מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קנג

שלא יבא תקלה ליד חבירו וכל זה שייך בישראל אבל עבור מומר דאינו בן ברית ויצא מכלל ערבות א"ש טעם הש"ך ולפי"ז מ"ש הרשב"א הנ"ל שמא יחזור וימכרנו לישראל אסור היינו מטעם ערבות אסור וכסברא הנ"ל

ה) והנה איסור בגוי קטן אי אסיר כיון דבישראל איצטרך לא תאכילום נראה לפמ"ש מרן בעחת"ס ז"ל דאין שיעורין לב"נ ולא שייך אצלו קטן כי אם כשאינו בר דעת פטור משום אונס וא"כ איכ"ל דאית בי' לפני עור כמו בשאר אונס ושוגג דווקא בישראל דאפילו הוא בר דעת פטור דעכ"ח עליו לא נאמר הלאו ולכך איצטרך לא תאכילום משא"כ בגוי קטן כנלע"ד והנה לפי הסברא אין חילוק אם הנותן ג"כ מצווה על איסור הזה או לא כיון דהמקבל מצווה והוא חשוד ועור באותו דבר ודבר זה מכשול אצלו א"כ שפיר קרינן לפני עור לא תתן מכשול וכ"ש אי אמרינן כהרמב"ם דפשטא דקרא מיירי שלא ליתן עצה שאינה הוגנת ובכלל זה ג"כ המפתה והמסייע לעבירה א"כ כשם שנותן עצה אין נ"מ בנותן העצה אם הוא רע לו או לא הה"ד בנותן דבר איסור נמי אין נ"מ בזה אמנם הש"ך ביו"ד סי' ס"ב הביא בשם שו"ת אמונת שמואל לחלק דדווקא אם הנותן מצווה עליו אז אסור ליתן משא"כ אם אין הנותן מצווה עליו עיי"ש ואפשר דלא קאמר אלא בהושטה בסתם אז כיון דלישראל שרי ובחזקת היתר מספיקא אין אתה יכול לאסור עליו אבל בנותן לו בבירור לאכילה ויודע שיעבור אפשר וכן נראה דלכל הפחות בישראל דאיכא ערבות בוודאי לכ"ע אסור בכה"ג אע"ג שאין הנותן מצווה ע"ז ובזה מיושב דא"צ לומר דתוס' בב"מ דף י' ע"ב גבי כהן שאמר לישראל קדש לי גרושה שכ' התוס' דישראל עובר משום לפני עור וכן בתוספת חגיגה י"ג ע"א ד"ה אין מוסרין שכ' דבישראל הלומד לגוי עובר משום לפני עור אין צריכין לחלוק על שו"ת אמונת שמואל הנ"ל דהיכא דהמקבל בוודאי עובר גם האמונת שמואל מודה

ו) וזה דהנותן או המושיט עובר כ' התוס' בע"ז דף כ"ב דאפילו באיסור דרבנן עובר ונראה דמה"ת עובר וחמיר המושיט מן העובר עצמו דהעובר עשה איסור דרבנן והמושיט עשה איסור דאורייתא דלא גרע משאר עצה שאינה הוגנת לו דעובר עליו וכן משמע הלשון שם בע"ז דף כ"ב ותפ"ל משום לפני עור עיי"ש דמה"ת עובר ולמה לך לומר משום דנקראת על שמו ותוס' בחגיגה י"ח ע"א ד"ה חוה"מ וכו' בסופו כ' דקושית הש"ס משום דהאי דרשא הוא דרשא פשוטה וצדוקין מודים בה וכ"כ הרא"ש רפ"ק דמועד קטן וקשה להולמן דממ"נ אי צדוקין וכותים מודים בה א"כ אין חשש ודבריהם צע"ג מ"מ נראה מדבריהם דס"ל דבדרבנן לא שייך לומר דעבר על לפני עור דנהי דתוס' הביאו ראי' מע"ז ט"ו דגם באיסור דרבנן אסור משום לפני עור אבל לא הוי רק איסור דרבנן אבל כאן דמשמע לשון הש"ס דאיכא איסור דאורייתא זה לא ס"ל לתוס' ולכך כ' משום דהוי דרשא מה שהצדוקים מודים. מיהו הלשון לא ידעתי לכוון כדלעיל

