מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קנט

אתה לומר דס"ל דיאוש קונה וכבר כ' לעיל דאי יאוש קונה אע"ג דאיכא קרא דהבאתם וגו' ומאבידה אין ללמוד דבאיסורא אתיא לידי' עכ"ח מסברא יליף כן משום תורת הפקר ויליף זה מאבידה דיאוש הוי הפקר משום אין סברא לחלק כמש"כ התוס' וא"כ מזה גופא דס"ל דיאוש קונה מוכח דס"ל דיכול להפקיר והה"ד להקדיש ואיכ"ל כתי' ר"ל והיינו דקאמר הוא דאמר כצנועין דהיינו דינו שאומר יאוש קונה הוא ג"כ רק מטעם צנועין, וא"ש

ג) ויותר נכון לתרץ כמו שכתבתי בתוס' זה בתחילת הדיבור דגבי כרם רבעי לא שייך הפקר וא"כ שוב יאוש לחוד אינו קונה ושפי' תי' הר"מ בתוס' קידושין ובאמת גוף הסברא אי שייך יאוש גם בכרם רבעי דקיי"ל דממון גבוה צ"ע ותוס' שם ד"ה הוא דאמר הקשו דא"כ סברי צנועין דיאוש קנה וכו' וכוונתם כתב הפנ"י כיון דצנועין סברי דיאוש לא קנה לא מצינו מי שסובר דקנה וכו' ואמרתי ליישב דכבר כתבתי במק"א דאם מעשר ממון גבוה א"כ לא שייך יאוש דנהי דיש לו זכות לאכול בירושלים ואין אדם רשאי ליקח בלא דעתו אבל זכות הזה אינו יכול למכור ולא ליתן כדאיתא בריש מעשר שני וכיון שאין יכול למכור אינו יכול להקדיש ולהפקיר וצריכים אנו לומר כמש"כ הקצוה"ח סי' ס"ו ס"ק א' לענין שטרות דאפי' אי לא מהני מכירה יאוש מהני דהוי רק סילוק וכ"ז אי יאוש קונה מצד סילוק אבל אי מועיל מצד תורת הפקר נראה דהפקר כמכירה כמש"כ הקצוה"ח שם דר"ל נראה עכ"ח דסובר דיאוש מטעם הפקר דהרי מאבידה אינו יכול למילף כדאיתא בב"ק דף ס"ו דבאיסורא אתי' לידי' שאני ואי סתם גניבה יאוש בעלים פשיטא דיאוש ל"ק מדמחייב ד' וה' ועכ"ח אי יאוש קונה הוא מצד הפקר כדאיתא בגיטין ד' ל"ח ואי מטעם הפקר אתי' בכרם רבעי לא שייך הפקר וליכא למימר דקני. מיהא גוף הסברא אי שייך בכרם רבעי הפקר צ"ע דהרי אמרינן בברייתא הובא בביצה דף ה' דר' אליעזר ביקש להפקיר כרם רבעי לעניים וכבר עמד בזה המנ"ח וכ' דר' אליעזר מתלמידי בית שמאי הי' ולא ס"ל דממון גבוה הוא ונהי דהרמב"ם פסק בפ"ו מהל' אישות ראינו יכול לקדש מ"מ בפ"ו מהל' ביכורים ופ"ו מהל' חו"מ פסק דחייב בחלה ויוצאין בו ידי חובת מצה וכ' הכ"מ בשם מהרי"ק ובה' חו"מ כתב בשם מהר"ם דס"ל כמ"ד בסוכה דף ל"ה דבעינן רק היתר אכילה אז מקרי שלכם וא"כ אפשר דיכול להפקיר דדווקא מכירה ונתינה אסור משום ממון גבוה דלא נתן הקב"ה רק לאכול בירושלים ומשלחן גבוה קזכי ומכירה ונתינה הוי הנאה אבל להפקיר כדי שיאכלו העניים בירושלים שזה נתנה התורה זכות לבעלים אפשר דיכול להפקיר זכות הזה לכהפ"ח שהוא על תנאי כשיבואו לאכול בירושלים ובפרט למ"ד דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולפימש"כ הר"ת בספר הישר בגיטין דף כ"ה דמ"ד יש ברירה סובר אדם מקנה דשלבל"ע ור"א סובר בעירובין דף ל"ה דיש ברירה וא"כ שפיר יכול להפקיר לכשיבוא זמנו לכאורה הו"א דבשביעית דהכל הפקר אין כרם רבעי נוהג כיון דקיימ"ל דממון גבוה הוא וילפינן קודש קודש ממעשר שני ומע"ש אינו נוהג בשביעית הה"ד כרם רבעי אבל באמת זה אינו דגם בשביעית נוהג כרם רבעי דהרי הא דצנועין התנו כל הנלקט וכו' פי' הרמב"ם הא דשמיטה והטעם הובא ברשב"א שם בשם הירושלמי דהתורה אמרה שנה רביעית והי' לכם קודש הלולים אחלי' והדר אכלי עיי"ש והא דהביא הרמב"ם דין דצנועין דווקא בשמיטה אמרתי ליישב שהרי בלא"ה דברי הרמב"ם תמוהים דפסק כר' יוחנן דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש ובגמ' אמרי' דר' יוחנן לא ס"ל כצנועין ונלענ"ד דהרי התוס' שם הקשו דלמא משום זכיי' הקנה אפי' לר' יוחנן ובתוס' קידושין תי' הר"מ כיון דהוא ל"מ עביד לא מצי משוי שליח וכבר כתבתי לעיל מזה מיהו זה שייך אי לא מיירי בשמיטה אבל אי מיירי בשמיטה דהוי הפקר שפיר זכו הלוקטין מהפקר ואיהו מצי למיעבד שליח לחלל ושפיר הוי שליחם ועמדה הקושי' ונלע"ד ליישב וגם ליישב קושי' התוס' דנימא הטעם משום זכיי' ושליחות דוודאי אי לימא דהצנועין הי' שלוחים צריכין אנו לומר שאז בשעת אמירה היו שלוחים דהרי בשעת לקיטה לא עשאו כבר ועכ"ח בשעת אמירה אמרינן שהיו שלוחים וזה שייך אי הי' ברור מי ילקוט אבל כאן שהלקיטה ומי ילקוט לא נודע בשעת אמירה עכ"ח צריכין אנו לומר דהוברר הדבר למפרע והא אנן לית לן ברירה ובשלמא אם הבעלים אמרו זאת על שלהם שפיר כתב הר"ש בפ"ה דמע"ש והשיטה מקובצת בסוגיא דהכא דלא בעינן שיחול למפרע לא מקרי ברירה ושפיר יכול לומר בשחרית אבל אי נימא משום תורת שליחות א"כ מוכרחים אנו לומר דהוברר הדבר למפרע שהי' שליחו של זה ושפיר תלי' בברירה ואפי' אי נימא נטע רבעי בזה"ז דרבנן כמש"כ למעלה דיעות בזה מ"מ לר' יוחנן אפי' בדרבנן לית לי' ברירה. ובזה מיושב היטב הרמב"ם דפסק כצנועין ופסק כר' יוחנן דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש דלדידן דקיימ"ל ברירה הוא ספק ופסקי' בביצה דף ל"ט דבדרבנן אמרי' יש ברירה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כצנועין ומטעם זכיי' ושליחות משא"כ לר' יוחנן. וא"ש ועיי' בקצוה"ח סי' שנ"ג ובחידושי בב"ק בסוגיא דצנועין ביארתי שם

