מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קנח

אבל בארץ ישראל הוא מן התורה וכבר הקשו על רש"י בשבת פ"ד דכ' דכלאי זרעים בארץ ישראל דרבנן וסותר לדבריו בבכורות ועיי' בצל"ח ברכות פ' כיצד מברכין בסוגיא דצלף דאפי' אי קדושה שני' קידשה לשעתה וקידשה לע"ל אפי' הכי בערלה דכתיב כי תבואו ובבית שני לא באו כל ישראל לא חשיב ביאה כמש"כ הרמב"ם סוף פ"א מתרומה מיהו בכלאים לא כתיב כי תבואו מיהו הרמב"ם בפי' המשנה פ"ג מ"ט כ' דבכלאים אע"ג דלא כתיב ביאה מ"מ כיון דכתיב שדך וכרמך לא תזמור ילפי' מיני' למעט חו"ל ובשביעית כתיב כי תבואו א"כ אפשר ילפי' שדך משדך ואפי' בא"י בימי עזרא לא נהוג מה"ת ועיי' בר"ש פ"א דכלאים משנה ז' דכ' דאיכ"ל סתם זרעים אין בהם איסור כלאים אלא כנבוס ולוף וזה תמוה מה ענין כנבוס ולוף עיי' בתוס' יו"ט פ"ה מ"א ד"ה וכל ובס' יראים להרא"ם ראיתי דכלאי כרם הוי הלכה למשה מסיני ואפשר לדברי הר"ש גם בכלאי זרעים הוא הלמ"מ אלא מילתא דתמוה הוא ומצאתי שהראש יוסף על חולין עמד בזה שם וצ"ע

והנה יש בקרא כאן מצות לאו דשעטנז לא יעלה ולא חשבו אותו שהוא רק להשלים דיני כלאים של בגדים וגוף המצוה של כלאי בגדים יבואר לקמן בפ' כי תצא. עיי' ברמב"ם וברמב"ן שורש ט': מצוה רמ"ז והיא להרמב"ם ל"ת קמ"ח ולהרמב"ן היא מצוה רכ"ב ול"ת קמ"ג

מל"ת שלא לאכול פירות האילן בשלש שנים הראשונות לנטיעתו שנאמר שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל והנוטע לסייג ולקורות אין בו משום ערלה התוס' בב"ק ד' ק"א מביא בשם ר"ת דהא דילפינן מוערלתם ערלתו שלא יהנה ושלא יצבע שלא להדליק בו את הנר אפי' שלא כדרך הנאתן אסור ואע"ג דפסחים דף כ"ד ע"ב אמרינן דרבינא שייף לברתי' בגוהרקא דערלה ואמר לחד לישנא מידי דרך הנאה קעבידנא ותי' התוס' שם דבגוהרקא דערלה הוי שלכדה"נ טובא וכוונתם נראה דשם הגוהרקא דערלה עצמו אין דרך להצריכם ועוד שלכדה"נ שאין דרך לסוך בשמן ההוא. מיהא לענ"ד קשה טובא החילוק ההוא דהרי הכלל דאמר ר' יוחנן דשלכדה"נ מותר מן התורה דכתיב לא יאכל ובעינן דווקא דרך אכילה וה"ה בכלל אכילה גם הנאה ובעינן דווקא דרך הנאתן דבחד תיבה נשמע אבל כיון דלדעת ר"ת ילפינן דבערלה אפי' שלכדה"נ אסור ואין דינו כשאר איסורין שבתורה א"כ קשה מנלן דשלכדה"נ שהוא טובא שלכדה"נ ביותר מהנך דלא יצבע ולא ידליק שיהי' מותר כיון שחידשה לנו התורה חידוש סתם ולא פירש בהדיא וא"כ מנלן לחלק בין שלכדה"נ קל לשלכדה"נ טובא, וצ"ע. ובב"ק שם הנ"ל ילפינן מקרא דשלש ערלים דלא יצבע בערלה ולא ידליק באותו נר ורצה ללמוד משם דחזותא מילתא היא ומשני דשאני ערלה דהנאה הנראה לעינים אסרה לנו התורה ובזה הי' נ"ל דאע"ג דאמרי' בביצה ד' ל"ט דגחלת אסור מדרבנן אבל שלהבת מותר לגמרי אפי' מדרבנן וא"כ לפי מה דאמרינן דבערלה אסרה לנו התורה הנאה הנראה לעינים דלא ידליק בו את הנר אע"ג דלאו מילתא היא א"כ גם שלהבת יהי' אסור מה"ת כיון דאסרה תורה הנאה הנראה לעינים, והנה בפסחים ד' ע"ה קמבעי' לן הסיק התנור בחליפי ערלה וגרף ואח"כ אפה בו הפת מאי וכו' ויל"ד מ"ש קליפי ערלה דנקיט, ונראה דהתוס' שם הקשו מאי קמבעי' כיון דשלהבת אסור והחום בא מן השלהבת פשיטא דאסור ולענ"ד קשה טובא דהרי בביצה ד' ל"ט אמרינן דהשלהבת שרי' אם נעקרה מן הגחלת והחום בוודאי נעקרה מן הגחלת ופשיטא דשרי' ולדעת הרא"ש שם והט"ז ביו"ד רס"י קמ"ב היינו בשלהבת שנעקרה ולדעת השיטה מקובצת שם בביצה דאפילו אם הוא מחובר לגחלת שרי וא"כ נהי דהחום בא מן השלהבת מיהא כבר נעקרה ואז אפילו שלהבת עצמו מותר וא"כ מאי קמבעי' לי' אמנם איכ"ל דחדא מתורצת בחבירתה ומיושב נמי מאי דנקט קליפי ערלה והיינו דבערלה אסרה התורה הנאה הנראה לעינים ובאמת השלהבת אסור ולכך בעי בחום הבא מן השלהבת וכדמשמע מלשון רש"י בב"ק ד' ק"א דפי' דאסור בנר אע"ג דאין בו ממש אסרה התורה לכך קמבעי' על החום ומיושב שם קושית התוספ' ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה רק גבי ערלה וכלאי כרם איתקש לערלה לפימש"כ התוס' ורש"י סוף תמורה דלכך הם מן הנשרפין תרווייהו. ובגוף הדין של השיטה מקובצת ורא"ש הנ"ל אי גם במחובר לגחלת שרי יש להאריך ואין כאן מקומו וכתבתי במקום אחר בסוגיא דזוז"ג פסחים דף כ"ו. אבל גוף הדין אי בערלה גם הנאה הנראה לעינים אסור צ"ע למה לא הביאו הפוסקים ועיין בתשובת הר"ן סי' ע"ג דכתב שאר איסורי הנאה ילפינן מערלה ועיי' פרמ"ג סי' ק' דין א' פלפול אי קיימ"ל חזותא לאו מילתא עיי"ש

