מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קסה

מגדף לחודא דא"כ ליכתוב ברישא דקרא, וגם על אביו לחודא לא קאי דמה שייכות זה לכאן ועכ"ח דקאי אתרווייהו עיי"ש שביאר היטב, ודו"ק: מצוה רסב והיא להרמב"ם מ"ע ק"ד ולהרמב"ן לא נמנה זאת למצוה

מ"ע על הב"ד לדון בשריפה להמחויב שנאמר באש ישרפו והרמב"ן פליג ע"ז ואינו מונה כל הד' מיתות ב"ד אלא למצוה אחת וכבר נתבאר לעיל, ובסנהדרין דף ע"ו ע"ב פליגי ר' ישמעאל ור"ע בקרא באש תשרפו אותו ואתהן ולרבא שם פליגי בחמותו לאחר מיתת אשתו דלר' ישמעאל גם לאחר מיתה היא בשריפה ולר"ע איסורא בעלמא הוא דאיכא ופי' רש"י האי איסורא ילפי' מן ארור שוכב עם חותנתו ולדידי' הוא איסור דאורייתא אבל שאר מפרשים פירשו דהוא רק איסור דרבנן ובאמת דברי רש"י קשים ני טובא, מנ"ל דהאי קרא איירי לאחר מיתה אדרבה פשטא דקרח משמע דלא מקרי חותנתו חלא כשאשתו קיימת ובפרט לפי מה שפי' המפורשים בחומש דכל י"א ארורים הכתובים בפרשה הם דברים הרגילים לעשות בסתר ואין אדם יודע וחותנתו שכיחא שתהי' אצל בתה שיתרו אותו ואפשר לבוא לידי זמה וזה שייך כל זמן שבתה קיימת חבל לאחר מיתה לא שייך זאת, ח"כ משמע פשטא דקרא דאיירי בחיים ח"כ מנ"ל איסור מן התורה על חותנתו לאחר מיתת אשתו ואפשר דרש"י ס"ל כיון דארור מקלה אביו ואמו מיירי לאחר מיתה כמש"כ במצוה הקודמת וילפי' מסמוכין דגם ארור שוכב עם חותנתו מיירי לאחר מיתה

ב) והנה מצות שריפה קיימ"ל דהוא רק שריפת נשמה וגוף קיים דרק ע"י פתילת של חבר ואם שרפו אותו שריפה ממש גם הגוף מסתמא קיים ג"כ המצוה וכן פי' התוספות על התורה עה"פ היא מוצאת והיא שנחה אל חמיה ולשון מוצאת הוא מלשון ויצת אש בציון היינו שריפה ממש ועפ"י המדרש דברי חז"ל שתמר היתה בת כהן וצוה יהודה לעשות לה דין תורה גם בזה יצא ידי מצוה, ולכאורה קשה לי דבסנהדרין שם ילפי' דשריפה בעי' דווקא בפתילה של אבר מקרא דואהבת לרעך כמוך ברור לו לו מיתה יפה וח"כ אם שרפו באש ממש מבטל מ"ע של ואהבת לרעך והוי מצוה הבאה בעבירה וצע"ק, ועיי' במנ"ח שאם הורגין בשחר מיתות של ד' מיתות ב"ד ג"כ יצא ידי מצוה לדעת הרמב"ם ילפי' לי' מן מות יומת שאם א"א לו באותה מיתה יהרגנו בשאר מתות ב"ד ולפי הנראה נהי דקיים מצות ובערת הרע וגו' אבל מצות שריפה לא קיים כי לדעת הרמב"ם היא מצוה בפ"ע ומטעם זה נראה דצריכה התורה לכתוב לח תבערו חש בכל מושבותיכם וגו' וילפי' מני' דשריפת בת כהן אינה דוחה שבת, וביבמות דף ו' מפרש דאיצטרך קרח דהו"א דעשה דשריפת בת כהן ידחה ל"ת דשבת ומ"ש דנקט הקרח דין זה בשריפה דווקא הלא גם בשאר חייבי מיתות מני למכתב זה ולפימ"ש המגיני שלמה בשבת דף ק"ו דגם בשחר חייבי מיתות איכא תיקון ולא מקרי מקלקל דעל ידי המיתה יש לו כפרה וזה תיקונו עיי"ש וא"כ בשריפה יש ב' חילול שבת ח' מה שנוטל נשמתו ואיכא משום נטילת נשמה, וב' משום הבערה כדאמרי' שם דמה לי אם מבשל קדירה או מבשל פתילה שנ חבר, וא"כ בלא"ה הוי ידעינן דאין לשרוף בשבת אי נימא דגם בשחר מיתות מקיים ג"כ המצוה מזה נראה ראי' להרמב"ם דכתב דמלבד המצוה של ובערת הרע כל אחד מארבע מיתות ב"ד מצוה בפ"ע ולכך איצטרך קרא דאין עשה דוחה ל"ת: מצוה רסג והיא להרמב"ם ל"ת קנ"ט. ולהרמב"ן היא מצוה רל"ד ל"ת קנ"ד

