מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קסג

ידיע בפיו ומקטיר לה וחייב ע"ז סקילה ועיי' ברמב"ם במנין המצוות ל"ת סי' ט' דלא הוי לאו שבכללות והרמב"ם חשיב ידעוני לאית בי' מעשה ובגמ' סנהדרין ד' ס"ג אמרי' דלית בי' מעשה וכבר האריכו בזה הלח"מ והמעיי"ח

ב) ועוד הקשה על הרמב"ם טובא דכ' בריש הלכות שגגות דאם עשה מעשה אוב וידעוני חייב לפי המנין שם ג' חטאות ופרט על מעשה אוב חטאת א' ועל מעשה ידעוני חטאת א' וכו' עיי"ש וקשה ממנ"פ דהרי בריש כריתות לא מנה ידעוני ופריך שם אמאי ומשני דלית בי' מעשה ושוב הקשה הא מתני' כר"ע דמונה מגדף אע"ג דלית בי' מעשה ותי' ר' יוחנן כיון דשניהם אוב וידעוני בלאו אחד נאמרו ואין חלוקין בלאוין אין חלוקין ג"כ לחטאות וא"כ להרמב"ם דפסק תרתי חשיב לי' כמעשה ופסק אע"ג דאין חלוקין בלאווין אפ"ה חלוקין הן לחטאות וחייב על כל אחת ואחת א"כ קושי' הש"ס במקומה עומדת ונראה לפענ"ד דהרמב"ם אזיל לשיטת הרי"ף כפי מה שביאר בר"ן בחידושיו לסנהדרין ד' ס"ה ע"ב לר' יוחנן דאמר חיסמה בקול לוקה דעקימת שפתיו הוי מעשה היינו כל האותיות חוץ מאותיות א"ה"ו"י שקלים לדבר וחוץ מאותיות אלו מקרי עקימת שפתיו והוי מעשה ואפשר ג"כ לשיטת התוס' דס"ל דדווקא אם ע"י דיבור נעשה מעשה איכ"ל גבי ידעוני דע"י מעשה הכישוף השבעת העצם שבפיו מדבר מקרי עשייתו מעשה ורק מגדף וכיוצא בו דאפשר באותיות א"ה"ו"י או כשיטת התו' דלא נעשה מעשה ע"י דיבורו או לשיטת רש"י בכריתות דף ד' דמגדף אפשר בלב ותוס' בסנהדרין שם כתבו דהש"ס דסנהדרין וכריתות פליגו בזה עיי"ש וס"ל ג"כ כל דאפשר בלי מעשה אפילו עשה מעשה פטור מקרבן חטאת דכתיב משפט אחד יהיה לכם דבעינן שווים לחטאת כמו שהביא השיטה מקובצת בב"מ ד' צ' ע"ב באריכות ועכ"פ לדעת הרמב"ם נראה דס"ל לר' יוחנן דידעוני מקרי מעשה ולכאורה קשה לי הרי מבאר ביבמות דף ד' ע"א דאוב וידעוני בכלל שאר מכשפים הם ולענין מיתה אמרו שם דיצאו לפרט לר' יודא דמכשף דינו בסקילה אבל לענין הלאו דאל תפנו אל האובות קשה לי כיון דכבר כתיב לא ימצא בך וגו' מעונן ומכשף וגו' וא"כ הוא לאו גם על אוב וידעוני ולמה פרט לאו בפ"ע דוודאי למ"ד דמקרי לאו שאין בו מעשה איצטרך למיכתב להיות לאו לחייב סקילה דאין עונשין אא"כ מזהירין והו"א דלאו דמכשף קאי רק על העושים מעשה. אבל לפימש"כ לדעת הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה ויליף לן מלאו דחסימה כדאמרינן במכות דף י"ג עמדה הקושי' במקומה ועכ"ח צריכין אנו לומר דבא הכתוב לחלק שיהיה חייב על אוב חטאת ועל ידעוני חטאת אם עשו שניהם בהדדי ומיושב היטב הרמב"ם דוודאי שם בכריתות דקאי דידעוני לית בי' מעשה אמרינן דהלאו לא בא לחלק אלא אדרבה להשוות אוב לידעוני ללקות אבל לדינא דפוסק הרמב"ם כר"י דאית בי' מעשה ול"צ קרא ע"ז ועכ"ח דבא הכתוב לחלקם. ומשנה דכריתות דאתי' כר"ע וסייעתו לדידי' אמרי' דבלאו אחד נאמרו

