מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קנ

השבה במה שהשיב מקצת פרוטה מכל מקום אינו מעכב דאין כאן גזילה ולכאורה לפי"ז כיון דגזילה הוא ניתק לעשה ובמה שהשיב מקצת לא קיים העשה ועכ"ח גם אם משיב מעתה גם מקצת השני אינו מצטרף לקיים מצות עשה של והשיב דמקצתו כבר נמחל וממילא הוי כאילו אינו ואם משיב מתנה בעלמא הוא דמי נימא דאם משיב שוב גם אידך מקצת מקיים מצות השבה ע"י צירוף א"כ למה אינו מעכב לבעי השבה כדי לאצטרופי לקיים המצות עשה כדי לנתק הלאו דגזילה ועכ"ח דאפילו מהדר המקצת השני אינו מצטרף ואינו מקיים המ"ע בזה ואם כן לכאורה מלקינן עלה בכהאי גוונא כיון דעבר עבירה ואי אפשר לקיים המ"ע וביטל מ"ע ובמכות דף ט"ז איתא דבגזל לא משכחת קיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו ותירצו בתוס' ר"פ איזהו נשך דף ס"א ע"א בתוס' שם ד"ה לעבור דבגזל לא אמרינן לעבור עליו בב' לאוין משום דגזל הוי ניתק לעשה ואין לוקין עליו וא"כ מה לי חד לאו או יותר משא"כ בכובש שכר שכיר עיי"ש במהרש"א מה שהקשה ולפי הנ"ל משכחת גם בגזל מלקות בגוונא דלעיל בהחזיר פחות משוה פרוטה דאז לא הוי ניתק לעשה ולא לאו שניתן לתשלומין אמנם הרא"ש פירש בשם הרמ"ה להיפך דאדרבה השבה אין כאן וממילא לא קיים עדיין מצות עשה וכופין אותו שיקיים המ"ע וא"כ מבואר דמצטרפין ולכך כופין אותו לקיים מ"ע כדי לנתק הלאו. ולכאורה כאן שגזל שוה פרוטה והחזיר במקצת ואמרינן מעתה אין כאן גזילה שהוא עתה פחות משוה פרוטה ואפילו אי יש לחוש דשמא יתייקר מ"מ לפי מ"ש החוו"ד בכוונת הרמב"ם דסובר ספיקא דאורייתא מה"ת להקל היינו דהתורה הן מ"ע הן ל"ת על הוודאי נאמר וא"כ כיון שיש ספק אי תתייקר וממילא אינו עובר על לאו לא תגזול מכאן ואילך ומ"מ צריך להחזיר שהרי מוטל עליו להחזיר כדי לקיים המ"ע של והשיב ואי תתייקר א"כ עדיין מוטל עליו המ"ע של והשיב וכיון דלענין מ"ע אמרינן ספיקא להחמיר דלא קיים מצות השבה א"כ צריך להשיב דאולי תתייקר מיהו לחוו"ד הנ"ל יש לומר אדרבה בהיפך דממ"נ לדעת הרא"ש דמצטרפין באמת מפרש דיש עליו מצות עשה להשיב ולרש"י ותוס' דלא מצטרפין נהי דמעיקרא חל עליו מצות השבה מ"מ השתא דהחזיר כבר המקצת ולא קיים מ"ע אם לא תתייקר הרי אין מצטרפין ולא קיים המ"ע ואפילו תתייקר מ"מ כיון דהשתא הוי ספק וספק מצוה לא הוי מצוה לדידי' א"כ אפי' יש לחוש שתתייקר אין כאן מצוה מספיקא אמנם לדעת מהרי"ט אלגאזי בחי' לבכורות דף כ"ז ע"ב דכ' בדרך אחר להרמב"ם דספק לאו הוי לקולא וספק מ"ע הוי לחומרא דמ"ע חמירא דהרי דחי עשה לל"ת עיי"ש לדידי' יש להקשות מאי פריך אי גזילה אין כאן השבה יש כאן דלמא כך הפי' גזילה אין כאן מצד איסור לאו לא הי' צריך להחזיר אבל השבה דהוי מ"ע ואמרינן בה ספיקא להחמיר ועדיין לא הושב דשמא תתייקר ולכך צריך להשיב מיהו גם זה יש ליישב דהרי כבר מוכח מרבא דאמר גזל ג' אגודת דלשמא תתייקר לא חיישינן ובפרט למה שכתבתי דרבא קאי על בזה"ז בוודאי לא חיישינן שמא תתייקר מיהו בלא"ה לא הבנתי לשון קו' הש"ס בין