מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קנא

ובלא"ה נראה דרב ושמואל פליגי בזה אי מה דמרבינן בחד קרא הה"ד באינך ואי אפשר לחלקן כסברת הרמב"ם הנ"ל דשתו לאוין הם באחד ולרב דקיי"ל כוותי' הוא דס"ל שם שכירות חד הוא ומה דמרבינן בלא תבא הה"ד בלא תלין ולשמואל לית לי' הא וא"כ נהי דילפינן שכיר שעות מאליו הוא נושא את נפשו הה"ד בשכיר לילה דעובר בבל תלין דא"א לחלקן ועד כאן לא פליגו ת"ק וריב"י אלא אי עובר כלל בשכר בהמה או גר תושב על שום לאו בין לאו דלא תלין ובין לא תבא אבל אי עובר בחדא הה"ד באינך ואם כן סובר הרמב"ם כדעת בעל המאור ז"ל בטעמא דשמואל וקשי' לי' קושית הרמב"ן שם ועכ"ח תי' דלאוין אלו אי אפשר לחלקן ולכך למאי דקיי"ל כרב שפיר פסק הרמב"ם וא"כ הרמב"ם לא ס"ל כמהרש"א הנ"ל. ובזה מדויק לשון הברייתא מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר וגו' דקאי על מה דקאמר מעיקרא דגם בשכיר שעות דלילה עובר בבל תלין ועכ"ח דשם שכירות חד הוא וא"כ שפיר אמר מכאן אמרו וא"ש: מצוה רלב והיא להרמב"ם ל"ת קל"ו ולהרמב"ן היא מצוה ר"ז ול"ת קל"א

מל"ת שלא לקלל אדם כשר מישראל שנאמר לא תקלל חרש וחרש הוא לרבותא אעפ"י שאינו שומע ואינו מצטער לוקה על קללתו והמקלל עצמו ג"כ חייב. והנה הרמב"ם בפ"ו מה' ממרים הביא ג"כ כמ"ש החינוך דמקרא לא תקלל חרש ילפינן ק"ו לשאר אנשים ובסנהדרין ס"ו ילפינן שאר אנשים מבינייהו דחרש ונשיא ובשבועות ל"ו יליף ג"כ כמ"ש הרמב"ם ועיי' ברמב"ם פכ"ו מסנהדרין דלכאורה יש סתירה בזה, ונראה ליישב דהרי קיי"ל אין עונשין מן הדין וכבר כתב הה"מ בפ"ד ממ"א על הא דכ' הרמב"ם דאוכל מבהמה טמאה דלוקה אע"ג דמק"ו ילפינן כיון דאיכא עשה גם כלא הק"ו שוב שפיר לוקין על הק"ו והנה הרשב"א בחולין צ"ח בסוגיא דטע"כ כ' דאין לוקין על מה דילפינן במה מצינו וכ"ש על מה דיליף מבינייהו וא"כ הכי בעינן תרתי אי הוי ילפינן רק מבינייהו לא הוי לוקין ואי הוי ילפינן רק מק"ו ג"כ אין לוקין דאין עונשין מן הדין ולכך צריך לילף מבינייהו וידעינן איסור וכיון דאיכא איסורא שפיר ילפינן מק"ו למלקות

ב) ובמכילתא ילפינן מן בעמך לא תאור כל שבעמך ובש"ס דידן דרשי' מן בעמך בעושה מעשה עמך ולפי הנ"ל דכבר ידעינן לאו לכל אדם לא אצטרך על כל שבעמך ועכ"ח הקרא בא ללמד דבעינן דווקא בעושה מעשה עמך ועיין בתוס' ב"מ דף מ"ח ע"ב ד"ה בעושה דאפילו רק מי שאינו עומד בדיבורו לאחר שקיבל המעות רשאי לקללו במי שפרע דמקרי אינו עושה מעשה עמך אבל דווקא לענין אותו דבר עצמו שאינו עושה כדין אבל לענין שאר דברים בוודאי אסור לקללו וזה דבר תימה להבין דממנ"פ וצ"ע

