מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קנו

וכ"ש ברבים ואין לוקין עלי' ואעפי"כ איסור גדול הוא ואמרו חז"ל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב ובפרק אלו מגלחין דף ט"ז אמרינן מניין דאם אינו מקבל תוכחה רשאין לקללו ולהכותו שנאמר ואריב עמם ואקללם וכו' ולכאורה משמע מזה דאפילו לביישו בפרהסיא שרי אלא דשם איירי באינו שומע וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' דעות כל זמן דאפשר צריכין להוכיחו בניחותא אבל בא"א בוודאי מבזין אותו כל זמן דיש הו"א דיועיל מיהו כתב החינוך דווקא אם הוא בין אדם למקום אבל אם הוא בין איש לחבירו אין לצערו בכה"ג ובמנ"ח כ' דדווקא אותו אדם עצמו שעשה לו רע ראוי שימחול לו אבל בעשה רע לאחר גם זה הוא עבירה שבין אדם למקום שהרי השי"ת הזהיר שלא לעשות רע ולדעתי דבר זה אינו מוכרח דאיכ"ל כיון דהוא עצמו אינו רשאי לצערו משום דמחויב למחול וא"כ גם אצל חבירו אמרינן כך דראוי למחול וכעין דאנו אמרינן בברכות י"ט ע"ב על והתעלמת אמרינן ממונא שאני ופרש"י משום דאפשר במחילה משום כבודו של זקן ומסתמא מוחל ושם אמרינן סתם גדול כבוד הבריות

ב) וגוף הדבר דילפינן במ"ק ט"ז מירמי' דרשאין להכותו ולהמריטו קשה מנלן מהקרא זה הא קיי"ל אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ונראה מדאצטרך קרא דלא תשא עליו חטא דאין לביישו וחז"ל למדו גודל הצער של בושה שלמדו מתמר מוטב להשליך עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים וכיון דבושה הוא צער גדול כולי האי משמע הא צער קטן מזה רשאי ושפיר מוכח מדברי תורה כדברי ירמי'

ג) והנה הרמב"ם בפ"ו מה' דיעות מפרש קרא דהוכח תוכיח עמיתך דקאי על אדם שעשה לו חבירו מעשי' רעים שלא בפניו דמצוה על מי שנעשה לו שישאל ויוכיח להעושה למה עשה לו כך וכך דאולי יתרץ דבריו או שיצאה שגגה מתחת ידו ופייסו ויהי' שלום ביניהם וע"ז קאי סיפא דקרא ל"ת עליו חטא דהיינו מי שנעשה לו לא ישא חטא בלבו ולשנאו אלא יוכיחנו ולפי"ז לכאורה קשה מנלן למילף מן סיפא דקרא דלא ילבין הא איצטרך להאי דרשא דכ' הרמב"ם דיוכיחנו בפניו וצ"ל דכמו דהוכח תוכיח נאמר בלשון נסתר והסיפא דקרא הי' ראוי שיאמר בלשון נסתר או לא תשא עליו מיותר תיבת "עליו" ולכך שפיר ילפינן מכאן שלא ילבין פניו: מצוה רמ"ב והיא להרמב"ם ל"ת קמ"ד ולהרמב"ן היא מצוה רי"ז ול"ת קל"ט

מל"ת שלא לנקום מחבירו שנאמר לא תקום: מצוה רמ"ג והיא להרמב"ם ל"ת קמ"ה. להרמב"ן היא מצוה רי"ח ול"ת ק"מ

מל"ת שלא לנטור שנאה בלב שנאמר לא תטור את בני עמך ונקימה הוא כדאמרינן בגמרא השאילני קרדומך וכו', ונטירה שנוטר השנאה בלבו שאומר אעפי"כ וכו' עיין בגמרא ולפי פשטות הקרא נראה דאפילו למי שאינו נוהג כשורה אסור לנקום ולנטור דכתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך ולא כתיב לעמיתך או לאחיך ואע"ג דלעיל בל"ת דלא תשנא את אחיך אמרי' באם רואהו עובר עבירה מותר לשנאותו היינו משום דכתיב אחיך ודרשינן בעלמא אחיך במצות אבל בני עמך כולל כל בר ישראל כנלענ"ד: מצוה רמד והיא להרמב"ם מ"ע צ"ט. ולהרמב"ן היא מצוה רי"ט ומ"ע ע"ט