ד) והנה כבר אמרתי לעיל לענ"ד דכרם רבעי יכולין להפקיר דהכתוב עשאו כשלו לענין לאכלו בירושלים ואין אחר יכול לפדותו וכמ"ש התוס' ב"ק דף ס"ח ע"ב ד"ה הוא אמר כצנועין ובכרם רבעי לא דמי לפטר חמור דאסור בהנאה ואע"ג דיש לבעלים זכיי' דיכולין לפדות בשה אפי' שוה מאה זוזי ושייך לבעלים מה דביני ביני לכך לאחר הפדיון הוא לבעלים ואפי' פדאו אחר וקודם הפדיון אסור בהנאה ואפילו הבעלים אינם יכולין למכור ולקדש בו את האשה כדאיתא בקידושין ד' נ"ז ע"ב כמו שהסביר התוס' רי"ד שם ובקודם פדיי' אזלינן בתר השתא דאסור בהנאה וכן בכרם רבעי אסור להנות ממנו חוץ לירושלים קודם פדיי' משא"כ בהפקיר איכ"ל דיכול להפקיר זכותו כיון דבידו ודבר שהוא בידו לא מקרי דבר שלבל"ע ולכאורה קשה לפי"ז בהקדש דקיימ"ל בזה"ז מחללין אפי' שוה מאה על פרוטה יהי' פדיון לבעלים ולא שמענו כן וגם שם בפטר חמור אמרי' דהגונב חייב כפל וקרינן בפטר חמור בגנבו וגונב מבית האיש הואיל ויש לו ביני ביני א"כ גם בהקדש בזה"ז נימא כן והרמב"ם סובר גם בזה"ז הקדש פטור מכפל, ונראה דנהי דיכול לפדות על שוה פרוטה היינו רק מטעם דאין אונאה להקדש ואפי' אחר שעשה כן נמי ואין לו זכות יותר מאחר באמת כל שיווי הוא להקדש ואין לו בעלים אלא שאונאה בהקדש פטור מצוה רמט והיא להרמב"ם ל"ת קמ"ט ולהרמב"ן היא מצוה רכ"ד ול"ת קמ"ד