ז) המג"א בסי' קס"ט סק"ו הביא בשם הב"י הואיל ובשעה שנותן לו עדיין אינו עבירה אם אח"כ אינו מברך ועביד עמו עבירה מה עלינו לעשות משמע דבכה"ג ליכא איסור לפני עור ואע"ג דשם מיירי היכא דאיכא מצות צדקה מ"מ באם הי' איסור לפני עור לא היינו מדחין משום מצות צדקה כמבואר מלשונו ועשה דוחה ל"ת לא אמרי' בכה"ג כמ"ש הפרמ"ג דאין כאן מצות צדקה עיי"ש, ומה שכ' עוד דהוי מצהב"ע אינו מובן דאם עשה דחי ל"ת אין כאן מהב"ע ועכ"פ מלשונו משמע דבכה"ג לית בי' לפני עור ולכאורה קשיא עליו מע"ז כ"ב ע"א דפריך ותפ"ל משום לפני עור הא התם בשעה שמשכירו בימי החול אין כאן עבירה ואם כן אם הכותי עושה בו בחוה"מ מה עלינו לעשות ולא יהיה אסור משום לפני עור וצ"ע: מצוה רלד והיא להרמב"ם ל"ת קל"ח. ולהרמב"ן היא מצוה ר"ט ול"ת קל"ג

מל"ת שלא לעשות עול במשפט שנאמר לא תעשו עול במשפט שלא לזכות החייב ולא לחוב הזכאי ואפילו אם לפי דעתו פלוני זכאי כיון שרבים חולקין עליו אם עשה כדעתו הוא בכלל לא תעשו עול וכו' וע"ז כיון באמרו ל"ת עול במשפט אפי' אם לפי דעתך כן הדין אפ"ה כיון שרבים חולקין עליו הוא עול לעשות דאחרי רבים להטות והוא שנוי ומשוקץ כפירש"י, הטועה בדין או שעושה במזיד שלא כדין חייב לשלם ועושה במזיד חייב בכל ענין ובטועה יש חילוק אם טועה בשיקול הדעת או טועה בדבר משנה דאם טיהר הטמא או טימא הטהור חייב לשלם אם א"א לו לחזור אבל אם אפשר לו לחזור אז טעה בדבר משנה חוזר אפילו בנטל רשות והי' מומחה ומוסמך כ"כ הרא"ש והטור והכי מוכח נמי מדמוקי מתניתן דאחד דיני ממונות בטועה בדבר משנה ומתני' משמע דאיירי אפי' במומחין וסמוכין דהרי תנן דבדיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחובה משא"כ בד"נ מחזירין רק לזכות וכשם שבד"נ לא הוי דיינו רק במומחין וסמוכין א"כ עכ"ח דבדיני ממונות אפי' במומחין אין מחזירין ובד"נ מחזירין לזכות ועכ"ח דאפילו במומחה מחזירין ובזה מיושב נמי הסוגיא דפריך על ר"ש דאמר טבד"מ חוזר מר"ט וקשה מה ענין קו' זו לתי' ר"ש ובאמת מלשון רש"י בד"ה לר"ש דאמר טועה וכו' כוונתו דבאמת לא על תי' ר"ש קשיא לי' אלא על מימרא דר"ש אלא א"כ בלא"ה הו"ל להקשות ובסנהדרין דף ו' מייתי נמי לדר' ששת ומדוע לא הקשה שם אמנם להנ"ל א"ש דמכח תי' ר"ש מוכח דאפילו מומחים הסמוכין דאלים דבריהם אפ"ה טעה בדבר משנה חוזר לכך פריך השתא מר"ש. והנה דברי הרא"ש בלשונו קשה לי בזה שכ' ג"כ כהנ"ל דאפי' כמומחה חוזר ומייתי ראי' מר"י דמוקי למתני' כמומחה עיי"ש וקשה חדא הא להרא"ש אדרבה כמומחה לר"י טפי חוזר מאינו מומחה ולהרי"ף הוא דאמרי' דבמומחה חנים הוראתו ותו מה מייתי מר"י ראי' לר"ש. וצ"ל בוודאי גם להרא"ש מומחה חלים הוראתו וראוי להתקיים טפי אמנם היכא שחזר אלים נמי חזרתו וראוי להתקיים וא"כ הרח"ש כאן מיירי אפילו במומחה והוא אינו לפנינו לחזור והו"א דאלים הוראתו אפילו בדבר משנה לזה מייתי ראי' מר"י דאוקי מתני' במומחה ואי סק"ד דר"ש דווקא באינו מומחה מוקי לה הו"ל למימר הא והא באינו מומחה וכו' עכ"פ הדין דין אמת כנ"ל