ג) ועוד אמרי' דהרי בכריתות דף ד' הקשה הערוך לנר דאמאי אמרי' דבלאו אחד נאמרו הא כתיב ואל הידעוני בוי"ו ואנן קיימ"ל כר' יונתן דוי"ו מחלקת במכה אביו ואמו וכיוצא. ואמרתי ליישב דהכתוב עצמו מחברם דהרי מסיים הקרא ואל תבקשו לטמאה בהם וגו' וביאר בספר התורה והמצוה על ת"כ שהתורה מגלה לן שענינים האלו הם מטמאים את האדם אפילו קודם המעשה וא"כ הכתוב עצמו עושה אותם אחד וזה אפשר לומר למאן דדרש טעמא דקרא דהוא ר"ש תלמידו של ר"ע כדאיתא במנחות דף ע"ב א"כ אי"ל הה"ד הכא אזלינן בתר הטעם דעושה אותם חד. אבל לדינא קיימ"ל דלא אזלינן בתר טעמא דקרא א"כ ה"נ עיקר רישא דקרא אל תפנו אל האובות ואל הידעונים וכקושי' הערוך לנר ולכך כ' הרמב"ם דחייב על כל או"א כנלענ"ד מצוה רנח והיא להרמב"ם מ"ע ק"ב ולהרמב"ן היא מצוה רל"ג מ"ע פ"ב

מ"ע לקום מפני שיבה ולכבד ת"ח ולקום מפניו שנא' מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ובכלל המצוה זו לכבדם בכל מה דאפשר והנה קיי"ל ביו"ד חכם שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ מצוה לכבדו ופסק שם דלענין לבזותו אינו מועיל מחילתו. ובזה אמרתי ליישב קו' האוהל דוד ר"פ שבועות העדות שהקשה אמאי אמרינן דאם העדים תלמידי חכמים מושיבים אותם ואתי עשה דכבוד התורה ודחה עשה דועמדו וגו' הא אמרי' בכתובות דף מ' הואיל ואי אמרה לא בעינא לא אתי עשה ודחי ל"ת, ה"נ נאמר כן שאם הם אמרו לא בעינא שמוחלים על כבודם מהני ואז ליכא משום עשה, ולהנ"ל י"ל דזה שהעד צריך לעמוד עיקר הטעם הוא כדי לאיים עליו שלא יעיד עדות שקר ואיכא בזה קצת ביזוי שחושדין אותו שמשקר ואמרי' לעיל דלבזותו לא מהני מחילתו ולכך שפיר אתי עשה דכבוד התורה ודחי עשה דועמדו, ובזה יש ליישב ג"כ לשון רש"י דפי' עשה דכבוד התורה את ה' אלקיך תירא וקשה אמאי לא נקט רש"י קרא מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ועוד קשה לי לפי מה דקיימ"ל דזקן אפי' אינו ת"ח חייבים לכבדו א"כ נימא אם הוא זקן רשאי להעיד בישיבה ולא שמענו זה בגמ', ע"ז בא רש"י לפרש דעיקר הטעם הוא משום את ה' אלקיך תירא וזה שייך גבי ת"ח וגם משום דבעמידה נקרא ביזוי וזה ילפינן מקרא דאת ה' אלקיך תירא ולכך גם הת"ח אינו יכול למחול

ג) אמנם גוף הקו' של האוה"ד הנ"ל לא קשה לפי מה דאמרי' בכתובות דף מ' ע"א דאין עשה כה"ג דוחה לל"ת מיהו לאו כ"ע מפרשי הכי רש"י פי' שם דלומדין אותה לומר לא בעינא ותוס' ישנים כתבו בחד תי' במאי דקשי' לי' מכיבוד אב ואם דהואיל ובידה רשות לומר לא בעינא א"כ אצלה אינה מ"ע והלאו גם אצלה מצוה היא שהיא מוזהרת כאיש ולכך לא דחי אצלה אבל הרשב"א והרא"ה והר"ן שם סוברים כיון דעשה זו קילא טובא שיש בידה רשות לבטלה עשה כזאת אפי' אם היא בעיא אי אפשר לה לדחות. ולפי"ז נראה דעיקר הדבר תלי' דמ"ע היא רק לטובת האדם והא ראי' שאם רוצה לבטלה אין כאן עשה וכיון דהוא רק לטובת האדם לא עדיפא משאר צרכי והנאות האדם וכממון האדם דמי וכדאמרי' בב"מ דף ל' לא דחינא איסורא מקמי ממונא ה"נ איסור מקמי הנאת טובת האדם לא דחינן ולכך אין לה כח לדחות, וכיבוד אב ואם נראה עיקר הדבר ששם אין המצוה רק לטובת האב והאם ולהנאתם דהוקשו כבודם לכבוד המקום וגם א"א לה לבטל שאם יאמר האב לא בעינא בזה לא נתבטל המצוה אלא שזה כבודו וזה רצונו ורצונו של אדם זה כבודו וכיון שא"א לה לבטל לעולם לכך אלימא העשה זה נראה כוונת התוס' ישנים בכתובות דף מ' בתי' הראשון. והה"ד הכא שת"ח יכול למחול שהתורה דילי' הוא וזה כבוד גדול הנעשה לו דלא נימא שאינו יכול למחול על כבודה של תורה וכדאמרי' סוף ברכות בתחלה כי אם בתורת ה' חפצו אבל ע"י שהוא עוסק בתורה ועמל בה יהי' ובתורתו יהגה יומם ולילה וזה כבוד גדול לו וא"כ לא פסק העשה ולא קשה קושי' האוה"ד הנ"ל