ג) והנה הרמב"ם בפי' המשנה בשבועות דף ל"ה פי' שם המתני' דאל יכך ואל יברך דהאי קאי לענין לאו דלא תקלל דעובר משום מקלל חברו ולא קאי על שבועת העדות והא דנקט אל יכך דמשנה עצמו מכנה אבל באל יברך הוא עובר משום מקלל חבירו דאמרי' דמכלל ברכה אתה שומע קללה עי"ש בר"ן ובגמרא שם תלינן זה בפלוגתא אי מכלל לאו אתה שומע הן ולכאורה ק"ל ממ"ש המפורשים בנדרים דף י"ג באם אמר לא חולין יהי' חשיב כאלו אמר בפירוש יהי' הקדש וא"כ ה"נ נימא דתלינן בפלוגתא ומאי שנא ואפשר לומר כיון דמפרש רק אל יברכהו חשוב טפי מכלל

ד) המקלל חברו אינו עובר אא"כ כשמקלל בשם כדתנן ס"פ שבועת העדות ואפילו אם מקלל מי שאינו עושה מעשה עמך אפ"ה חייב שהוציא השם ועיין במנחת חינוך שהקשה אהא דאלישע קילל הילדים בשם על שביזו אותו ואמרו עלה קרח אפי' אם מחשבין להו אינו עושה מעשה עמך מ"מ עובר משום שהוציא השם ולענ"ד בוודאי אם צריך לקללו כדי לעשות קידוש השם להיות לאות ולמופת על מעשיהם הרעים והוא איש היודע כמו אלישע שקללתו יתקיים ויתקדש השם עי"ז בכה"ג בוודאי אין כאן איסור להוציא השם לבטלה אדרבה מקדש שמו של הקב"ה עי"ז וכאילו אמרו לדבר שבקדושה ולכך שפיר עבד אלישע לקדש שמו של הקב"ה ולהראות מעשיהם הרעים וילמדו תועים בינה

ה) ואינו רשאי לקלל אדם כשר כמש"ל והרמב"ם כולל בכלל הזה ג"כ שלא יקלל עצמו ואע"ג דכתיב קרא מיוחד השמר ושמור נפשך מאוד ומזה למדו שלא לקלל עצמו שתהי' נפשו חשובה לו והסמ"ג באמת מנה זה ללאו בפ"ע, ולהרמב"ם אפשר משום דאתיא מדרשא לא נמנה לפי מה שהשריש בשורש ב' ואפילו להרמב"ן כיון דקרא זה לולא דידעינן מקרא דקללה אסור בלאו לא הוי ידעינן מקרא דהשמר נפשך במה קאי וא"כ עכ"ח צריך לאו זה ללאו אחר ונמשך עלי' וכבר כ' הרמב"ן בשורש ט' דלאו שנמשך ללאו אחר אינו נמנה ללאו בפ"ע וע"ש

ו) וחיוב מלקות כבר כ' דילפינן מקרא והפלה וכו' ומה שקשיא על ר"י דחשיב קול למעשה ל"ל קרא והשתא דכתיב קרא וגם בשבועת שוא להוי כב' כתובים ולתוס' שכ' דווקא אם ע"י דיבורו נעשה מעשה א"ש באמת הוי ב' כתובים אבל להרי"ף בסנהדרין ס"ה ולפמ"ש הר"ן בביאורו דכל דיבור חשיב מעשה קשיא וצ"ל דאפשר לקלל גם בלי דיבור דאפשר בראי' עיי"ש ברמב"ן ולא זכיתי להבין דבריו. ואפשר לומר דמשכחת לה במכלל הן עיי"ש בפ' שבועת העדות וברמב"ם פי' המשנה וגם על כינוי לוקין הרמב"ם בפכ"ו מסנהדרין והראב"ד משיגו דבעינן דווקא שם המיוחד עי"ש: מצוה רלג והיא להרמב"ם ל"ת קל"ז ולהרמב"ן היא מצוה ר"ח ול"ת קל"ב

מל"ת שלא להכשיל לחבירו בשום דבר שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול אם הוא עור בדבר לא יתן לו עצה שאינה הגונה. והמעיי"ח העיר בכאן על דברי הרא"ה בחינוך דמפרש האבעי' בע"ז דף י' דעכ"ח על לשאת עמהן דהיינו במידי דתקרובת ע"ז דאל"כ לא שייך לפני עור דהא הוי לפני דלפני וכ' שתוס' שם ד"ה או עכ"ח פליגי על רש"י ושלדבריו יקשה דהו"ל לומר מידי דלאו תקרובת איכא בינייהו ועיי' בכ"ז בריטב"א ריש מס' ע"ז שכ' ליישב בזה עיי"ש