מל"ת שלא לאכול אכילת בן סורר ומורה שנאמר לא תאכלו על הדם ולאו זה כולל גם דברים אחרים ובא להזהיר כאן בהרבה דברים עיי' בחינוך ועל כולם אין לוקין דהוי לאו שבכללות אבל בן סו"מ על אכילה ראשונה לוקה מגז"ש דויסרו ובא אזהרה גם על אכילה שני' למיתה. ובזה מיושב קו' התוס' סנהדרין ד' ס"ג ע"א ד"ה הוי לאו שבכללות דל"ל הטעם משום לאו שבכללות תיפוק לי' דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתה עיי"ש, ולהנ"ל לק"מ דבעלמא אמרי' דהלאו נאמר רק כדי להזהיר מיתה, אבל כאן חזינין שגם למלקות בא דהרי למדו בגז"ש דלוקין וא"כ גם באינך נלקה אם לא דהוי לאו שבכללות, ומכאן למד הרמב"ם בל"ת קצ"ה דהיכא שהעונש מפורש אין נ"מ אפי' יבוא הלאו מלאו שבכללות או מק"ו עיי"ש. ורמב"ן השיג ואמר שכבר ביאר בשורש ב שזה שורש נפסד והמעיי"ח הקשה שהרי מבן סו"מ הוא ראי' ברורה לזה ורמב"ן סובר דהכא שאני דאיכא גז"ש דעל אכילה ראשונה לוקה ועכ"ח הקרא גם למלקות אזהר משא"כ בעלמא מ"מ נראה ראי' גדולה להרמב"ם בזה ורמב"ן מונה זה לב' ל"ת לאכילה ראשונה ולאכילה שני'

ב) והנה דין סו"מ איתא בריש פ' סורר ומורה דאינו אלא גדול ועד שיקיף זקן התחתון דכתיב כי יהי' לאיש בן משמע דהוא איש והוא עדיין בן. וצריך ביאור, ולענ"ד נראה לפרש דנהי דקיימ"ל. דכל אדם שהוא בן י"ג שנה מקרי איש והוא מהשעורין שנאמרו למשה מסיני וכמ"ש הרא"ש בתשובה ורש"י בפרקי אבות פ"ה מכ"א דקים לן דשמעון ולוי בשעה שלקחו במלחמת שכם שנאמר ויקחו איש חרבו גמירי דבני י"ג שנה היו ועכ"פ מבן י"ג נקרא איש לכ"ע וא"כ קשה למה פי' רש"י כאן משעה שיקיף. ונראה דבן י"ג בעי' שערות וכל אחד הוי רק חצי דבר שנים בלא שערות לא מהני ושערות בלא שנים לא מהני. אמנם כתבו התוס' בקידושין ס"ג ע"ב ד"ה בני וכו' דריבוי שערות לא בעי' שנים והכי קיימ"ל עיי' באהע"ז סי' קנ"ו עיי"ש וא"כ נראה דהיינו משעה שיקיף ובזה יש חילוק דבן י"ג באמת מקרי איש אבל אינו תלוי ואינו ניכר בעצמו אלא בעדות שהוא בן י"ג אבל משעה שיקיף הגדלות שלו תלוי' בעצמו, והנה שם בקידושין אמרו דהאב נאמן על בנו רק לקרבן אבל לא לעונשין ולענין בן סו"מ אני מסופק אם האב נאמן עליו דהרי לעונשין אינו נאמן, אמנם מסוגיא דשמעתין נראה דגם זה מגזה"כ דהאב נאמן עליו דלא אשתמיט לן בפרקין דבעי' עדות אלא לענין התראה וגם זה סגי באבות בפני עדים וא"כ א"ש דרש חכז"ל דקשי' להו יתורא דקרא דנקט כי יהי' לאיש ולכך דרשו דקרא מיירי משעה שהביא ב' שערות עד שעת הקפת הגיד דעד אותו זמן הוא לענין מקצת דברים כאיש עפ"י עדות אביו שהוא בן י"ג דסתמא דמלתא אין עדים ע"ז וא"כ לענין קרבן וכיוצא בו הוא כאיש ולענין שאר דברים הוא כבן דהיינו לענין עונשין ואז הוא מורכב לענין מקצת כקטן ולענין מקצת כגדול והוא איש ובן, וזה זמנו של סו"מ ודברי חז"ל כפתור ופרח ובזה