מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קסא

ב) והנה לדעת הרמב"ם דווקא בתער מוזהר ותוספות ריש שבועות דף ב' ע"ב ד"ה על הראש הקשה ע"ז מש"ס דנזיר מדאיצטריך זקנו לתער תיפק לי' מראשו דבעינן ג"כ דווקא תער ונראה דזה תלי' בב' הטעמים דס"ל להרמב"ם ולמקצת הפוסקים דדווקא בתער איתא איסור להקיף פירשו התוס' בנזיר דף נ"ז דבלא תער ליכא הקפה כלל דהקפה מקרי למקיף פאותיו עם צדעיו וא"א לעשותו חלק אלא בתער ואז מקרי הקפה והריטב"א פי' הטעם משום דילפינן מהיקש מלא תגלחו ולא תשחיתו עיי"ש, והנ"מ בין ב' הטעמים האלו הוא דאי אמרינן הטעם כמו שפירש התו' בנזיר שם דמשמעות הקרא משמע דווקא בתער א"כ אין כאן איסור בשום ענין אלא בתער אבל לטעם הרמב"ם והריטב"א דהא דאינו אסור אלא בתער דילפינן מהיקש דאתקש לזקנו א"כ אי איכא איזה גילוי דלא ילפינן מהיקש שוב נוכל לומר דהקפה אסור אפילו במספרים א"כ לפי"ז מיושב קו' התוס' לשיטת הריטב"א הנ"ל דלעולם איכ"ל דראש אינו אסור אלא בתער אפי"ה שפיר מדייק הגמ' בנזיר דאי לא כתב זקנו הו"א דאף מספרים אסור דאף במספרים יוכל להשוות פאותיו ובזקנו אינו צריך למכתב דמותר דהוא פשיטא דהא זקנו אינו אסור במספרים ולכך צריך למכתב זקנו לאשמעינן דאף על הראש אינו חייב אלא בתער כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם והריטב"א ועיי' בריטב"א מכות שכ' כיוצא בזה

ג) והנה כבר כתבתי לעיל ראי' לדברי הכ"מ דאם אינו מסייע הניקף אינו עובר, בזה אמרתי ליישב בחידושי הא דאמר רב אדא בר אהבה לר"ה בנזיר דף נ"ז לדידך בניך מאן מקיף להם אמר חובה ואמר ר"א תקברה חובה לבני' והוא דבר תמוה מדוע לטיי' לבני' ועוד יותר תימה דהרי קללה אסור לנו מה"ת דכתיב לא תקללו ובב"מ דף מ"ט אמרינן מי שפרע הוא לטותת ופריך הא כתיב נשיא בעמך לא תאור ומשני בעושה מעשה עמך וזה שייך התם אבל כאן איך רשאי רב אדא בר אהבה למילט את בני' ובחידושי אמרתי דרך מליצה דרב אדא מחולק על ר"ה דס"ל ככ"מ וא"כ אפי' אם אשה מקפת את הקטנים אסור משום למספי וכקושי' דלעיל, אמנם האיסור של למספי כ' התה"ד והובא גם כן בתשובת מרן הגאון בעל חת"ס ז"ל חאו"ח משום דלמא אתי למיסרך וא"כ זה שייך אם יגדלו הקטנים עד שיהיו בני מצות אסור למספי הם בקטנותם אבל אם הי' ידוע שימותו הקטנים קודם שיגדלו לא הוי אסור משום למספי וזה שאמר רב אדא בלשון בתמי' תקבר' חובה לבני' וכי יודע הוא שימותו בני' בעודם קטנים דאל"כ אסור משום למסרך. אלא כבר אמרו חז"ל אל תפתח פה לשטן ואסור לומר כן ולכך עלתה להם באמת כך, כן אפשר לומר לרב אדא ומר"ה יש ראי' לכ"מ אלא שאין זה מספיק לכאורה ליישב מה דקשה על דברי התוס' בשבועות דף ג' ע"א ד"ה על הראש שהקשו דלמה אמרי' בנזיר מצורע דעדל"ת נימא להקיף ע"י קטן ושם עדיין קשה הא אסור למספי לקטן בידים ואיך מצוה לו להקיף לגדול ואפשר כיון דבמקום מצוה הוא ואם אין כאן קטן מותר אפי' בגדול שוב קל יותר מאם מקיף לי' גדול מכש"כ מטעם דלמא אתי' למסרך ובמקום מצוה באמת עדל"ת היכא דליכא קטן הוי רק חשש בעלמא שיהי' קטן אתי למסרך בכה"ג אין אסור מה"ת