לפי' התו' ובין לפי' הרא"ש לתוס' דלא מצטרפין קאמר רבא גזילה אין כאן מעתה וגם מצות השבה אי אפשר לו לקיים דאין מצטרפין ואיך פריך דהשבה יש כאן על מה קאי אי על חצי פרוטה שהשיב כבר הא באמת לא קיים השבה ואי על חצי פרוטה דמכאן ואילך איך יאמר השבה יש כאן דהא אין מצטרפין וצ"ל דקו' הש"ס כיון דגזילה אין כאן משום דנשאר פחות מפרוטה ופחות מפרוטה חשיב כמחילה כמ"ש לעיל וכבר כתבנו דאם מחל הנגזל בזה קיים המ"ע וא"כ גם כאן בחצי פרוטה שהשיב ואידך מחל א"כ יהי' מקיים בזה המ"ע ויש כאן השבה וע"ז משני דזה גופא קיל דאע"ג דלא הוי גזל פחות מש"פ וחשבי' לי' כמחילה אפ"ה השבה אין כאן לא קיים מ"ע בזה דווקא מחילה דאמר הריני כאילו התקבלתי מקיים מ"ע או כמ"ד דעם מחילה לא קיים מ"ע כמ"ש לעיל, ולפי' הרא"ש איכ"ל דהמקשן הקשה דנימא השבה יש כאן לא עם המקצת שנתן כבר אלא אדרבה דעכשיו מחוייב להשיב כדין שכ' הרא"ש וע"ז משני דבאמת הדין כן דצריך שישוב אידך מקצת אלא דקמ"ל דהו"א דבמקצת הראשון כבר קיים מ"ע מצד מחילה קמ"ל. ולפי"ז למסקנא הלשון נשאר כדמעיקרא דבמקצת שנתן כבר מעתה אין כאן גזילה ואין כאן השבה לקיים מ"ע אלא שלא נטעה שלא נשאר עליו חיוב השבה מוסבר לשון אעפ"י להורות שעל חלק השני איכא מצות השבה וכפי' הרא"ש והיינו שכ' הרמב"ם בפ"ח מגזילה גם לפי האמת כלשון הש"ס מעיקרא וכפי' הרא"ש כמ"ש הה"מ וכדלעיל: מצוה רלא והיא להרמב"ם ל"ת קל"ה ולהרמב"ן היא מצוה ר"ו ול"ת ק"ל

מל"ת שלא לאחר שכר שכיר שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך ולא תבא עליו השמש שאם הי' שכיר יום גובה כל הלילה ע"ז קאמר עד בוקר ושכיר לילה גובה כל היום וע"ז נאמר ל"ת עליו השמש ואינו לוקה על לאו זה וכ' החינוך הטעם משום דאיתא אח"כ בתשלומין ובמנ"ח כ' דלכאורה א"צ לטעם זה דבלא"ה הוי לאו שאין בו מעשה ותי' דנפ"מ אם התפיס לו משכון על שכרו ולוקחו מאתו רק דהקשה עוד על טעם החינוך דאיתא בתשלומין מדברי הה"מ פ"ג ממלוה ולוה דכ' אם משכנו באיסור אין לפטור משום דאיתא בתשלומין דעיקר האיסור הוא משום דצערי' לחברי' וזה אינו בתשלומין ואפילו אם מחזיר לא תיקן צער דידי' וא"כ ה"נ עיי"ש ולענ"ד נראה ליישב דחדא מתורצת באידך דיש באיסור לא תלין ב' טעמים אחד באם מצערו ואליו הוא נושא את נפשו והב' שהוא כעין גזל וכמו דשואל שלא מדעת נקרא גזלן וכ"ש מעכב שכר שכיר ואם נתן לו עליו משכון דאין כאן הלאו דגזל משום שיש לו ממנו משכון ואפילו לקח ממנו ג"כ אין ללקות דממנ"פ משום הגזל הא ישנו בתשלומין ואי משום הצער זה הוא לאו שאין בו מעשה דכבר כתבתי במ"א דאפילו הוא במעשה אלא שאין המעשה הזה תכלית העבירה ושורש האיסור של העבירה לא נעשה במעשה כגון אם מספי לקטן בידים נבילה אע"ג דאיכא בזה לאו וגם עשה מעשה שנתנו לו בידים אפ"ה הא אין תכלית העבירה רק כשאכלו הקטן וזה לא עשה הוא עיין בזה בפ"מ או"ח סימן שמ"ג וכן בפסח אם האכיל מק"פ לעכו"ם ג"כ פטור וכ' החינוך לעיל משום דהוי כמו לאו שאין בו מעשה דנהי דנתנו לו בידים אעפ"כ הא כל זמן שלא אכל ממנו העכו"ם לא נעשה עיקר העבירה ואז הוי בלא מעשה וכן הכא נמי

