מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קס

מיושב נמי קו' התו' שהקשו דלמא מרבינן מופלא סמוך לאיש, ולהנ"ל א"ש דאנן בעי' שיהי' איש וגם בן כדלעיל ומופלא לא מקרי איש אלא סמוך לאיש

ג) והנה בהרמב"ם סוף הל' ממרים כ' דבת לא נעשית בסו"מ מצד הסברא דאין שייך אצלה מלסטם את הבריות עיי"ש, והקשה הלח"מ הא בגמ' ממעטינן מקרא דבן ולא בת ונראה לי בעזהי"ת דהרי לפי דרש חז"ל דאיש קאי על הסו"מ וא"כ יש ב' מיעוטים למעט בת מאיש ובן והוי לן למימר דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הבת וזה דקשיא לי' להרמב"ם ולכך כתב דזה א"א דלא שייך אצלה טעם דבן סו"מ וא"כ עכ"ח מסברא ידעינן דבת אינו בכלל ול"ל קרא וגם אין לומר דבא לרבות ועכ"ח דקרא בא ללמד בן ולא איש והיינו דתנן בן ולא בת היינו מסברא דהיינו דלא שייך אצלה כלל וא"כ עכ"ח דקרא בא ללמד בן ולא איש

ד) ויותר נראה לי ליישב דוודאי מסברא איכ"ל כמ"ש הרמב"ם דנהי דגם בבת איכ"ל דע"י קלותה ותאוותה תפתה רבים לזנות אחרים ויהי' סיבה לרעה מ"מ אם היא להוטה אחרי הזנות לא הוחשדו ישראל בזה ואפי"ה ר"ש לשיטתי' א"ש שפיר דהרי בסנהדרין כ"א לר"ש דדריש בעלמא טעמא דקרא היכא דפריש קרא טעמא, וקשיא לן ל"ל טעמא בלא"ה נדרוש טעמא ועכ"ח דבא לגלות אפי' שייך רק מקצת טעם ואנן דרשינן בספרי מסמיכות הכתוב לאחר בן סו"מ וכי יהי' באיש חטא משפט מות הכתוב מבשרך שאם לא דנו אותו אבותיו סופו שיצא לתרבות רעה ויהי' חייב מיתה וגלי לן הסמיכות טעמא דקרא ולכך הו"א אפי' שייך רק מקצת טעם כמו בבת אפי"ה יהי' דין סו"מ ולכך ר"ש לשיטתי' בעי מיעוט אבל הרמב"ם דפסק בעלמא דלא כר"ש שפי' כ' דלא בעי מיעוט. ומלאו זה ילפינן עוד הרבה דברים כמפורש במנחת חינוך וחדא מינייהו דלא יטעום עד שיתפלל ובמנ"ח כ' כיון דכתיב אכילה למה נקט טעימה ואני לא אדע בקושי' דהא אמרינן בעלמא אכילה שיהי' חייב הוא בכזית אבל ח"ש אסור מה"ת בכ"מ ושפיר נקט טעימה ומלקות בלא"ה ליתא, אפי' נימא דלא הוי אסמכתא כמ"ש המנ"ח ולהרמב"ם דס"ל תפילה דאורייתא איכ"ל דדרש גמור הוא כמו שביאר בס' התורה והמצוה על תו"כ

ועוד ילפינן ממקרא זה דאסור לאכול מבהמה קודם שיצא דמה עיי' בתבואת שור סי' כ"ז שביאר זה. ולרש"י הוא דאוריי' ולהרמב"ם הוא רק מדרבנן ואסמכתא, ולדעתי פשוט דגם בבן פקועה איכא איסור זה אפי' אם הוא קלוט וא"צ שחיטה מ"מ כ"ז שלא יצא דמו אסור לאכול ממנו ומטעם זה לא זכיתי להבין דברי מרן הגאון בעחת"ס ז"ל בחיו"ד סי' י"ד באות ג' שמביא שם אסתפקתא אם שוחט בן פקועה בשבת חייב דלא מתקן כלל עיי"ש ואני לא הבנתי דהרי מתירו באכילה ומתקנו דבלא שחיטה או נחירה א"א לאכלו דהרי דם בן פקועה אסור כמו של בהמה דעלמא וכדאיתא בפ' בהמה המקשה דם שליל אסור, ולטעם הר"ן בחידושיו שם הוא משום דכתיב כל בבהמה תאכלו ואכילה שייך על מידי דבר אכילה אז לא קאי רק על אכילה ולא על שתיי' ואע"ג דשתיי' בכלל אכילה אפי' להרמב"ם דאסור רק מדרבנן לאכול קודם שיצא דמה כבר כ' מרן הגאון שם דתיקון דרבנן הוי תיקון וא"כ צ"ע: מצוה רנ והיא להרמב"ם ל"ת ק"נ. ולהרמב"ן היא מצוה רכ"ה ל"ת קמ"ה