ד) והערוך לנר במכות דף כ' מסתפק לי' אי רשאי לתלוש השער בידים מן הפאות ולדעת התוס' אפי' בלי תער מספרים כעין תער אסור בפאת הראש דלא בעינן גלוח שיש בו השחתה כמו בזקן וא"כ איכ"ל דגם בתלישה דלא הוי רק השחתה אפ"ה אסור ובש"ע יו"ד סי' קפ"א הביא פלוגתא דהרמב"ם ותוס' ומסיק דיש להחמיר כדעת התוס' וא"כ גם בתלישה יש לאסור ובתשובות מרן הגאון בעחת"ס ז"ל חיו"ד סי' קל"ט מסתפק דאפשר לומר דאפי' סריקה יהיה אסור דסריקה הוי פסיק רישא דתולש השערות ופסיק רישא אסור ולבסוף מסיק דסריקה וודאי מותר ואפילו בתלישה צידד שאין הלכה פסוקה לאסור עיי"ש בתשובה ולפימש"כ בס' התורה והמצוה פי' על תורת כהנים דלשון לא תקיפו יש לפרש בב' אופנים א' לשון הקפה שמשווה צדעיו לאחורי אזנו כדמפרש הש"ס, וב' לשון תלישה ושבירה כנוקף זית שהוא לשון שבירה ותלישה וא"כ אפשט לן הספק הנ"ל דקרא עצמו כולל ב' דברים דאפי' ע"י תלישה אסור להשוות צדעיו לאחורי אזנו. ובזה מבוארים דברי מרן הגאון בעחת"ס ז"ל הנ"ל דשיעור הרמב"ם ארבעים שערות הוא רק משום מראית העין ועיקר האיסור הוא שמשווה צדעיו לאחורי אזנו כנלענ"ד: מצוה רנג והיא להרמב"ם ל"ת קנ"ג. ולהרמב"ן היא מצוה רכ"ח ל"ת קמ"ח

מל"ת שלא להשחית פאת הזקן שנאמר ולא תשחית פאת זקניך. ואמרו חז"ל שחמש פאות איכא בזקן והעובר ומגלח אותם בתער עובר חמשה לאוין על חמשה פאות ואפי' בהתראה אחת דפאות מחלקות כמש"כ התוס' שבועות דף ג' ע"א ואפי' לר"א דחולק וס"ל דפאות אינו חולקת היינו בחדא התראה אבל אם התרה אותו על כל פיאה ופיאה כתבו התוס' דמודה ר"א בזה אבל בריטב"א במכות דף כ' כתב דאפילו בשתי התראות ואפילו בהתראות טובא פליג ר"א ובערוך לנר שם הקשה טובא מכמה מקומות הש"ס דפריך בחולין דף פ"ג אילימא בזה אחר זה מ"ט דר' יודא. ובקידושין דף ע"ז פריך ובשתי התראות מי איכא למ"ד. ולענ"ד גם הריטב"א בשם ר"מ מודה היכא דכל אחד ואחד מעשה בפני עצמו דחייב על כל אחת ואחת ובפרט היכא דחייבו התורה על ההנאה כדאמרינן דמתעסק חייב שכן נהנה. והריטב"א לא כתב אלא היכא דמעשה אחד צריך לחבירו והוי הכל חד מעשה ורק התראות יהיו מחלקות ובענין זה אין התראות מחלקות. ויתר ביאור נ"ל כוונת הר"מ הוא לשון ר"א במכות דף כ' ע"א דאמר אם נטלו כולן כאחת אינו חייב אלא אחת. ונראה כמו דאמרי' בשבת דף קל"ג ע"ב גבי מילה דכל זמן שלא פירש חוזר אפי' על הציצין שאינם מעכבין משום דחדא מעשה הוא וזה ג"כ סברת ר"א אם נטלו כולן כאחת ולא פי' מאותו דבר אפילו התרה בנתיים כיון דחדא מעשה הוא ס"ל לר"א אין התראות מחלקות לדעת ריטב"א הנ"ל וכן בכל איסורים כ"ז שלא פירש כגון בבא כהן על גרושה או בשאר עריות אם התרה בין תחילת ביאה שהוא הערה ובין גמר ביאה אינו חייב שתים כיון דחדא מעשה הוא אין התראות מחלקות וכדמות ראי' הוא מדנקט פלוגתת ר"א לאחר דתנן דעל הזקן שתים מצד זה דבראש קשה לעשות כאחת ב' פיאות דזה מצד אחר וזה מצד אחר אבל בזקן דרק מצד אחד הוא אפשר שיקיף בלי הפסק והיוצא מזה לדינא דאיכא למימר לדידן דלא קיימ"ל כר"א וס"ל דפיאות מחלקות איכ"ל אפילו בחדא מעשה בלי הפסק ג"כ חייב על כל אחת ואחת כנלענ"ד