ב) גם שכר בהמה במשמע בלאו דלא תלין פעולת שכיר והנה המעיי"ח העיר אדברי הסמ"ג לאווין קפ"א שכ' דילפינן שכיר שכיר והמעיין בש"ס ב"מ דף קי"א יראה דלמאן דיליף שכיר שכיר אז גם גר תושב במשמע והסמ"ג עצמו כ' שם דבגר תושב אינו עובר על בל תלין עיי"ש ולענ"ד ל"ק עיין במהרש"א שם שכ' בהדיא וכן הוא בשמ"ק בשם מקצת ראשונים דלמסקנא איכ"ל דת"ק שם במתניתין דסובר גר ותושב לית בי' אלא משום ביומו תתן שכרו נמי מצי לסבור דילפינן שכיר שכיר רק דס"ל דר"ע ממעט גר תושב וא"כ א"ש דברי הסמ"ג. ועפי"ז יש הנחה ליישב דברי הרמב"ם דכ' בפי"א משכירות וכן במנין המצות מבואר בדבריו דס"ל גבי גר תושב לית בי' רק מ"ע של ביומו תתן שכרו וזה תימה בעיני מש"ס הנ"ל דלא משמע כן דאי סק"ד לומר כן א"כ לריב"י דממעט שכר בהמה דילמא ממעטינן רק מן לאו דלא תבוא אבל עשה איכא ולכה"פ הו"ל לומר דאית בי' לאו דלא תעשוק וברמב"ם נראה בדעתו דאפי' לאו דלא תעשוק לית בי' ונהי דבמשהה שכרו ודעתו ליתנו לו וגם אינו מכוון לצעורי אז אינו עובר משום לא תעשוק ולא תגזול וכמ"ש הסמ"ע רס"י של"ט וכן מצאתי בחי' ר"י מגאש בסוגיא דקציצה מ"מ קשה שסתם הרמב"ם בזה. ולכן נלענ"ד דהרמב"ם סובר ג"כ כהסמ"ג וכמהרש"א הנ"ל דלמסקנא גם הת"ק יליף גז"ש שכיר שכיר רק דממעט מרעך גר תושב וכיון דבהדיא מיעט קרא מלא תעשוק א"כ א"א לומר דעובר משום לא תעשוק שכר שכיר ועכ"ח דריבוי גרך אשר בשעריך לרבות גר תושב קאי רק על סיפא דקרא דביומו תתן שכרו אבל לאו דלא תלין ליכא ומינה מ"ש לאו דלא תלין מלא תבא שהרי הנך ב' לאווין הם רק חלקי המצוה ולאו אחד משלים לחבירו וכאלו שניהם כאחד נאמרו ויגיד עליו רעו וא"ש הרמב"ם. ובלא"ה נראה שהרמב"ם סובר דא"א לחלוק הנך ב' לאווין דלא תלין ולא תבא שאחד משלים לחברו וא"א שיהי' חלוקין בדיניהם ומאן דעבר בזה עבר נמי אאידך ובפרט לפי מה שמפרש הרמב"ם לפי מה שכ' הה"מ בפי"א משכירות דמפרש הא דאמרו בב"מ דף הנ"ל שם שכירות חד הוא דבין בשכיר יום ובין בשכיר לילה עובר משום לא תלין ואם השהה עוד י"ב שעות עובר משום לא תבא דשם שכירות חד ה"נ לענין זה שם שכירות חד הוא ועכ"ח בגר תושב עובר רק משום ביומו תתן שכרו אמנם הא דלא כ' הרמב"ם דבגר תושב עובר משום לא תעשוק אין לן רק תירוץ הראשון. איברא שאין דין הנ"ל מוכרח די"ל ולדייק מדברי הרמב"ם להיפך מדכ' זה דאין גר תושב בל"ת בהלכה א' דשם איירי רק במשהה שכרו ולא כ' זה בהלכה ב' דמיירי בכובש דכ' שם דעובר ד' לאוין ואח"ז הו"ל למכתב גר תושב לית בי' אלא עשה ועכ"ח דבאמת בכובש עובר גם בגר תושב משום לא לא תעשוק ולא תגזול ואע"ג דלא כ' כן בפירוש ממילא נשמע מדיוק דבריו. וע"כ תי' הב' נראה עיקר

ג) ומה שפסק הרמב"ם דשכיר שעות דלילה עובר כשעבר הלילה היינו כרב וכמו שהסכימו הפוסקים ואפי' לפי פי' בעה"מ ז"ל דטעמו דרב משום דיליף שכיר שכיר ג"כ לא קשה הילכתא אהילכתא וכמו שהקשה הרמב"ן על בעה"מ דכבר כ' די"ל גם למסקנא לדידן קיי"ל דילפינן שכיר שכיר וכדעת מהרש"א