ג) והנה התוס' בשבועות שם ד"ה והאמר מר וכו' הקשו שם גם באשת חבר דקיימ"ל דהיא כחבר וצריכים לעמוד מפני' הי' לו לר"נ להושיבה ובחד תי' כתבו התוס' דהא דאשת חבר הרי היא כחבר הוא רק מחיים אבל לאחר מיתה לא אמרינן כן, וי"א דאפי' מחיים הוא רק מדרבנן ואני מסתפק דאי אמרי' אשת חבר הרי היא כחבר אם יכולה למחול, ובזה אמרתי דאפשר ליישב קושי' התוס' הנ"ל דרש"י בשבועות דף ל"א ע"א ד"ה כש"כ מלך כתב דהביזוי הוא הואיל דצריך לעמוד וכו' וקשה לי דאי מטעם זה א"כ יהי' מהראוי שהמלך יהי' יושב באמת בשעת העדות כמו ת"ח ולולי דברי רש"י הו"א דזה שצריך לילך להעדות זה הוא זילותא ואפשר דאפי' תימא דרש"י דווקא נקט נראה דס"ל דנהי דעמידה אינו מעכב ולכך בת"ח שרי עדות מיושב כמש"כ המפרשים לעיל וקרא דועמדו שני האנשים היינו למצוה מ"מ בעינן שיהיו העדים ראוים לעמוד אבל עדים שאינם ראוים לעמוד פסולין לגמרי שהרי נאמר בקרא ועמדו וגו' וממילא משמע דבעינן לפחות ראוי' לעמוד ועיין ממש כעין זה בטו"ז באו"ח סי' תרפ"ט סק"א ובש"ס נדרים דף ע"ג ע"א ובחמד משה סי' תרפ"ט דכ' שם כעין זה, וא"כ ה"נ בנידן דידן בשלמא בת"ח דיכול למחול על כבודו ויכול לעמוד קרינן בי' שפיר ועמדו וגו' והעמידה אינה מעכבת משא"כ המלך שאסור לו לעמוד ולמחול על כבודו לא קרינן בי, ועמדו וגו' והוי כאלו מיעוט אותו הקרא להדיא, וא"כ לפימש"כ באשת חבר אפשר דאינה יכולה למחול מיושב היטב קושי' התוס' דכיון שהוא אינה יכולה למחול ואינה ראוי לעמוד צריך דווקא לעמוד ולכך א"א לה בישיבה

ד והנה ביו"ד סי' רמ"ב סעי' ט"ו כ' דאסור לקרות לרבו בשמו וכ' הרמ"א דווקא אם אמר סתם אבל אם אמר רבי פלוני מותר והש"ך שם ס"ק כ"ד כתב דזה דווקא שלא בפניו ותמהו על הש"ך שהרי מקרא מלא כתיב שיהושע אמר אדוני משה כלאם וקראו בפניו, ולענ"ד נראה דהיכא דשם עצמו של רבו הוא שם המורה על חשיבות וכן אם השם צריך לעניינו של אותו הזכרה בכה"ג נראה דגם הש"ך מודה דאפי' בפניו כשמזכיר מורי או אדוני רשאי להזכירו בשמו כיון שצריך לאותו השם, והנה השם של משה רבינו כתב מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחידושי אגדות שלו פ' ויקרא דשמו של מש"ה בגימ' א"ל שד"י והביא בשם כתבי האר"י ז"ל דשמו עם הכולל בגימ' צנור שמשה הי' כצנור שעל ידו נשפע השפע על כל ישראל ובפרט בענין הנבואה שצוה ה' לאסוף שבעים זקנים שנאמר ודברתי עמך ואצלתי עליהם וגו' עכ"פ הוא הי' הצינור להשפיע עליהם הרוח והי' בידו למנוע הרוח וזה שאלדד ומידד היו מתנבאים במחנה והי' נראה זה בעיני יהושע כגנאי