ב) וכבר אמרנו דהניקף ג"כ חייב היכא דמסייע וה"ה בהשחתת פאת זקנו אם הניח להשחית חייב. ובס' ערוך לנר במכות דקדק על הרמב"ם למה לא הביא דין זה בהשחתת הראש ג"כ דחייב במניח עצמו להשחית זקנו במסייע עיי"ש ולענד"נ כיון דבזקן מפורש בהדיא פאת זקנם לא יגלחו בלשון רבים כמו לא תקיפו פאת ראשכם ילפינן אחד המקיף ואחד הניקף חייב דכתיב לשון רבים הכא נמי כתיב לשון רבים וממילא ידעינן דגם הנשחת חייב במסייע ובגמ' קידושין ד' ל"ה ילפינן פאת פאת מכהן ולכך פשיטא דגם לענין השחתת הזקן אחד המשחית ואחד הנשחת והנה זה באיש אבל באשה ילפינן שם בגמ' דאשה פטורה והנה בקידושין ל"ה ע"ב מעיקרא ילפינן לה מדכתיב לא תשחית פאת זקניך ולא של אשתך ובסוף יליף לה מגז"ש פאת פאת מכהן ובכהן כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן. ובתוס' ד"ה בהשחתה וכו' הקשו ל"ל גז"ש דפאת פאת תיפק לי' כדמעיקרא מזקנך וכו' ותי' כיון דלמסקנא איכא לפעמים גם זקן אשה חשובה צריך גז"ש. ודברי התוס' אלו צריכים הסבר ולענ"ד נראה ליישב דהנה לכאורה קשה איך מוכח דנשים פטורות בהקפה דלמא פטורות רק בניקף אבל במקפת חייבת בשלמא לרב אדא דאמר אחד המקיף ואחד הניקף חייב ואם הניקף פטור גם המקיף פטור א"ש אבל לר"ה דס"ל לא תלי' זה בזה א"כ מנ"ל לכך נראה דה"ק סברא היא כיון דלית לה זקן ממילא ידעינן דבניקף פטורה ואייתר לן קרא דפאת זקנך לדרוש דגם במקיף פטורה וזה ניחא בהו"א וא"כ שפי' כתבו התוס' דלמסקנא דידעינן דיש להם חשיבות זקן א"כ ליכא סברא בניקף לפטור א"כ צריך הקרא לניקף לכך צריך קרא למקיף ולכך צ"ל דיליף פאת פאת מבני אהרן. ובזה יש ליישב נמי הרא"ש דלא מביא האי דפאת וכו' רק דיליף מדכתיב זקנך וקשה דהא בגמרא צ"ל מדכתיב פאת פאת ובזה מיושב דהגמ' אזיל אליבא דר"ה ושפי' צ"ל מדכתיב פאת וכו' אבל הרא"ש פסק כרב אדא ממילא לא צריך רק חד קרא לניקף ולמקיף: מצוה רנ"ד והיא להרמב"ם ל"ת קנ"ד. ולהרמב"ן הוא מצוה רכ"ט ל"ת קמ"ט

מל"ת שלא לכתוב כתובת קעקע בבשרו שנאמר וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם והחינוך כתב דאפילו באות אחת חייב והמעיי"ח העיר שלא ידע אנה מצא זה ועיי' בב"ש באהע"ז סי' קכ"ד ס"ק ט"ז ועיי' בתשובת מעיל צדקה סי' ל"א שביאר בגוף הדין אי צריך דווקא אות או אפי' ברושם נמי חייב תליא בפי' רש"י והרמב"ם לרש"י בעינן כתובת קעקע שבתחלה יכתוב בדיו או בכחל ואח"כ יקעקע במחט או בדבר אחר א"כ כיון דכתיב כתובת צריך דווקא כתב ולא חייב ברושם ולדעת הרמב"ם דמפרש כתובת