מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קנה

דהרי עדיף שאנו מחייבים לי' לשלם ואז יוכל לעשות תשובה וכך הוא מצוה עליו ואז לא יתחייב מיתה אבל בלי תשלומין אי אפשר לשוב בתשובה וע"י תשלומין יוכל לפטור גם ממיתה וא"ש: מצוה רלח והיא להרמב"ם ל"ת קמ"א. ולהרמב"ן מצוה רי"ג ול"ת קל"ו

מל"ת שלא למנוע מלהציל את חבירו מסכנה שנאמר לא תעמוד על דם רעך כגון ראה חבירו טובע בנהר או בשאר סכנות מחויב להציל בכל מה דאפשר ובכלל זה גם להציל חברו מהפסד ממון ושלא לכבוש עדות לחברו ולהשתדל ברפואתו ואין לוקין ע"ז דהוי לאו שאין בו מעשה, ובסנהדרין דף ע"ג פריך דל"ל קרא דלא תעמוד תיפוק לי' מוהשבותו לו מני' ילפינן השבת גופו ולכאורה קשה מכאן לדברי הגהות מיי' פ"א מרוצח והובא בסמ"ע סי' תכ"ו סק"ב דאם חבירו בוודאי סכנה חייב להצילו אפי' אם יבא הוא לכלל ספק סכנה וזה בוודאי אינו נודע מקרא דוהשבותו לו ומקרא דלא תוכל להתעלם וא"כ מאי פריך וצ"ע

ובאמת גוף הדין תמו' לי הא משום ספק נפשות הותר אפי' לחלל שבת מקרא דוחי בהם דהיינו שהתורה לא ציוותה מצות במקום שיש ספק סכנה ואיך אפשר שציוותה התורה לא תעמוד על דם רעך להכניס עצמו לספק סכנה הרי במקום סכנה לא ציוותה התורה ואפילו בשפיכות דמים אמרינן רק מסברא מאי חזית וכו' אבל להכניס עצמו בספק סכנה איך אפשר ובסוגיא דיהרג ואל יעבור כתבתי דנראה דזה פלוגתא דר"ע וב"כ בב"מ דף ס"ב ע"א דב"פ אומר מוטב שימותו שניהם ואל יראה במיתת חבירו היינו כגוונא דירושלמי דאיהו ספק וחבירו וודאי ור"ע פליג על הירושלמי ויליף מוחי אחיך עמך שחייך קודמין לחיי חבירך וא"כ א"ש קו' הנ"ל דאיכ"ל דסוגיא אליבא דהלכתא כר"ע. אמנם כעת נראה לי דגם הירושלמי לא קאמר בחשש סכנה ממש וספק השקול אלא דאיכא חשש עפ"י המיעוט אבל עפ"י הרוב ליכא ספק נפשות וסובר הירושלמי כרב בפ"ק דכתובות וביומא דף פ"ה דאזיל גם בדיני נפשות בתר רוב ולכך סובר דחייב להציל חבירו גם בכה"ג בכלל לא תעמוד על דם רעך אבל לשמואל דגם מיעוט הוא בכלל וחי בהם א"כ אפילו רק מיעוט פעמים חשש סכנה אינו מחויב להכניס עצמו דבמקום מיעוט סכנה ג"כ כתיב וחי בהם ולא נצטוו במקום מיעוט סכנה שלא לעמוד על דם רעך כשם שלא נצטוונו במקום מיעוט סכנה גם שם כנלענ"ד וא"כ א"ש סוגי' הנ"ל דפריך שפיר אליבא דהילכתא כשמואל ובזה מיושב קושי' סמ"ע דלמה לא הביא הטור וש"ע לדינו דירושלמי דעכ"פ ש"ס דידן עכ"ח פליג עליו דאי ס"ל כירושלמי לא הי' פריך כלל וגם לא הי' מוכרח כלל הדין דצריך למטרח ולמיגר דזה מוכח רק מכח יתורא והרי איצטריך לדין דירושלמי והרי דין הזה דצריך למטרח ולמיגר פסקו כל הפוסקים ועכ"ח דלא קיי"ל כירושלמי וצ"ע על הסמ"ע שהביא דין זה להלכה: מצוה רלט והיא להרמב"ם ל"ת קמ"ב. ולהרמב"ן היא מצוה רי"ד ול"ת קל"ז

