מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א טו

אפי' שלכד"ה ובזה א"ש הכל דר"ע הוכיח שפיר דאי ראשון יו"ט א"כ קשיא לשון תשביתו ועכ"ח דבא ללמד איסור הנאה שלכד"ה וא"כ מצינו להבערה שהיא אב מלאכה אלא וודאי מעי"ט ותשביתו כתיב על ביטול ושפיר איכ"ל דמותר בהנאה שלכד"ה כהמאירי וא"ש. וממילא מותר לשורפו בי"ט כקו' דלעיל וא"ש סיפא דקרא מיום הראשון עד יום השביעי אפי' בי"ט מותר וסיפא קאי נמי ארישא דקרא ושפיר איכ"ל דב"י הוי נתל"ע כדלעיל

ד) ומ"ע זו נוהג אף בנשים עי' בשאגת ארי' סי' פ"ב שם כ' הטעם משום דאלים ע"י הלאו וכעין שכ' התוס' בקדושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה וכו' מיהו ההפלאה שם הוכיח דהרמב"ם לא ס"ל סברת התוס' ולפ"ז הי' א"ש דהרמב"ם סובר דב"י אינו נתל"ע וכמ"ש השג"א מיהו באמת הרמב"ם סובר גבי שבת ויו"ט ושאר מקומות דאיכא עשה ול"ת נשים חייבות גם בעשה או משום דאיתקש ועי' בחי' למ"ע שהז"ג וכ"ש הכא דגלי קרא טעם דתשביתו דכי כל אוכל חמץ ונכרתה וכיון דהטעם שייך גם בנשים עכ"ח גם נשים מצוום במ"ע זו: מצוה י' היא להרמב"ם. ולהרמב"ן מצוה י"ב. מ"ע לכ"ע להרמב"ם מ"ע זי"ן ולהרמב"ן מ"ע ח'

מ"ע לאכול מצה בלילה הראשונה בפסח שנאמר בערב תאכלו מצות ומצה זו צריך שתהי' מאחד מחמשת המינים שהם חיטים ושעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון ובס' חמד משה כ' דהמוקדם מהנ"ל מוקדם למצוה ולהתב"ש אין זה כלל שכ' בי"ד סי' וי"ו דכלל הזה הוא דווקא היכא שראוי להקדים המאוחר כגון במרור דראוי להקדים המרירא טפי ומדהקדים אינך עכ"ח אית בי' מצוה טפי משא"כ בחמשת המינים יעיי"ש ושמעתי ממרן הגאון זצ"ל בעל חתם סופר דאפ"ה לא יעשה לכתחילה מקמח שעורים דאיתא בספרים דקמחי שעורים קשה לשכחה ובמצות כתיב לען תזכור וגו'