מל"ת שלא ללכת בחוקות הגוים שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו שלא לדמות להם במלבוש המיוחד להם ונח יגדל ציצית ראשו ולא יגלח מהצדדים ויניח שער באמצע הראש וזה נקרא בצורית ועיי' במהרי"ק שורש פ"ח והובא בב"י וברמ"א וביו"ד סי' קע"ח ומבואר שם דלאו זה כולל ב' ענינים או בעושה מעשה תמי' כמו דרכי אמורי או בעושי דבר שאינו ראוי לישראל כגון שלובש בגד של שחץ ושניהם טעם אחד להם שעי"ז ניכר ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעושה כדי לדמות להם, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות בפ"ק דע"ז והובא בב"י סי' קע"ח שזה האיסור בלורית היא שלא לדמות להם וכ"כ החינוך במצוה רפ"ב שכל שעושה אחד מאלו שזכר שם כדי לדמות להם חייב מלקות ומבואר דווקא אם עושה כדי לדמות ואין להקשות הא הוי התראת ספק דמי יודע אם הוא עושה לדמות אא"כ אם אומר כן, זה אינו כיון שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמש"כ המהרי"ק הנ"ל ותו כיון דקבל ההתראה שפי' מחייבין לי' ולעולם אינו עובר משום ובחוקותיהם לא תלכו, אא"כ עושה כדי לדמות להם אבל אם עושה משום הרווחה או שאר תועלת לית בי' משום ובחוקותיהם לא תלכו, אלא מדברי המהרי"ק שם משמע דבעינן דווקא שיהי' מוכח מתוך מעשיו וניכר שאינו עושה לדמות להם אלא משום הרווחה אז מותר אבל אם אינו מוכח אסור משום מראית העין אבל מדברי הרמ"א ביו"ד סי' קע"ח הנ"ל משמע דלא חייש לחשדא ומראית העין עיי"ש וכש"כ בנידן דידן של רבים יש לדון כבה"כ של רבים לית בי' חשדא וכדאיתא בע"ז דף מ"ג ע"ב איברא הי' נראה לכאורה דעל דברי רמ"א ומהרי"ק הנ"ל יש תימה מהא דסנהדרין דף נ"ב הנ"ל דמוכח דאפי' אם אינו עושה כדי לדמות ג"כ אסור וכעת מצאתי במנ"ח במצוה זו ואין לחלק אם עושה דבר מעניני חולין אינו אסור אלא אם עושה כדי לדמות אבל אם עושה עניני תמי' דנראה כמדמה דת לדת גרע טפי ואם כן יש לומר המשפט הוא ג"כ ענין דתי דבר משפט כי המשפט לאלקים היא וכתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם ולכך אסור טפי אפילו אם אינו עושה כדי לדמות אם כן קשה בסנהדרין דף נ"ב עמוד ב' הוכיחו רבנן דסייף מותר הואיל וכתיבא דאי לא תימא הכי הא דשורפין על המלכים אמאי אינו אסור משום ובחוקותיהם וגו' ועכ"ח הואיל וכתיבא מותר ומה ראי' מהתם דהתם שאני דאינו מדמה דת לדת משא"כ בסייף ועכ"ח דהש"ס אינו מחלק וגם ממקומו הוא מוכרע שהרי כל מוני המצות לא מני לאו זה של השמר פן תנקש אחריהם ופן תדרוש לאלהיהם דמיירי במדמה דת לדת, וגם הרמב"ן שפי' בחומש כן לא מנה זה ללאו בפ"ע וכן הרמב"ם והחינוך שכ' דנכפל הלאו בקרא דפן תנקש וגו' ואי יש חילוק בין מדמה דת לדת או שאר חוק הוי להו תרי לאוין כיון דאין דינם שוים ועכ"ח דמנה זה ללאו אחד עכ"ח הכל בכלל הלאו דובחוקותיהם לא תלכו

