מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קנד

צורבא מרבנן וגם לא לענין שודא אם חברו ת"ח כמו שמפרש התוס' אינו נאמן בעצמו להפחית דין חברו ולכך הוכרח ר' יוסף להודיע זה ע"י שלוחו דעולא הוא ת"ח אבל לענין דחייב להפוכי בזכותי' נראה דנאמן בעצמו ע"ז ובאתרא דלא ידעו שרי למימר צורבא מרבנן אנא כדמסיק בנדרים שם ולא היה צריך לשלוח זה לר"נ וא"ש

ג) ובאמת קשה לי על ברייתא דדרש מקרא בצדק תשפוט עמיתך למשרי לי' תיגרא לעם שאתך הא בנדרים אמרי' דדינא הוא ככהן הנוטל חלק בראש ואפילו נימא דהתם בבאו שניהם לפניו כאחד ומקרא דבצדק תשפוט ילפינן אפילו קדמו דאז מצד הדין כבר זכה הראשון ואפילו בכהן היכא דאידך כבר זכה בהקדמה אין לכהן מעלה לדחות האחר ולכך איצטרך למילף מקרא אכתי קשה לפי תי' שני של תוס' דעשה דכבוד התורה עדיף ודוחה לעשה דקטן כגדול א"כ שוב קשיא ל"ל קרא דבצדק תשפוט עמיתך דמפרש רש"י דבא ללמדינו דצריך למשרי בתגרי' ונראה ליישב ולהביא ראי' מכאן למה שפסק בשו"ע חו"מ סי' ט"ו בהג"ה סעיף א' דאפילו פתחו בדין אחר אפ"ה מקדימין לת"ח והב"ח שם השיג על זה והסמ"ע שם כ' משום עשה דכה"ת וקשה לכאורה הא קיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו אם המצוה שהוא עוסק בה היא קטנה מן המצוה האחרת כדילפינן בסוכה כ"ה ע"ב וכפרש"י שם גבי טמאי מת מצוה וא"כ אם כבר פתחו בדינו הם עסוקים במצוה ופטורים ממצות כבוד התורה ואמאי יקדימו ואפשר שלזה כיוון המרדכי בשמעתין שהקשה מקטן כגדול תשמעון לפמ"ש הסמ"ע שם סק"ה דתשמעון משמע בכבר פתחו בדינו אמנם נראה לכך איצטרך קרא בצדק תשפוט עמיתך לר' יוסף אפילו פתחו בדינו וזה הדרש שייך אצל הת"ח עצמו אבל קרובו לא שייך זה ועשה דכבוד התורה לא שייך בפתחו בדינו משום דעוסק במצוה פטור ממצוה כדלעיל ולכך גבי קרוב אם פתחו בדינו לא קדים: מצוה רלו והיא מ"ע צ"ז להרמב"ם. ולהרמב"ן הוא מצוה רי"א ומ"ע ע"ו

מ"ע לשפוט בצדק שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ר"ל להשוות הבע"ד שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, ושיודע הדיין דהיינו הדין ידין אותו, וידין חברו לכף זכות וזה שייך בין בזכרים ובין בנקיבות וכבר אמרנו במצוה שלפני זה דבר"פ שבועת העדות תני ר' יוסף דדרשי' מן בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה והמוני המצות לא הביאו דרש הנ"ל ואפשר דטעמם כקו' דלעיל דזה כבר ילפינן בנדרים ס"ב מבני דוד כהנים היו עמ"ש אמנם באמת גוף הדרש לא הבנתי איך למדו מן בצדק תשפוט עמיתך למשרי לי' תיגרי ברישא ואפשר דעיקר הילפותא מדכתיב לשון יחיד תשפוט הא משפט בשלשה אבל דין זה להקדים הת"ח שעמית בתורה ובמצות זה עיקר תליא בהיודע ומכיר אותו אפילו יחיד ולכך דרשו בצדק תשפוט עמיתך להקדים הת"ח דלזה לא בעינן שלשה המכירין אותן, ולפי"ז ר"א בסנהדרין ג' ע"א דפ' הרמב"ם כוותי' דיחיד כשר לדיני ממונות מדכתיב בצדק תשפוט עמיתך בלשון יחיד וממילא אין מוכרח מהאי קרא למשרי תגרי' ברישא ולכך אפשר דמש"ה לא הביאו מוני המצות דין זה