ב) והנה בסוף תמורה במתני' אמרי' דערלה מן הנשרפין ופי' רש"י ותוס' שם דאע"ג דבערלה לא כתיב שריפה אבל ילפינן מכלאי כרם ובכ"כ כתיב פן תוקד אש, וכ' מרן הגאון בעחת"ס ו"ל בחאו"ח סי' ק"ד דשריפה לאו דוקא דה"ה אם עשה בו באופן שנרקב לגמרי וכבר כתבתי במק"א דקשה לי מפסחים ד' ע"ה דמשמע שם דהיכא דבעינן שריפה דווקא באש בעינן ולי הי' קשה על דברי התוס' פסחים ד' כ"ו ע"ב דהוכיחו שם דאפילו למ"ד זוז"ג מותר מ"מ לכתחילה אסור והביאו ראי' מר' יוסי שאין נוטעין אגוז של ערלה כדאיתא בע"ז ד' מ"ט ואם נטע מותר משמע דס"ל זוז"ג מותר ואפי"ה לכתחילה אסור מזה הוכיחו התוס' דאסור לכתחילה ואני תמה ע"ז דהרי אמרו במשנה סוף תמורה כל הנשרפין לא יקברו וא"כ הרי בלא"ה אסור אפי' אי לכתחילה מותר מ"מ ערלה שהוא מן הנשרפין אסור לנטוע ומאי ראי' הביאו התוספת וצ"ע. אמנם לדברי מרן הנ"ל א"ש ויש מכאן ראי' לדבריו והפנ"י פסחים כ"ו רצה לומר דהא דכל הנשרפין לא יקברו הוא רק מדרבנן מיהא דוקא ערלה שבארץ ישראל אבל ערלה בחו"ל נהי דהוי דאוריי' מצד הלמ"מ דקיימ"ל כר' יוחנן מ"מ כבר כתבו פוסקים גם אני כבר כתבתי באריכות במק"א דשריפה לא בעינן דהרי בברכות ר"פ כיצד מברכין אמר רב דצלף של ערלה בחו"ל זורק את האביונות ואוכל הקפריסין דקפריסין לאו פירא הוא, אבל האביונות מיהא זורק ואמאי זורק והא בעינין שריפה ובש"ע סי' רצ"ד לא הביא ג"כ דבעינן שריפה ובס' ב"ה הקשה שם ע"ז וכבר כתבתי במק"א דנראה לפי הסכמת הפוסקים דלא בעינן שריפה ובזה אפשר ליישב קושי' התוס' הנ"ל בפסחים כ"ו דאפשר דהוכיחו זה מהא דסתם אין נוטעין אגוז משמע אפילו בחו"ל והא זוז"ג מותר אלא דלכתחילה אסור

