מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קסב

היינו שיקעקע דהיינו שירשום בתוך הבשר ואח"כ יקעקע בכחל או בדיו ולדידי' אפי' ברושם נמי חייב וכיון דלרש"י בעינן כתיבה וכ' לשון יחיד הוא א"כ אפי' באות אחת נמי חייב עיי"ש ובס' יד הקטנה באמת משיג דאפי' ברושם נמי חייב ובס' ערוך לנר מביא תוספתא דדווקא אם חוקק זה לשם ע"ז ובזה מיושב קו' הב"ש סי' קכ"ד ס"ק ט"ז וזה הטעם ג"כ כתוב בס' גט פשוט דלכך מתיר בתוספתא כתובת קעקע על עבד כדי שלא יברח ולפי הנראה לי כיון דכתבו הטעם דאסור משום ובחוקותיהם לא תלכו א"כ אין חילוק בין אם עושה לשם ע"ז או משום דבר אחר היכא דלא מוכחא מילתא דעושה משום איזה טעם. ומצוה זו נוהגת בין באנשים ובין בנשים ובין מסייע היינו שאחר חקק בו והוא מסייע גם כן חייב כדאיתא בתוספתא

והנה לאו דושרט לנפש לא תתנו וגו' לא נמנה כאן שהוא בכלל לא תתגודדו. ולאו דלא תחלל בתוך להזנותה הרמב"ם אינו מונה אותה שהוא בכלל לא תהי' קדשה לפי' הרמב"ם. ובה"ג מונה אותה שהוא מפרש לא תהי' קדשה כדמפרש התרגום עיי"ש ועיי' ברמב"ן בשורש ה' דמפרש אל תחלל במוסר בתו וגם סיפא דקרא ולא תזנה מפרש או ללאו לשוכב או ללאו לבת עצמה. ועיי' ג"כ בר"ן בחי' בסנהדרין ד' ע"ו ע"א קמ"ל אזהרה לשוכב ועיי' בר"ן בסנהדרין נ"ד ע"א דשכיבה כדרכה אין חילוק בין שוכב לנשכב: מצוה רנה והיא להרמב"ם מ"ע ק"א. ולהרמב"ן הוא מצוה ר"ל מ"ע פ"א