ב) רבים מקשים על הרמב"ם דסובר כר"א הנ"ל דיחיד דן מה"ת ואפ"ה כ' דשנים שדנו אין דיניהם דון עיי"ש בסנהדרין ג' ע"א ולענ"ד על דרך הכ"מ דלכאורה יקשה מנ"ל לש"ס לר"א ב' שדנו דיניהם דין דילמא ס"ל כר' יוסף בכתובות פ"א ע"ב כיון דאמור רבנן לא ליזבן אע"ג דזבין לא הוי זביני' זביני וא"כ ה"נ כן ונראה דר"א דאמר משום יושבי קרנות ובג' מסתמא איכא חד דגמיר א"כ ג' הוי רק כחד וא"כ גם לבתר תקנה סגי בחד וממילא אם חד באמת גמיר עכ"ח מועיל ושפיר הוכיח הש"ס לדידי' ב' שדנו דיניהם דין דהיינו אם אינם יושבי קרנות אבל אי נימא דאין הטעם משום יושבי קרנות רק דחז"ל תיקנו כך וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה דסנהדרין הלכה י' דמדברי סופרים עד שיהיו ג' ובפ"א דאבות תנן אל תהי' דן יחידי כיון דאמרו חז"ל דבעינן ג' איכא למיחש דלא מסתייעא מילתא לאסוקי הדין אליבא דהילכתא בחד כדאמרי' בכתובות ס' ע"ב לענין אל יורה לפני רבו אפילו ביעא דכותחא עיי"ש כנלע"ד: מצוה רלו והיא להרמב"ם ל"ת ק"מ. ולהרמב"ן היא מצוה רי"ב ול"ת קל"ה

מל"ת שלא להגיד לחברו דברים שכנגדו דבר עליו שנאמר לא תלך רכיל בעמך וכו' ואין לוקין על זה משום דלא הוי מעשה כמ"ש הרמב"ם בחיבורו בפי"ח מסנהדרין אמנם לאו זה קאי ג"כ על מוציא שם רע כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מנערה ומוציא ש"ר לוקה משום דגלי קרא ויסרו אותו ויליף בגז"ש ויסרו ויסרו מסורר ומורה כדאיתא בכתובות דף מזו ע"א ורש"י פי' שם דיליף ויסרו דהוי כאלו נכתב גם בויסרו אותו דמוציא ש"ר בן כדילפינן בן מבן הכות הרשע וכבר דקדקו עליו למה לא פירש בפשיטות דילפינן מויסרו בסורר ומורה דאית בי' מלקות ונראה כוונת רש"י דאי מסורר ומורה יליף דילמא בעינן דווקא מעשה ונימא דדון מינה ומינה מה סורר ומורה אינו חייב עד דאיכא מעשה ה"נ צריך דווקא מעשה דמשכחת לה ע"י כתיבה כמ"ש הלח"מ בפי"ח מסנהדרין ובחת"ס חיו"ד סי' רכ"ז לכך פרש"י דלאו מסורר ומורה יליף אלא דהוי כאלו כתיב כאן במוציא ש"ר בן וילפינן מבן הכות הרשע דהתם אע"ג דליכא מעשה

ב) והנה רש"י פי' שם בדף מ"ה ע"ב דלר"י ילפינן מלקות אפינו בלא בעל מקרא דלא תלך רכיל ותוס' הקשו ע"ז דהא שם בדף מ"ו אמרינן אזהרה במש"ר מנ"ל ולענ"ד נראה ליישב דלכאורה קשה לי על הרמב"ם במנין המצית שורש ט' דאע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות מ"מ היכא דהעונש מפורש אלא דלא ענש אא"כ הזהיר אפילו הוי רק אזהרה מלאו שבכללות סגי וראי' מסנהדרין דף ס"ג ילפינן אזהרה לסורר ומורה מלא תאכלו על הדם עיי"ש בתוס' ד"ה משום ובמנין המצות בשורש ב' כתב עוד דאפילו מק"ו סגי אזהרה היכא דהעונש מפורש והרמב"ן בשרשים פליג ע"ז ולפ"ז קשה לי מאי קאמר בכתובות דף מ"ו דלר' נתן לא יליף אזהרה מלא תלך רכיל משום דאיצטרך ללמד שלא יהי' הב"ד רך לזה וקשה לזה כדיליף בת"כ כאן וקשה לי ניהו דילפינן גם הדרש הזה מ"מ גם אזהרה במש"ר איכא למילף אלא דהוי לאו שבכללות והא להרמב"ם הנ"ל כיון דהעונש מפורש שפיר נוכל למילף אזהרה אפילו מלאו שבכללות ולכאורה יש להביא ראי' מזה לרש"י דכוונת הש"ס הוא ללמוד מלא תלך רכיל לר"י שם דסובר דלוקה אפילו בלא בעל וביסרו מיירי בבעל ועכ"ח דיליף גם מלקות מלא תלך רכיל לכך לא אמר ר' נתן אלא מונשמרת מכל דבר רע דאינו לאו שבכללות ושפיר לוקין לר"י עלה אבל לדינא דקיי"ל דלא תלך רכיל בא על אזהרה גם למוציא ש"ר כמו דפסק הרמב"ם בפ"ז מדיעות ושפיר כ' רש"י דלר"י ילפינן מלא תלך רכיל בלא בעל דר' יודא לטעמי' דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין כן נראה לי