ובש"ש שמעתתא א' רצה לומר על הא דאמרינן בקידושין ל"ט דאמר ר"י בערלה של חו"ל ספק לי ואני אכול ולדעת הרמב"ם זה דווקא אליבא דשמואל דס"ל דבחו"ל ערלה דרבנן אבל לר"י דס"ל ערלה בחו"ל דאורייתא אסור לספק ועיי' במג"א סימן תרמ"ט לעניין אתרוג של ערלה, וש"ש הקשה האיך רשאי לספק משום דהאוכל אינו יודע והוי ספק הרי המספק שהוא יודע שהוא ערלה ונתינה הוי הנאה ואיך רשאי לספק והלא אסור משום הנאה ותי' ד' איכ"ל דספק לי ואנא אכיל הוא באופן שאין המקבל יודע מי נתן זאת לפניו וממילא אינו מחזיק לו טובה וכעין שכ' הב"י על קושית הר"ן בנדרים דף מ"ז שהקשה האיך נותן לבניו תי' הב"י דבאמת אינו נותן מיד ליד אלא שיניחו בענין שאינן יודעין מי נתן זאת לאותו מקום ולקחו ממילא ואין מחזיק לו טובה ולכך שרי דלא חשיב הנאה: מצוה רמ"ח מצוה רמ"ח והיא להרמב"ם מ"ע ק'. ולהרמב"ן היא מצוה רכ"ג מ"ע פ'

מ"ע להיות נטע רבעי קודש שנאמר ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש הלולים לה' ולענין פדי' במחובר כ' הרמב"ם בפ"ט ממע"ש דאין פודין במחובר מה"ת והרמב"ן הקשה עליו מסוגיא דצנועין דמתרץ אימא כל המתלקט ועכ"ח דאינו אסור רק משום דאינו בקי בשומא. ולענ"ד יש ליישב דתלי' בעומד לבצור כבצור דמי ואפשר אי אפי' עדיין צריכין לקרקע מ"מ כיון שלקטו מהם והוברר הדבר למפרע דפירות האלו היו עומדין לבצור הם כבצור וכתלוש לר"מ ואדרבה בזה מיושב דשפיר הוכיח הש"ס דיש ברירה אפילו בדבר שאינו מתנה ומברר בפירוש וזה ג"כ הטעם שלא פדו לכולם שכל הכרם עדיין לא הי' עומד לבצור

ב) והנה בב"ק ד' מ"ט מוכיח הש"ס דר"י דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש דלא ס"ל כצנועין והתוס' שם בד"ה הוא דאמר כצנועין הקשו דהדבר תימא דזכין לאדם שלא בפניו ובקידושין דף נ"ו ע"א תי' התוספת משום דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח ומקשה דלמא ס"ל להצנועין יאוש קונה ואיהו מצי לחללו. ונ"ל עפ"י מש"כ הפנ"י בגיטין ד' ל"ח הטעם דלכך יאוש אינו קונה מטעם הפקר אע"ג דיאוש לענין עבד חשיב כהפקר דכאן כיון שאינו ברשותו אינו יכול להפקירו ממילא אליבא דצנועין דס"ל דיכול להפקיר דבר שאינו ברשותו א"כ יאוש הוי הפקר ותוס' כ' לעיל ד' ס"ו ע"א ד"ה כיון דבאיסורא דאי יאוש מטעם הפקר אין לחלק בין באיסורא אתי' לידי' וא"כ לצנועין עכ"ח דיאוש קונה וקשיא לי על דברי התוס' בריש דיבור זה שרצו להוכיח דרשב"ג ס"ל דיאוש ל"ק וצ"ע, ונראה דקושי' חדא מתורצת באידך ובאמת הש"ס מוכח ממנ"פ אי תימא דיאוש ל"ק א"כ א"א דהחילול הוא משום תורת זכיי' ושליחות דזה א"א כיון דאיהו ל"מ עביד ועכ"ח דיכולין לחלל דבר שאינו ברשותו וא"כ הה"ד מקדישין ומפקירין ועכ"ח אי אפי"ה תרצה לומר דהטעם משום זכיי' צריך