מל"ת שלא לשנוא בלב אדם כשר מישראל שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך לא הזהירה התורה בלאו זה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו או המחרפו עובר משום לא תקום והמעיי"ח העיר במ"ש הפר"ד לעיל סי' פ"י דהרמב"ם סובר כתוס' בערבי פסחים דף קי"ג ע"ב כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו ובאין לידי שנאה גמורה ומצוה לכוף והוא השיג עליו דהרמב"ם קאי רק אשנאה דקרא וכתוס' בב"מ דף ל"ב ולענ"ד נראה מלשון הרמב"ם דס"ל כתוס' פסחים ולא כמ"ש המעיי"ח דהוא משום חשש אלא שבוודאי הם שונאים זה לזה אח"כ שנאה שלא מחמת העבירה ולכך המצוה כדי לכוף את יצרו ועיי' בש"מ בב"מ דף הנ"ל דהביא זה בב' לשונות א' שיש לחוש ששונאו טפי וא' כמ"ש התוס' פסחי' הנ"ל

ב) ולענ"ד להסביר עוד דניהו דמבואר בפסחים ובב"מ הנ"ל דאם הוא רשע מותר לשנאותו באופן הנאמר שם דהתרו בו ואין לו אלא עד אחד שא"א לענשו עפ"י ב"ד דמזה מוכח דרשע מותר לשנאותו בלב מ"מ נראה דאסור להכותו לעשות בו מעשה והוא בכלל לא תקום דכתיב בי' לא תקו' בבני עמך כיון דהוא בן ישראל דהיינו שאינו מומר לכל התורה כולה אסור לעשות בו מעשה וממילא אם הוא בצרה בדרך אם אין מסייע לו הוא בכלל נקמה וזה אסור ולכך הקדימו התורה לסייע השונא כדי לכוף את יצרו. ועיי' מה שאכתוב לקמן אי"ה במצות ואהבת לרעך בזה. וכן אמר דוד המלך תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי לפי מה שביאר בפי' התורה והמצוה על תורת כהנים דשנאה היינו שאינו מראה בגלוי ואויב שהוא מראה שנאתו בגלוי ע"י נקמות וזה כוונת הקרא תכלית שנאה שנאתים אני שנאתי הרשעים בלב על מעשיהם הרעים שהוכחתי אותם עליהם ועי"ז לאויבים היו לי שהם היו לי לאויבים בגלוי שינקמו לי וכמו שביאר ההפלאה ז"ל דכבר אמר ש"ה ע"ה במשלי כמים פנים אל פנים כן לב האדם אל האדם ומרגיש הרשע שהירא ה' שונאו בלב וע"ז נעשה הוא לו שונא בגלוי ובנקמות וא"ש דברי הפרשת דרכים הנ"ל: מצוה ר"מ והיא להרמב"ם מ"ע צ"ח. ולהרמב"ן היא מצוה רט"ו ומ"ע ע"ח