ג) ועוד אפשר לפמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' דיעות דלא תלך רכיל כולל ג' דברים אחד שלא יהא מבוא מה ששמע מזה על אחר וזה פשטות דקרא וגם בכלל הזה המדבר בגנות חברו וזה נקרא לשון הרע הג' מוציא ש"ר והיותר גרוע הלשה"ר ואע"ג דפשטא דקרא קאי על חלק הראשון של לשה"ר צריך לומר דזה נשמע מק"ו אלא דהא קיי"ל דאין עונשין מן הדין וצ"ל כמ"ש הה"מ בפ"ד ממ"ח דהיכא דבלא ק"ו ידעינן איסור עשה או שאר איסור מבנין אב שוב נוכל ללמוד מק"ו אפילו מלקות ולכך איכ"ל דר' נתן דאמר דונשמרת יליף רק איסור מלשון מכל דאע"ג דגוף הקרא קאי על שלא יהרהר מ"מ מכל ילפינן גם לשון הרע וממילא ידעינן איסור מכח ונשמרת שוב שפיר מודה ר' נתן דנוכל למילף אזהרה מלא תלך רכיל מק"ו כן נראה לי לומר בכוונת רש"י

ד) והנה מהאי קרא ילפינן ג"כ הלאו שלא למסור לחברו והוא אחד מעבירות החמורות דדינו כמומר וניתן להצילו בנפשו מיד כשיאמר אלך ואמסור חייב מיתה ולאחר שעשה מעשה הרע שוב אינו רשאי להורגו אא"כ הוא מסור מוחזק והפנ"י בב"ק דף קי"ו הקשה למה חייב מסור לשלם הא אמרינן לקמן דמותר להרגו א"כ יהי' פטור מצד קלב"מ ואפילו נימא כיון דבתר דאחוי אינו חייב מיתה א"כ אינו שייך לומר משום כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייב שבאותו זמן שחייב על האחוי מעות אינו חייב מיתה מ"מ במסור מוחזק כ' דעמדה הקו' שהרי במסור מוחזק אפילו לאחר מעשה מותר להרגו עיי"ש ואי נימא דחיוב תשלומין הוא קנס אינו קשה כל כך דאיכ"ל דראוי לחכמים לקנוס אם לא נהרג כדי להצילו מן החטא שעי"כ ימנע ולא יעשה אמנם לפי מה דאמר דינא בוודאי קשה ולענ"ד ל"ק דהרי אין המיתה משום דכבר מסר אלא כיון דהוא מוחזק למסור עוד ימסור אחרים וא"כ החיוב ממון לא בא לו בשביל זה שהוא חייב מיתה וא"כ לא מבעי' לרבא למאן דסובר אליבי' בתוס' כתובות דף ל' ד"ה רב אשי ממון לזה ומיתה לאחר חייב דאתי שפיר אלא אפילו לפמ"ש התוס' התם במסקנא דגבי רודף כיון דלכ"ע מצוה להרגו הוי כחיוב לכ"ע וא"כ הה"ד במסור מ"מ נראה דלא גרע מהא דר' ירמי' לעיל דאמר מעידנא דאגבי' קנה וחייב ה"נ מאותו רגע שמסר אפילו אם יעשה תשובה מיד ולא ימסור עוד כבר אתחייב ממון ומיתה אינו חייב אלא מאותו זמן שלא קיבל תשובה עליו ונשאר בחזקת מסור כנלע"ד