ב) החינוך כ' שלאו הנ"ל כולל ג"כ שלא לעזור להעובר עבירה שנאמר לפני עור וכו' ואני נשאלתי אם הושיט אדם דבר איסור לחבירו ואח"כ חזר המקבל הדבר האסור ולא אכלו אי עובר מ"מ המושיט, והנה אם מעיקרא לא הי' דעת המקבל כדי לעבור ולאכול אפילו סבר המושיט שדעתו לאכול והושיט לו אין כאן ספק דאינו עובר דהרי המקבל לא הי' עור בדבר זה ונהי דהמושיט עבר במחשבתו דמחשבתו הי' לעבירה וצריך סליחה וכפרה כמו שלמדו חז"ל בקידושין פ"א ע"ב במי שכיוון לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה צריך סליחה וכפרה מקרא דאישה הפרם וה' יסלח לה אבל על לפני עור בוודאי לא עבר דהרי לא עור בדבר הזה ועכ"ח הספק הוא רק בכה"ג שבאמת בשעת הושטה ובשעת קבלתו הי' דעתו לעבירה וא"כ המקבל הי' עור והנותן הושיט מכשול רק דשוב חזר המקבל ולא עבר בכה"ג הוא דמספקא לי' אי חזרת המקבל מועיל גם למושיט או לא ונלענ"ד לפשוט זה מדברי החינוך סוף מצוה רל"ב שכ' דהמושיט אינו לוקה משום לאו שאין בו מעשה והרמב"ם במנין המצות בשורש ט' כ' דאינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות ולכאורה פליגי בזה, החינוך סובר דגמר דעבירה הוא ע"י אכילת המקבל וא"כ ממילא במושיט אע"ג דעשה מעשה מקרי לשאב"מ שהרי לא נשלם העבירה והרמב"ם חשבה לי' למעשה דס"ל דאפילו לא אכל נגמר מעשה עבירתו וא"כ עשה מעשה ולכך צריך לטעם משום דהוי לאו שבכללות אמנם נראה דאפילו החינוך מודה דאין העבירה תלוי בהשלמת העבירה ע"י המקבל דאל"כ תיפוק לי' דהוי התראת ספק אם יעבור חבירו או לא ולפימ"ש מרן בעחת"ס ז"ל בחיו"ד סי' שי"ח ד"ה ונחזי וכו' מוכח מחינוך סי' רפ"ז דס"ל התראת ספק לא שמה התראה אלא וודאי דס"ל דהעבירה נעשית מיד ואפי"ה כיון דאין זה תכלית העבירה והעבירה הוא רק נעשה מכח מעשה אחר מקרי לשאב"מ וכמ"ש החינוך בסי' ת"ק כיוצא בזה

אמנם אין מזה הכרע דבלא"ה קשה ע"ז דמחינוך סי' תס"ט קשה לדברי מרן זצ"ל הנ"ל כמו שכתבתי בגליון מצות השם סימן רפ"ח ולכאורה יש להביא ראי' לזה מש"ס דע"ז דף ט"ו דאוסר למכור בהמה גסה למאן דחשיד למכור לנכרים וקשה אמאי אין תולין דימכור לישראל כמו דתלינן לעיל אימר לשחיטה זבנה ומאי שנח בין בשעת מעשה או אח"כ יזדמן אופן שלא יהי' אסור, ועכ"ח התם גבי אימר לשחיטה זבנה כיון דבשעת מעשה אפשר דקבעי לה לשחיטה ואינו עור כלל לאותו דבר אינו עובר מספיקא אבל כאן דבשעה שקנה והוא לוקח ע"מ למכור וחשיד למכור גם לגוי א"כ הוא וודאי עור באותו דבר וקונה ע"מ למכור כאשר יזדמן לו ולכך אפי' אם אח"כ אירע הדבר שלא מכרו לגוי מ"מ המוכר עבר באיסור לפני עור לא תתן מכשול וכ"ת אכתי קשה נימא מיד קנה כדי למכור לישראל זה כבר יישב הריטב"א שם דמהיכא תיתי ולמה יהי'