מ"ע לאהוב כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לכן צריך לחוס על גוף חבירו וממונו וכבודו כמו על עצמו ובקרא כתיב לרעך ולא לעמיתך וגם לא כתיב לאחיך אלא סתם לרעך משמע דכולל בין ירא ה' בין שאיננו ירא ה'. וזה לכאורה קשה דהא לעיל במצוה רל"ט הבאתי הגמרא בב"מ ל"ב ובפ' ערבי פסחים שאם יודע בחבירו שעבר עבירה ואינו חוזר מצוה לשנוא אותו ואיך נאמר כאן ואהבת לרעך כמוך בסתם ובכמה מקומות בש"ס משמע ואהבת לרעך קאי גם על רשעים בסנהדרין דף נ"ב ע"א ילפינן מואהבת לרעך כמוך דמצות שריחה בעינן שיברור לו השריפה באופן טוב משום ואהבת לרעך כמוך וכן ילפינן בסייף האיך אופנו במיתה יפה מואהבת לרעך משמע גם בעוברי עבירה נשאר מצות אהבת לרעך וכן גבי מסית כתיב לא תאבה לו ודרשו חז"ל וגם רש"י בתורה אע"ג דכתיב ואהבת לרעך כמוך לזה לא תאבה לו מכל זה משמע דגם לרשע איכא ואהבת וקשה כנ"ל, ולפימ"ש בס' התורה והמצוה בפי' על התו"כ דפסוק זה ואהבת נראה עיקר הקרא שלא לעשות רעה לחבירו לכך כתיב לרעך ולא כתיב את רעך ולכך אמרו חז"ל מה דעלך סני לחברך לא תעביד מזה עיקר הציווי כי אפילו מי שאינו ירא שמים כיון שהגוף הוא מעון ודירה לנשמה הקדושה שהוא חלק אלקי וכמו דמסיים הקרא אני ה' אלקיך אין רשאין לבזות הגוף במה שאינו צריך והוא כעין לא תקום דאמרנו לעיל דכולל ג"כ אינם טובים נהי דגם מצות אהבה בכלל הקרא מ"מ מדכתיב לרעך ולא כתיב את כולל גם זה שלא להזיק או להפסיד קנינו ולצער גופו לכך כתיב לרעך וא"כ הגמרא דמיירי שם מן הצער ולהפסיד שפיר דרשינן אפילו על הרשעים ואהבת לרעך ברור לו מיתה יפה כנלענ"ד ליישב: מצוה רמ"ה שהיא להרמב"ם ל"ת קמ"ו. ולהרמב"ן היא מצוה ר"כ ול"ת קמ"א