ב) והלח"מ בפ"ו מהלכות חמץ ומצה הקשה על הרמב"ם למה מביא קרא של בערב תאכלו מצות לקובעו חובה בזה"ז הרי בפסחים דף כ"ח ע"ב אמרי' דלר' יהודה לקובעו חובה בזה"ז יליף מקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות והרמב"ם פסק כר"י ולמה נקט קרא דנקט שם ר"ש עיי"ש. ונלע"ד ליישב, השאגת ארי' בסי' צ"ו הקשה שם מאי פריך בפסחים כ"ת למה לי קרא דר"י הא לקובעו חובה ילפי' מבערב תאכלו מצות הא בירושלמי המובא בתוס' בר"ה דף י"ג ובקידושין דף ל"ח עשה דלפני הדיבור אינו דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ועשה של בערב תאכלו היא עשה דלפני הדיבור ולכך איצטרך גם קרא דר"י דהוא לאחר הדיבור ולכאורה הי' אפשר לומר דאכתי קשיא בהיפוך למה לי בערב תאכלו כיון דבאותו זמן הי' פסח וכבר כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ועל לעתיד כבר יהי' נאמר קרא דר"י מיהו זה איני דהרי הביאו תוס' בקידושין ל"ז ע"ב דאיתא בספרי דלא עשו במדבר אלא אותו פסח בלבד עיי' בתוס' שם וא"כ איצטרך קרא של בערב תאכלו על כל ימי המדבר שאז עדיין לא נאמר קרא דמשנ' תורה שיליף ר"י מיני' לקובעו חובה ועכ"ח רק קו' הש"ס בהיפך דלמה לי קרא של ר"י במשנה תורה וע"ז שפיר קשה קו' השג"א הנ"ל וניהו דבירושלמי שהביאו התוס' בר"ה דף י"ג ע"א כתבו דבירושלמי פ"ב דחלה פליגי בזה דר' יונה סובר דאפי' לא כתב בצידה דחי ור' יוסי סובר דבעינן דווקא כ' בצידה ותוס' בקידושין ל"ח פירשו כ' בצידה היינו שנאמרה לאחר הדיבור וא"כ איכ"ל דבפסחים קאי הסוגיא לר' יונה דס"ל דאפי' עשה דקודם הדיבור דוחה מ"מ אכתי קשה מנ"ל להש"ס להקשות שם בפסחים דלר' יהודה האי בערב תאכלו מצות ל"ל דילמא ס"ל כר' יוסי דעשה דלפני הדיבור אינו דוחה ולכך איצטרך במי שבעת ימים תאכל עליו מצות שיהי' עשה דלאחר הדיבור ויש ליישב קו' השג"א עפ"י דברי השיטה מקובצת בכתובות דף מ' ע"א דכ' דעשה דאינו מפורשת בקרא אין לה כח לדחות ל"ת עיי"ש וא"כ אי אתיא עשה דמצוה בזה"ז מקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מיתורא דרשי' אע"ג דשבעת ימים תאכל מצות הוא רשות מ"מ מכח יתורא דעליו ויתורא דלאו ילפי' לחייב למ"ע בזה"ז ובחי' בארתי היטב עכ"פ כיון דרק מיתורא ילפינן ואין העשה מפורשת לא דחי לל"ת ופריך ממ"נ אי ס"ל כר' יונה הנ"ל א"כ גם עשה דבערב תאכלו דלפני הדיבור דחי ול"ל קרא דר' יהודה ואי כר' יוסי דירושלמי ממ"נ לא דחי אי מבערב הא לא הוי עשה דלאחר הדיבור ואי מקרא דר' יהודה הא הוי אינה מפורשת וא"ש ומשני לה התם וא"כ הרמב"ם דנראה דסובר כר' יונה ודוחה ל"ת אפילו עשה דלפני הדיבור עכ"ח עשה דמפורשת דבערב תאכלו וקרא דר' יהודה על טמא כדאיתא התם כנלע"ד נכון

ג) מצה זו צריך שיאכל כזית מצה משומרת והפר"ח בא"ח סי' תנ"ג כ' לדעת הרי"ף בעינן לעיכובא דווקא שיהי' משומרת משעת קצירה כרבא ורבינא בפסחים דף מ"ם ובס' חמד משה סי' ת"ס הקשה עליו מהא דאמרינן שם בציקות של גוים אדם אוכל ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה הוי לי' לאשמעינן רבותא אפילו בשל ישראל כל שלא נשמר משעת קצירה ולענ"ד ליישב דבסי' ת"ס כ' המג"א דלהרשב"א במצות מצוה שלש גוי אפי' ישראל עומד ע"ג לא מהני וקשה א"כ גם בשמירה שמשעת קצירה יהי' אסור בגוי ומעשים בכל יום שקוצרים ע"י גוים וישראל עומד ע"ג ושמעתי מאת הרב הגדול מוה' ישראל דוד אב"ד דק"ק פעזינג זצ"ל כמדומה לי שאמר בשם מרן הגאון זצ"ל בעל חת"ס דשמירה משעת קצירה היינו שלא יבוא עליו מים ושלא יהי' אפשרות שיחמץ וכיון דישראל עע"ג הרי שמירה זו כולה ע"י ישראל וקצירה לשמה לא בעינן כמו דלא בעינן עשיית סוכה לשמה והשמירה שפיר ע"י ישראל משא"כ משעת לישה ואילך דכבר בא עליו מים והשמירה היא שיעסוק בה ולא יניחנה בלי עסק וזה נעשה ע"י גוי שלש ולכך אסור לרשב"א אפי' ישראל עע"ג וא"כ א"ש קו' החמד משה דדוקא בבציקות של גוים אפי' ישראל עע"ג בעי' שיאכל כזית מצה באחרונה משא"כ בקצירה סגי בעע"ג ול"ק קו' הח"מ וקו' הנוב"י מה"ת חאו"ח סימן ע"ט על הפר"ח עיי"ש