מ"ע להוכיח לחוטא שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ויודיענו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים בין בעבירות שבין אדם למקום ובין בעבירות שבין אדם לחבירו מהוכח תוכיח דרשו רז"ל אפילו מאה פעמים, ועוד דרשו חז"ל אפילו תלמוד לרב והקשה הר"ן בב"מ תרי דרשות מנלן והרמב"ם בפ"ו מה' דעות לא הביא זה והלח"מ עמד שם בזה ולענ"ד דברי הרמב"ם נכונים דהרי מצות תוכחה הוא מתחלה בדברים טובים רצוים לטובתו כדי שישמע אבל אם הוא אינו שומע חייבים להוכיחו אפי' מאה פעמים עד הכאה או קללה לכל מר כדאית לי' ולפי"ז קשה על לשון הקרא דנקט הוכח תוכיח לפי מה שביאר בפי' התורה והמצוה על התו"כ דלשון תוכחה לשון בירור שיברר לו הדברים ולא ביד חזקה לצערו וכיון דמצות תוכחה הוא אפילו לצערו ולייסר אותו וכדיליף בפ' אלו מגלחין שאמר הנביא ואמרטם ואכם וכו' ולמה נקט לשון הוכח תוכיח אמנם הא דמחויב להוכיח תלמיד לרב כבר כ' הריטב"א בפ' אלו מציאות כ"ח דדווקא בדרך הכנעה וכבוד צריך להוכיח את רבו כמו שמצינו בגמ' הלא למדתנו רבינו וכיוצא בלשון הזה שהוא דרך כבוד ולפי"ז נראה לי ליישב הסוגיות דיליף שם מהוכח תוכיח אפי' מאה פעמים ושוב ילפינן מהוכח תוכיח אפילו תלמיד לרב ולהנ"ל א"ש דוודאי שיהי' מחויב להוכיח אדם בדרך כבוד זה וודאי ידעינן מקרא דלא תעמוד על דם רעך ומקרא דוהשבותו לו ילפינן השבת גופו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ג וק"ו השבת נפשו אם הוא חוטא ולא איצטרך קרא דהוכח תוכיח אלא שאפילו אינו רוצה לשמוע ומסרב כמה פעמים ואז לא יוכל למילף מלא תעמוד ומוהשבותו לו אפ"ה מצווה מצד הוכח תוכיח ומצות עשה בפ"ע על זה וא"כ בתלמיד לרב דאינו מצות תוכחה אלא דרך כבוד זה כבר ידעינן מוהשבותו לו ומלא תעמוד אלא משום דקשיא למה נקט תוכיח שהוא אפילו ק' פעמים לשון תוכחה בלשון ניחותא ולא לצערו ע"ז אמר הכ"מ דבכלל מצות תוכחה תלמיד לרב ותלמיד לרב אינו רשאי אלא בדרך כבוד ע"כ נקט לשון הוכח תוכיח דמשמע בלשון ניחותא כנלע"ד ליישב

ב) והנה אם אנו יודעין שאין מקבלין התוכחה אם יוכיח פליגי בזה הסמ"ג המובא בהגהות מיימני בפ"ו מה' דעות ס"ל דבכה"ג אין צריכין להוכיח אם אנו יודעין דאינו מקבל וכן ביאר הרא"ם בס' יראים סי' ל"ד דאפילו אם הוא מזיד מוטב שיעשה בלא התראה משיעשנה בהתראה וראי' מיבמות ס"ה דאמרי' כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע אבל הנמק"י ביבמות שם כ' דבמזיד אפילו ידע שאין שומעין לו צריך להוכיח רק בשוגג אמרינן מוטב שיהי' שוגגין והטור באו"ח סי' תר"ח הביא בשם בעל העיטור דבדבר המפורש בתורה אפי' גבי שוגג צריך להוכיח ונראה טעמו וסברתו הוא כיון דמפורש בקרא הו"ל למידע וללמוד והו"ל כמזיד דשגגת תלמיד עולה זדון מ"מ במומר להכעיס או לע"ז או לחילול שבת דדינם כגוי בוודאי אינו מחויב לכ"ע ואני תמה דאפילו בשאר אנשים קלים לכאורה לא הי' ראוי להיות מחויב להוכיח מדכתיב עמיתך ודרשו חז"ל עם שאתך בתורה ובמצות משמע דאין מחויב להוכיח רק מי שאינו רשע ובחו"מ סי' רכ"ח סעיף כ"א לענין אונאה מביא שם די"א דאינו חייב באונאת דברים רק לירא השם ולשומרי מצותיו דכתיב עמיתך וא"כ ה"נ כתיב עמיתך. וקשה לי למה לא הביאו הפוסקים דיעה זו גם הכא וצ"ע: מצוה רמא והיא להרמב"ם ל"ת קמ"ג ולהרמב"ן היא מצוה רט"ז ול"ת קל"ח

מל"ת שלא לבייש את חברו שנאמר ולא תשא עליו חטא