מל"ת שלא לנחש שנאמר לא תנחשו עיי' בהרמב"ם פי"א מהל' עכו"ם איזהו ניחוש והראב"ד ועיי' ברד"ק בשמואל במעשה דיונתן כלל אחר בזה. והנה בהרמב"ם כולל בכלל ניחוש גם סימן אם סומך עליו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול כמ"ש בחולין דף צ"ה כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו ניחוש והראב"ד השיג עליו דזה לא הוי ניחוש ועיין בסדר למשנה שם בפי"א מע"ז שביאר דברי הרמב"ם שגם הרמב"ם מודה שאם אינו סומך על הסימן ההוא לא מקרי ניחוש ואליעזר לא סמך ע"ז כמו שביאר הרמב"ן שלא נתן לה הצמידים מיד כשהצליח בסימן אלא כשאמרה שהיא בת בתואל עיי"ש. ואני אמרתי בחי' אגדה ראי' להרמב"ם מלשון שאמר לבן ובתואל מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב הנה רבקה לפניך קח ולך וק' למה אמרו שלא נוכל דבר אליך טוב ואמרתי שהרי בסנהדרין נ"ח איכא מ"ד בן נח מצווה על הכישוף ובס' סדר למשנה ביאר זאת אפי' למ"ד דלא הוי מצווים רק על ז' מצות מ"מ איסור הוי לשאר בני נח עיי"ש שביאר היטב וכמו שפסק הרמב"ם לענין הרבעה והרכבה בכלאים אע"ג דלא הוי מז' מצות ואינו נהרג מ"מ אסור לו לפימש"כ במק"א דדבר שאינו רק גרם להעבירה העקרית ה"נ לפמש"כ המנ"ח דעיקר האיסור בכשפים הוא רק משום דיכול לכפור בהשי"ת עיי"ש והוי זה רק כגרם ע"ז לא נתחייבו מיתה רק איסורא איכא וא"כ הרי קיימ"ל ביו"ד סימן קע"ט דנהי דרשאי לשחוט תרנגולת שקראה כתרנגול מ"מ אסור לומר דמשו"ה שחטה דאין רשאי להראות שסומך על הניחוש ההוא ולשון יציאה מצינו ג"כ על לשון שעשה נגד השי"ת ויצא מדרך הטוב כמו שפירשו המפרשים על הפ' כי יצאת חוץ ושבת וכסית דהיינו שאם עבר עבירה ישוב כן פירשו בדרך מליצה ה"נ אפשר לומר שאמרו כן כיון שמה' יצא הדבר דהיינו שאסור לנחש וזה הוי כעין ניחוש ולכך לא נוכל דבר אליך רע או טוב שאסור לדבר אליך שאין אנו רשאין לסמוך ע"ז לכך הנה רבקה לפניך קח ולך. ומזה יהי' ראי' להרמב"ם דסימן אם סומך עליו אסור ואליעזר עבד אברהם באמת לא סמך על זה ועיי"ש ברמב"ם עוד דברים הרבה נכונים בזה: מצוה רנא והיא להרמב"ם ל"ת קנ"א ולהרמב"ן מצוה רכ"ו ל"ת קמ"ו