מ"ע לירא מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו וגו' ונוהגת בין בזכרים ובין בנקבות. וביבמות דף ו' ע"ב ילפי' מסמיכות הקרא את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף שמירת מקדש לעולם ועוד אמרי' שם לא ממקדש אתה מתירא אלא ממי ששיכן שמו במקדש. נראה דתרווייהו תלי' זה בזה כיון דאפי' בחורבנו חייב לנהג בו כבוד עכ"ח היינו משום ששמו של הקב"ה מיוחד על ביהמ"ק וכן אמרי' בברכות דף ס"ח ע"ב והרמב"ם פ"ז מהל' ביהב"ח הל' ה' כתב דאסור להקל ראשו נגד שער המזרח עוד בהל' ז' פסק דאף שלא בזמן המקדש לא יקל ראשו ובהל' ח' פסק דבזמן שביהמ"ק קיים צריך ליזהר בצופה ובמקום שרואה ושאין שם גדר. והמנחת חינוך הקשה מ"ש דמעיקרא כ' דרק נגד שער המזרח ואח"כ כתב דבזמן שביהמ"ק קיים צריך ליזהר מצופה וממקום שרואה ולפענ"ד נראה דדבר גדול דברי הרמב"ם דבטו"א על מגילה דף ט' הקשה ל"ל קרא דשבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ע"ז דממנ"פ אי ס"ל דקדושת בהמ"ק לא בטלה א"כ בלא קרא ידעינן זה. ויותר קשה על הרמב"ם דהוא עצמו פסק בפ' ו' מהלכות ביהב"ח דקדושת ביהמ"ק לא בטלה לע"ל אלא דגם היום הוא קדוש והביא גם מקרא זה ולמה צריך. וכבר האריך בזה בס' ערוך לנר ביבמות דף ו' עיי"ש ולפענ"ד נראה ליישב כל הקושי' דכבר כתבתי במקום אחר דלכאורה קשה איך קיימ"ל דקדושת המקדש קדוש לע"ל הא אמרי' בע"ז דף נ"ד דבאו בה פריצים וחללו' ומזבח נעשה חול א"כ בוודאי גם בקדושת המקדש שייך זה ומצאתי שגם בריטב"א מכות ד' י"ט העיר בזה ולפענ"ד בוודאי בקדושת המקום וקרקע עולם מקודש מששת ימי בראשית אשר אמר עליו אברהם אבינו אשר יאמר היום בהר ה' יראה ומכוון כנגד ביהמ"ק שלמעלה בזה שפיר אמר הרמב"ם בפ"ו מהלכות ביהב"ח דמקום המקדש מתקדש לעולם ואסור לזר ליכנס לשם וכו' עיי"ש וכל זה על המקום עצמו ואם אפשר לבנות שם מזבח מותר להקריב אבל מחיצות נראה כמו דאמרי' דהמזבח ע"י פריצים מתחלל גם מחיצות המקדש נתחללו וא"כ א"ש קו' הטו"א הנ"ל דתרתי איצטריך דנהי דאמרי' אם ביהמ"ק קדושה ראשונה קידשה לע"ל מ"מ כיון דהמחיצות נתחללו הו"א דגם המקום נתחלל ע"י הפריצים ואיצטריך קרא דאת שבתותי תשמורו וגו' מיהא נראה דיש נ"מ בין בזמן שביהמ"ק קיים ובין שלא בזמן שביהמ"ק קיים דבזמן שביהמ"ק קיים גם המחיצות קדושים היו ולכך צריך להרחיק בקלות ראש מכל הצדדים במקום שרואה משא"כ בזמן החורבן המחיצות פקעו קדושתם ע"כ מחיצות ביהמ"ק עצמן הם כמו גדר וא"צ להרחיק בקלות ראש אלא כנגד שער המזרח דמשם היה נראה גם הקרקע של בית קדשי הקדשים והי' מחויב במוראיו מצד הקרקע עצמו ולכך נשאר ג"כ בזמן הזה אפי' אינו רואה עתה הקרקע כן נ"ל לחלק בכוונת הרמב"ם

ב) ולולא דברי הרמב"ם הי' נ"ל דגם בזה"ז אפשר שלא לנהג קלות ראש אפילו כנגד המחיצות דאע"ג דבאו בה פריצים וחללו' אפ"ה כיון שהי' השכינה שורה בהן קודם שנחרבו צריכין גם עתה לנהג בו כבוד כמו שאמרו באבני מזבח שגנזו דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהוא אדרבה דלפ"ז יהי' מיושב יותר קו' הטו"א הנ"ל אמנם להרמב"ם לפי הנראה מדבריו לפימש"כ המנ"ח דהאידנא א"צ ליזהר לנהוג קלות ראש כנגד המחיצות כמו שביארתי לעיל ונראה שאין הדבר הזה מוכרח דאיכ"ל דהרמב"ם סמך על מש"כ שם אח"ז בזמן שביהמ"ק קיים וקושי' הטו"א הי' נ"ל ליישב וגם אידך הרמב"ם שם בהלכות ביהב"ח הביא דמפני מורא המקדש אסור לעשות בית תבנית מקדש ואכסדרה כתבנית אולם ושאר כלים דוגמא שהי' במקדש אסור לעשות משום מורא מקדש וקשה ע"ז דהא בגמ' ע"ז ד' מ"ד ובר"ה ד' כ"ח ילפינן דלא יעשה אדם תבנית המקדש מקרא דלא תעשין אתי ואיך כ' הרמב"ם שהוא משום מורא המקדש ואמרתי דחדא מתורצת באידך דהרי הטו"א הקשה דלמה לי קרא כיון דקיי"ל דקדושה הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל אמנם אם נאמר דקרא אתי ללמד דלא יעשה דומי' דמקדש משום מורא המקדש זה בה ללמד מקדשי תיראו דומי' דשבת דנהוג עולמית אף זה אסור לעשות כדוגמא