ב) בסנהדרין תוס' ד"ה מה שעשה עשוי עיי"ש בדף ל"ג מה שכתב המהר"ם דיש שם ט"ס וחסרון בתוס' ונראה לי דתוס' כיוונו ג' קושיות ובלשון זה דאכתי כוונו לקושי' ג' דאפילו אי מה שעשה אינו עשוי' מה ישלם דאכתי לא אסיק וכו'. והנה קו' זו יש ליישב דלכאורה י"ל דכוונת המשנה ע"ד מה דקיי"ל ביו"ד סי' ר"ח ס"ט דחם טבלו כלי טמא ובתוכו כלים טמאים אחרים אפי' אם אין פי הכלי החיצון כשפ"ה מיגו דמהני טבילה לחיצון מהני ג"כ לפנימי אבל אם החיצון טהור בעי דווקא כשפ"ה ולפי"ז משכחת שע"י שטיהר הטמא טימא חת הטהור ומתני' קמ"ל מה שכתב הרמב"ן בדיני דגרמי דאפילו גורם לגרמי חייב ולכך תנן מעיקרא דטימא את הטהור דהיינו גרמי חייב ושוב תנן טיהר את הטמא ועי"ז גרם לטמא את הטהור דהוי גורם דגרמי וחייב וכ"ז לסק"ד אבל למסקנא דמפרש ערבן ונטלו בידים או טימא שרץ בידים ח"כ ליכא לפרש כנ"ל דכיון דחינו חויב אא"כ עשה ההיזק בידים מ"ש טיהר את הטמא או טימא את הטהור ולכך מוקי לה כשעירבן עם פירותיו וח"ש. ועפי"ז מיושב קו' התוס' שם לקמן ע"ב ד"ה שעירבן דלחזקי' קשיא דיהא פטור כדי שיודיעוהו ולהנ"ל כיון דבהא דטיהר את הטמא אין נפ"מ רק במה שטימא את הטהור וגם בזה קם דינא ומה יודיע וא"כ איכ"ל דחזקי' מפרש כסק"ד וא"ש. ועיין בקונטרסי שהארכתי מאוד בעזה"י בסוגיא דשיקול הדעת דסנהדרין ל"ג וכמה מקומות ואין כאן מקום להאריך פעמיים: מצוה רלה והיא להרמב"ם ל"ת קל"ט. ולהרמב"ן הוא מצוה ר"י ול"ת קל"ד

מל"ת שלא להכיר פני גדול בדין שנאמר ולא תהדר פני גדול פי' אם באו לפניו לדון קטן וגדול אל יכבד לזה יותר מזה ולא יסביר לו פנים ולא ישאל בשלומו אפ"ה אמרו חז"ל בנדרים ס"ב דרשאי אינש לומר צורבא מרבנן אנא למשרי לי תגרא ברישא דת"ח קודם אפילו אם בא דין אחר לפניו והתורה אמרה כקטן כגדול תשמעון שדין שבא קודם הוא קודם כתב התוספת בחד תי' בשבועות דף ל' עמוד א' ד"ה למשרי דעשה דכבוד התורה עדיף

ב) והנה בשבועות שם אמרינן בתוספת שם למה לא אמר להפוכי בזכותי' וכבר דקדקתי בקונטרס האחר הרי אמרי' בנדרים ס"ב דשרי לי' לצורבא מרבנן למימר דצורבא מרבנן הוא למשרי לי' תיגרא ברישא וא"כ למה שלח ר' יוסף כן וכי יתבייש עולא עצמו לומר כן ודוחק לומר דמחמת ענוותנותו לא רצה בעצמו לומר כן כיון דיש בזה ביטול תורה אם יצטרך להמתין ונראה דהא ר"נ לא הוי מכיר לעולא וא"כ לפי הנראה הא דאיתא בנדרים דשרי למימר צורבא מרבנן אנח ונאמן על זה היינו היכא דשניהם באו בשווה ואינו נוטל דין של חברו עי"ז שרי למימר דהוא צורבא מרבנן להקדימו אבל אם כבר קדמו חיש אחר אלא שע"י כבוד תורתו ידחה העשה דקטן כגדול ע"ז אינו נאמן בעצמו לומר שהוא