ד) ואם עשה ישראל מצה סתם הח"מ הנ"ל שם הוכיח דיוצאין בה ולהנ"ל אין ראי' ומבואר בחולין דף ד' ע"א ברש"י ד"ה לא בקיאי בשימור לשמה דדווקא שימור לשמה בעי' וכן מוכח מירושלמי פ' כל שעה דפוסל מצה מורבכת משום דבעי' ושמרתם והרמב"ן במלחמות שם יליף מזה דנילושה במי פירות פסול משום דממילא משומרת דלא אתיא לכלל חימוץ א"כ נראה דבעי' שמירה לשמה ואע"ג דקיי"ל דסוכה לא בעי' עשי' לשמה ואנן ילפי' גז"ש ט"ו ט"ו ל"ק דגם כאן לא בעי' עשיי' לשמה כמ"ש דלכך קצירה בגוי כשר אבל שמירה זה דין דשייך רק במצה ולא בסוכה איכ"ל דשמירה מקרי דווקא בעושה לשמה דמילתא דלא רמיא עלי' עביד ולאו אדעתא ולא מקרי שמירה אמנם מטעם זה סגי בשמרן לשמה שלא יתחמץ דאסור דכתיב לא תאכל עליו חמץ ולפי"ז כל מצות שלנו הנעשים לפסח הם כשרים ויוצאים בהם וזה נראה כוונת ס' בית יעקב המובא בח"י סי' תס"ב סק"ח. איברא דבירושלמי בסוכה דף ט' ובס"פ כל שעה נראה דבעי' שימור לשם מצות אכילת מצה בלילה הראשונה ובזמן שבהמ"ק קיים לאכול עם הפסח ולא סגי אם שמרן לשמה שלא תחמץ אלא בעי' דווקא שימור לשם מ"ע של אכילת מצה דאל"כ קשה מאי דקאמר שם דמצה ישנה תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה בסוכה וקשה ממ"נ הרי הוכחנו לעיל מירושלמי דשימור בעי' לשמה וא"כ אי שמרן לשמה הרי גם לב"ש אפי' בסוכה כשר אפילו מזמן קדים ואי לא שמרן לשמה הא גם לב"ה פסול אלא וודאי דכוונת הירושלמי בשמרן לשם שלא יחמץ אבל לא שמרן לשם מ"ע דאכילת לילה הראשונה וזה ס"ל דתליא בפלוגתא דלב"ש דסובר בעי' עשיית סוכה לשמה הה"ד הכא במצה השמירה משא"כ לב"ה נהי דכתיב ושמרתם ואין שמירה אלא לשמה מ"מ סגי בשמירה שלא יחמץ וע"ז השיב שם ר"ז בירושלמי כיון דלא שמר לשם פסח לא דקדק בשמירתה ובעי' גם לב"ה שמירה לשם מ"ע דאכילה כנלענ"ד. ובזה יש לפרש הפלוגתא המובא בטור וב"י סי' תנ"ח דהרי"ו דייק מהירושלמי הזה דאם שמרן לשמה ואפי' קודם חצות מותר לאפות דדוקא סתמא בעי' לאחר חצות דאז סתמא לשמה דכשם דסגי בסוכה אפי' לב"ש תוך למ"ד וה"נ לענין מצה לענין שמירה שלא יחמץ אבל לשמירה לשם אכילת לילה הראשונה דווקא ע"פ לאחר חצות וכן נראה פשטות הירושלמי אמנם הטור הביא שם בשם האבי עזרי דמביא ראי' מירושלמי הזה דבעי' שיאפה דווקא מחצות ואילך וכבר תמה הב"ח עליו דאדרבה הירושלמי לא משמע כן ולהנ"ל נראה דסובר כן משום דקשיא לי' מנ"ל לר"ז באמת דבעי' שמירה לשם מצות אכילת לילה הראשונה וניחא לי' ליישב דר"ז סובר דילפי' מצה מפסח וכמו דאמרינן בפסחים קי"ט ע"ב דאין מפטירין אחרי' וכעין דאמרי' בסי' תע"ח לענין שאר דברים ה"נ לענין זה בעינן עשיית מצה לשמה כפסח ואם לא כן לא הוי שימור וכיון דמפסח יליף בעינן לדידי' העשיי' דווקא לאחר חצות. אמנם לשון ר"ז בירושלמי נראה דס"ל דלמצות בעינן דקדוק טפי לשמרן מחימוץ ובזה נראה לי ליישב לשון הרמב"ם בפ"ה מה' חו"מ והנוב"י הנ"ל סי' ע"ט דקדק עליו טובא ונראה דס"ל להרי"ף והרמב"ם דקיי"ל כמר עוקבא דסובר אפי' לא נתבקעו אפשר שהם חמץ אלא דעפ"י רוב לא נתבקעו וכיון דכתיב ושמרתם ס"ל דלא סמכי' על הרוב ובזה יש להבין דברי הרמב"ם יעיי"ש ותבין

ה) ומצות מרור אינו נמנה דהיא רק חלק למצות ק"פ ובזה"ז הוא דרבנן רק זכר למקדש ואפי"ה מברכין עליו בפ"ע מזה מוכח דלא כנוב"י מה"ת חי"ד סי' קי"ד בהג"ה עיי"ש