ב) ותו קשה טובא על דברי הרמ"א שכתב ולכן שורפין על המלכים ותלה טעמא משום שהוא כבוד וקשה הא הגמ' תלי' טעמא משום דלאו מנייהו ילפינן ואם כן מוכח להיפך דלולא טעם זה דלאו מינייהו ילפינן דהוי מלתא דכתיבא בקרא אפילו הוא דבר של שבח אסור לעשות כמעשיהם. ובאמת דברי הרמ"א מועתקים מדברי הר"ן בע"ז דף י"א וכן כתב בד"מ מיהו דברי הר"ן יש ליישב ולכוין על דרך שכתב התוספת בע"ז דף י"א ע"א ד"ה ואי חוקה וכו' אבל דברי הרמ"א א"א ליישב כן ועכ"ח צ"ל דהר"ן ומהרי"ק והרמ"א ההולכים בשיטה זו ס"ל דסוגי' דע"ז דף י"א דתלה הטעם דשורפין על המלכים משום חשיבות וסוגי' דסנהדרין דף נ"ב דתלי' טעמא משום דכתיבא בקרא פליגי וכמש"כ הריטב"א בע"ז שם אלא דהריטב"א כתב דקיימ"ל כסוגי' דסנהדרין והר"ן וסייעתו ס"ל דאדרבא סוגי' דע"ז הוא הסוגי' העיקרית שהוא במקומה דהאיסור ובחוקותיהם וגו' בע"ז שייכא וכמש"כ הר"ן שם וכן קבעה הרמב"ם בהל' ע"ז פ' י"א ואע"ג דלפי"ז התוס' בע"ז ד"ה ואי חוקה הנ"ל פליגי על הר"ן אפ"ה פסק הרמ"א כוותייהו דרבים נינהו כדלעיל דגם הרמב"ם ומהרי"ק ס"ל כוותייהו וגם החינוך

ג) או יותר נכון לומר דכבר כתב המהרי"ק דאפילו דבר שהוא לכבוד או שאר תועלת אם הוא דבר שאינו ראוי' לישראל מצד צניעות או מטעם אחר א"כ מוכח דעושה כן כדי לדמות אפילו אם אין כוונתו כדי לדמות דברים שבלב כה"ג אינם דברים ומוכח מלתא שעושה כן כדי לדמות ועובר משום ובחוקותיהם וגו' וא"כ י"ל שריפה על המלכים נהי שהוא לכבוד אינו ראוי' לישראל משום בל תשחית וכמו שאסרו חז"ל לזרוק כלים על המת וכן סייף שהוא ניוול וכמו שאמר ר' יודא בסנהדרין שם וכפי' רש"י שם דאינו ראוי' לישראל וליטול ממנו פניו וראשו שהוא צלם אלקים והדרת פניו וטוב יותר הי' להרגו בחנק ככל סתם מיתות האמורות בתורה וא"כ גם בהורג חבירו נימא דראוי' לו כן ועכ"ח יאמרו הרואים שהורגין בסייף דילפינן מן המלכים וכן הרואים ששורפין על המלכים יאמרו דמנייהו ילפי' ולכך הוכיחו רבנן לומר ההיתר משום דכתיבא בקרא ומייתי שפי' ראי' משורפין ואתי שפי' סוגיא דסנהדרין אפי' לדעת מהרי"ק וסוגיא דע"ז יש לפרש כפי' התוס' הנ"ל וא"ש

אמנם הר"ן הביא ראי' למהרי"ק וסובר נהי דגוף הסייף כתיבא בקרא מ"מ להתיז ראשו אכתי מנייהו ילפי' ועכ"ח כיון דאית בי' טעמא ע"ז לא נאמר ובחוקותיהם וכן שריפה נהי דכתיבא מ"מ לא כתיבא לשרוף על מלכים ולפניהם ממש רק בשריפת אבותיך ישרפו לך אבל לא לפניהם ממש עכ"ח משום דמנייהו