מל"ת שלא להרביע בהמה וחי' ועוף מין בשאינו מינו שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים והנה בהמתך לאו דווקא דבין בהמת חברו או בהמת הפקר אסור להרביע כמבואר בהדיא בת"כ דיליף לה מקרא דאת חוקותי תשמרו עיי"ש וא"כ צ"ב למה כתיב בהמתך הו"ל למכתב בהמה וכמו דדרשינן כ"ף של שדך בקידושין דף ל"ט ע"א וצ"ע ואפשר ליישב דהנה התויו"ט בפ"א מכלאים מ"ז כ' הטעם דר"י דמתיר ירק באילן הוא משום דלא מתאחין ולא נעשה מהם פרי ומרן בעחת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' רפ"ז חולק עליו והקשה דהרי מבואר בחולין בפ' או"ב דלר"י אינו רשאי להרכיב פרידה על פרידה ואע"ג דאיתא בבכורות פ"א ובשבת דפרידה אינה ילדה ואמרי' ג"כ שם פ"א כודנייתא מי ילדה משמע דאפי' מיעוטא ליכא דמולידין אפי"ה אסור להרביע עיי"ש ואע"ג דבאמת איכא סברא גדולה להתויו"ט ובפרט לפי מה שהבאתי לעיל בשם הת"כ דדריש מאת חוקותי תשמרו חוקים שחקקתי ולפי מה שהסביר החינוך טעם על ל"ת זה שייך דווקא היכא דילדה וא"כ מנלן באמת לאסור בכה"ג ונראה דלזה כ' לן הקרא בהמתך בכ"ף יתירא דהנה הבהמה שהיא מששת ימי בראשית שייך לקרא בהמה אבל הפרידה שהיא נעשה ע"י האדם כמ"ש במקרא והיא מצא את הימים כפירש"י בתורה זה שייך למקרי בהמתך ולכך שפיר אמרינן דגם בהמת חברו אסור רק דלרבותא נקט בהמתך כנ"ל וע"ז נראה דנקט הכינוי בהמתך, לפי שהאדם המציא הבהמה הנ"ל. וממילא איכ"ל גם סברת התוס' יו"ט לפי הנראה לי גוף הסברא דר"י לפי' התוס' יו"ט דאזיל לשיטתו דס"ל ספ"ק דכלאים דבעינן דווקא ג' זרעים וכ' התוסיו"ט הטעם דר"י לטעמי' דס"ל ספ"ק כלאים לענין כלאי בגדים דבעינן דווקא עד שישלש שיהי' חיבור גדול ולכך סק"ד דגבי פרידה דאין נעשה וולד אינו אסור משום כלאים דאינו חיבור עולמית וקיימת רק חיבור לשעה מועטת דמזווגי אהדדי לכך איצטרך קרא. ומסברא בוודאי חיבור של הרבעה בבהמות הוא גדול מחיבור הרכבה של ירק באילן דאין מתאחין ולכך ס"ל לר"י דירק באילן אין ללמוד מהרכבת פרידה אדרבה מדגלי קרא בהרכבת פרידה יש ללמוד מכח דיוק דירק אפשר דמותר כן אפשר לומר לר"י לשיטתו, ואנן לא קיי"ל כוותי' רק קיי"ל כרבנן דבהרכבה ג"כ אסור כה"ג ואפשר דרק איסור דרבנן הוא כמו שדייק המהרש"א בחולין דף ס' ע"א בתוס' ד"ה מה וכו' מלשון הרמב"ם דירק וירק לא כ' דלוקה וכ"ש ירק באילן וודאי דאינו לוקה

ב) לענין ב"נ נלענ"ד דאפילו לפי האמת איכ"ל כסברת ר"י ולדעת התוסיו"ט דבדבר דאינו מתאחה ואינו עושה פירות דאינו אסור ואפשר דזה כוונת הרמב"ם בפ"י ממלכים שכתב דבן נח מוזהר על הרכבה ודווקא על אילן בלבד ולשון בלבד אפשר דכולל לאפוקי אילן בירק או ירק באילן והטעם הוא כמש"כ דלשון הקרא את חוקותי תשמרו דדרשינן בסנהדרין ס"א חוקים שחקקתי לך כבר והיינו לפי פי' החינוך "בחוקים" חוקים דמעשה בראשית ולכך אפשר דלב"נ אינו אסור אא"כ מתאחין ועושים פירות שינוים ממעשה בראשית. ובזה אפשר ליישב קו' התוס' סנהדרין הנ"ל ד"ה חוקים שהקשו לשמואל נימא דגם על כלאי בגדים יהי' ב"נ מצווה דגם על כלאי בגדים נאמר ויהי' אסור לב"נ ולפי הנ"ל א"ש דהא דאסור ילפינן מן חוקים וצריך שיעשו פירות שינויים ע"י הכלאים והא תינח בפירות אבל בכלאי בגדים אם תופרן מה שינוי פרי נעשה בו מששת ימי בראשית ולכך אפשר לומר דמותר לב"נ

ג) ולפי טעם זה הסברתי ג"כ טעם הרמב"ם שכ' ג"כ דב"נ מצווה על הרכבה אבל אינו נהרג עליו, וצריך טעם. ולהנ"ל אמרתי דכבר כ' בחי' לסנהדרין דב"נ נהרג ומצווה דווקא אם נעשה המעשה על ידו אבל אם הוא רק גורם אינו נהרג אע"ג דמוזהר כיון שכאן יסוד הצווי של ואת חוקותי תשמרו לשנות מה שהי' מששת ימי בראשית ולכך כיון דאינו עושה זאת בידים