ג) ומה שהקשה עוד הערוך לנר על החילוק שכ' הרמב"ם דלכך קדושת המקדש וירושלים לא בטלה וקדושת א"י בטלה דקדושת המקדש הוא מפני השכינה ושכינה לא בטלה שהרי אמרי' בר"ה דף ל"א עשר מסעות נסעה השכינה ולא עוד אלא דבבית שני לא שרתה שכינה. ולפענ"ד דבר זה מבואר לפימש"כ לעיל דביהמ"ק שלמעלה מכוון כנגד ביהמ"ק שלמטה ובוודאי קדושה שלמעלה ממנו ג"כ פועלת על ביהמ"ק שלמטה ונוצץ ג"כ על המקדש והמשכן שלמטה דדווקא בזמן החורבן אמרי' ניער ה' מקדשו שעקר ביהמ"ק שלמעלה מביהמ"ק שלמטה שיהיו האויבים יכולים ליכנוס בה כדאיתא במדרש. אבל בוודאי החזירו למקום שהי' מקודם דמאי נ"מ אם הוא במקום אחר ובוודאי הוא מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה וזה כוונת הרמב"ם מפני השכינה: מצוה רנו והוא להרמב"ם ל"ת קנ"ה. ולהרמב"ן היא מצוה רל"א ל"ת ק"נ

מל"ת שלא לעשות מעשה אוב שנאמר אל תפנו אל האובות אוב זה העושה פעולות עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו מתחת לארץ והעושה מעשה הזאת חייב סקילה. והנה הלאו של העושה מעשה האוב כ' הרמב"ם מפסוק דלעיל אל תפנו אל האובות אבל רש"י בסנהדרין דף ס"ו ע"ב פי' דקרא אל תפנו אוקמינן לשואל מעשה אוב. ותוס' ג"כ השיגו עליו דהשואל באוב ילפינן ממקום אחר מקרא דלא ימצא בך שואל אוב וידעוני וגו' וגם דברי רש"י עצמן סותרין אהדדי דשם כ' דילפינן מלא ימצא וגו'. ולענ"ד גם רש"י מודה דעיקר הקרא דאל תפנו אאוב עצמו קאי כדמסיים הקרא אל תבקשו לטמאה וכו' אלא מדשני הקרא לכתוב אל תפנו אל האובות ולא כתב אל תעשו מעשה אוב וידעוני וכיוצא ועכ"ח דרצה לכלול גם השואל ולאו דווקא השואל אלא כמש"כ הרמב"ם בפ' י"ב מהל' חוקות ע"ז דאם עשה מעשה אוב וסמך עלה הוא עובר משום עושה ומשום אל תפנו כמו שאר שואל באוב. וזה כוונת רש"י לדעתי שבכלל אל תפנו גם השואל בכלל. אלא דלפי"ז כיון דכולל גם עושה מעשה אוב ועל מעשה אוב חייב סקילה והוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובעירובין ד' י"ז ע"ב אמרי' וכי אין לוקין על לאו שבאל והא כתיב אל תפנו אל האובות ולוקין עליו עיי"ש ומזה הביאו ראי' לשיטת רש"י ולפמש"כ דרש"י מודה דקאי אתרווייהו א"כ עדיין הקו' במקומה עומדת. ומיהו לפענ"ד בלא"ה לא קשה מידי דלעולם איכ"ל כדעת הרמב"ם דאל תפנו קאי רק על העושה ואפ"ה שפיר לוקין אם לא התרו בו למיתה דבלא"ה יש לן לאו לאוב וידעוני דהרי מבואר ביבמות דף ד' ע"א ובכמה דוכתי דאוב וידעוני הוא בכלל המכשף ולא יצא אלא ללמד על מכשף שהוא בסקילה עיי"ש ועכ"פ לענין אזהרה לאיסור סקילה דלא ענש אא"כ הזהיר זה כבר נודע מפסוק לא ימצא בך וגו' מעונן ומכשף וא"כ אם לא התרו בו למיתה אלא למלקות שפי' יכולין ללקות ודברי רש"י נכונים ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו על התוס' דהוי מצי להקשות דבתו"כ מפורש דהלאו דעל תפנו קאי על העושה מעשה אוב עצמה ולהנ"ל א"ש דגם רש"י מודה דקאי ג"כ על העוש' מעש': מצוה רנז והיא להרמב"ם ל"ת קנ"ז. ולהרמב"ן היא מצוה רל"א ל"ת קנ"א

מל"ת שלא לעשות מעשה ידעוני שנאמר אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. ידעוני הוא שלוקח עצם מעוף ששמו