מל"ת שלא לעונן שנאמר לא תעוננו עיי' ברמב"ם שם ביאורו ולדעת הרמב"ם המחשבים בכוכבים בחכמת אצטגנינות גם הם בכלל מעוננים לפי משמעות לשונו וזה תימה שהרי מצינו בדברי חז"ל סוף שבת ובכמה דוכתי שחשבו במזלות ועיין בר"ן שפי' בחי' דלאו היינו חישוב אצטגנינות אבל בדברי הרמב"ם אין לכוון זה ובאחיזת עינים מבואר מלשון הרמב"ם דהוי יש בו מעשה ומבואר בדבריו דיש ב' מיני אחיזת עינים א' העושה בתחבולה והוא בכלל מעונן וא' ע"י כישוף ועיי' במנ"ח דכ' דאחיזת עינים הנעשה ע"י כישוף הוא בב' אופנים, א' שאין עושה שינוי באותו דבר אלא שעושה ע"י כישוף לתמה העינים של הרואים שנראה להם כאלו נעשה כך, והב' שעושה ע"י כישוף בפועל שנעשה מעשה באותו דבר בעל הכישוף חייב סקילה אבל באינך הוי רק לאו ולוקין אם עשה מעשה ולדעת החינוך דס"ל בעלמא היכא דאפשר בלי מעשה אפילו עשה מעשה אין לוקין עכ"ח מיירי שעשה דבר שאין כיוצא בו אפשר בלי מעשה כמש"כ השעה"מ פ"א מהלכות חו"מ אע"ג דהוי לאו שבכללות עיי' בסדר למשנה פי"א שם ברמב"ם איכ"ל כיון דהכל לענין אחד כמו שביאר בחינוך טעמא דהא מילתא שכולן טעמם ושרשם אחד לכך לא חשיב לאו שבכללות כמש"כ הרמב"ם במנין המצות בשורש ט' בחינוך מצוה ז' וטעם זה שכ' הרמב"ם דאחיזת העינים הוא בכלל לא תעוננו וצווח החכמת אדם כלל פ"ד על הרואים בעניינים שעושין בפולין הטאשענשפילער. ושם כ' דאם הגוי הוא העושה אין הרואים עושים איסור ולפימ"ש במצוה הקודם לזה בשם סדר למשנה פי"א דעל כישוף גם בן נח מצוה א"כ אם האחיזת עינים הוא ע"י כישוף גם בב"נ אסור דהוי מסייע לעוברי עבירה ואפשר דאיכא משום לפני עור ובספר נחלת שבעה שבתשובה ט"ו הובא בבאר היטב ביו"ד סי' קע"ט דשאלה במכשפים אין אסור בזה"ז דאין בקיאין בכישוף גמור עיי"ש ולענ"ד לפי דברי הסדר למשנה דב"נ ג"כ מצוה על הכישוף א"כ בלא"ה אסור משום לפני עור וגו' כמו שאמרו מנין שלא יושיט אבמה"ח לב"נ וכו' דבשלמא לדברי החכמת אדם הנ"ל איכ"ל דאם הגוי עושה אם אין ישראלים רואין איכ"ל דליכא לפ"ע דאמרינן בגמ' דווקא בתרי עברי נהרא אבל הנחלת שבעה דקאי על ששואלין אותו לידע איזה דבר מי גנבו זה נעשה ע"י זה וודאי איכא משום לפ"ע וגם בגוי אסור כנ"ל: מצוה רנב והיא להרמב"ם ל"ת קנ"ב. ולהרמב"ן היא מצוה רכ"ז ל"ת קמ"ד

מל"ת שלא לגלח פאת הראש שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם וחייב על כל פאה ופאה לפיכך המגלח שני צדעיו אפילו בבת אחת לוקה שתים בין שגלח הפאות לבד ובין שגלח כל הראש כאחד ודווקא איש המגלח לוקה שעשה מעשה אבל המתגלח אינו לוקה אלא אם סייע להמגלח ומדברי הרמב"ם פי"ב מע"ז לפי דברי הכ"מ שם משמע דבלא מסייע אפי' איסור ליכא והמפרשים הקשו ע"ז ועיי' בנוב"י מה"ת סי' ואני אמרתי קצת ראי' לדבריו מהא דאמרינן ריש פרק שני נזירים שנזרקה טומאה ביניהם דמיירי באשה או קטן וקשה האיך רשאי לגלח הפאות לקטן דקיימ"ל דלמיספי בידים אסור לגדול למספי לקטן מה"ת ואיך רשאי לגדול להקיף זה קשה לי שוב מצאתי שהעיר בזה גם בפר"מ באו"ח סי' שמ"ג וכעת מצאתי גם במנ"ח פה אמנם הכ"מ אליבא דהרמב"ם הנ"ל איכ"ל ליישב דכיון דאם אינו מסייע אין איסור כלל על הניקוף והגדול אינו מצוה להקטן שיסייע לו אפי' אם מסייע הוי רק כעושה מעצמו דאינו מצוה להפרישו אדרבה אפשר שהגדול מצוה שלא יסייע לו שפיר משכחת לה דיכול להקיף לקטן ולא חשיב למספי לי' באומר לו שלא יסייע לו והמקיף הוא האשה וא"כ אין כאן איסור כלל. ועיי' לקמן מה שאכתוב עוד בזה: