא יראה נמי משמע חמץ שאינו ידוע כמ"ש הרא"ש ואמרתי דאיכ"ל דס"ל כספרי דלא יראה בא ללמד דביטול מועיל וכ"ז אם ביטול מועיל מדאורייתא אבל אי ביטול מועיל מסברא דהפקר ולא צריך לא יראה אלא לחמץ שאינו ידוע וא"כ איכ"ל דזה גופה כוונת הש"ס שאני בדיקת חמץ דרבנן משום דאינו ידוע והא דכתיב לא יראה דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ולא מסברא דהפקר ולעולם