מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קמט

בהודה מעצמו כמו שכתבו רש"י ותוספת ועל זה קאמר דחמור תכחשו ועכ"ח רק לכובש ש"ש והדבר פשוט דהסמ"ג מפרש כחש היינו הימנה שבועת הפקדון ואם כן גם בשבועות הפקדון מיירי בהודה ושפיר פשיט: מצוה רכח והיא להרמב"ם ל"ת קל"ב. ולהרמב"ן הוא מצוה ר"ג ול"ת קכ"ז

מל"ת שלא לשבע שבועת ביטוי לשקר שנאמר ולא תשבעו בשמי לשקר ונקרא שבועת ביטוי שנאמר ונפש כי תשבע לבטא בשפתים והן דברים שאפשר לעשותן בין להבא ובין לשעבר כגון שאכלתי ושזרקתי והמנ"ח הקשה על החינוך שכ' דבשבועות ביטוי בעינן דווקא איתא בלהבא והא אנן קיי"ל כרב דלא בעינן איתא בלהבא מיהו נלע"ד דאין דבעינן דווקא איתא בלהבא אלא דהלאו קאי בין אלשעבר ובין אלהבא ואפילו נשבע בדבר דליתא בלהבא חייב קרבן לרב דקיי"ל כוותי' ולענין מלקות גם שמואל מודה משום דהאי קרא דלא תשבעו קאי גם אלהבא לרמב"ם פ"א משבועות דלאו הזה קאי בין אלשעבר ובין אלהבא כבר הקשה הכ"מ שם דזה דלא כר"ד ולא כרבין עיי"ש מה שתירץ מיהו לכאורה קשה משבועות דף כ"ו ע"א דאמרינן שם מרבה אני להכא וממעט לשעבר והקשה הגמרא דילמא איפך אנא ומשני ר' יצחק דצריך דומיא דלהרע ולהטיב דאין איסור אלא משום בל יחל דברו יצאת זו דאסורה משום בל תשקרו הרי חזינן דלהבא עובר משום בל יחל ולשעבר משום בל תשקרו ועכ"ח לשון תשקרו היינו לא תשבעו לשקר וקשיא להרמב"ם ונראה דאדרבה מייתורא דש"ס דאמרי' יצא זה שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא משום בל תשקרו דזה לשון מיותר דהכי הו"ל יצא זה שאיסורו משום בל תשקרו מזה יש להוכיח דס"ל לר' יצחק ג"כ כרבין דלעיל דף כ"א וכפירוש הרמב"ם דגם לרבין שבועה דלהבא ג"כ עובר בלא תשבעו אלא דעובר ג"כ משום בל יחל וא"כ כיון דגוף הדין שיהי' חייב קרבן על איסור לאו הוא חידוש כדאמרינן בפרק כלל גדול וגם מצינו בעלמא דתרי לאווי חמירי ואפשר דחמירי כמו איסור כרת לכך מסתבר טפי לרבות להבא דאית בי' גם לאו דלא יחל ולא תשבעו והוי תרי לאווין דחמיר כאיסור כרת ולא מרבינן לשעבר דליכא אלא חד לאו

ב) והנה המצות השם כ' דאע"ג דהוי לשאב"מ לוקין עליו ולא דקדק בדבריו דניהו בשבועה דלשעבר ילפי' כן מקרא דלא ינקה כדאיתא בשבועות כ"א דווקא לשעבר דומיא דשוא אבל בשבועה דלהבא כגון אוכל ולא אכל פטור מן המלקות ואפילו להרמב"ם דס"ל דלהבא ולשעבר מחד לאו מלא תשבעו בשמי נפקא ואיכ"ל דאיתקש להדדי ולוקין גם להבא אפילו בלא עשה מעשה מ"מ מדברי הגמרא שם נראה דמבואר משוא שוא תרי זימנא דממעט להבא דבעינן דומיא דשוא דרישא דקרא

ג) הרמב"ם בפי"ב מה' שבועות כ' אעפ"י שלוקה הנשבע לשוא אינו מתכפר בב"ד שלמעלה דכתיב לא ינקה ה' והקשו נושאי כליו עליו דמגמרא דידן משמע דמנוקה לגמרי דלשון ב"ד מנקין אותו מורה כן וגם הראב"ד משיג עליו והתורת חיים דחק עצמו ואני אמרתי דבכל שבועת שקר קראה הכתוב וחללת משום חילול השם כמו שפי' המפורשים ואעפ"י שהוא אינו מתכוון לכך מ"מ ממילא בא החילול השם והוי כשוגג חילול השם ואיתא ביומא בפ' יוה"כ דחילול השם חמור מחייבי כריתות דחילול השם אין לו כפרה עד שימות וא"כ ניחא דעכ"ח עבר על ב' עבירות אחד על הלאו דלא תשבעו בשמי לשקר וע"י שמלקין אותו נפטר מאותו העונש אבל החילול השם שנגרר על ידו בוודאי עדיין אינו נקי ושפיר אמר הרמב"ם דעל עונש חילול ה' אינו מנוקה. והתו"ח תירץ דמדנקט לשון לא ינקה משמע דאינו מנוקה לגמרי והא תינח אי ילפינן מלא תשבעו דכתיב אצלה וחללת והא ממילא חילול השם שפיר אבל לרב דימי דיליף שבועה לשעבר מלא תשא והתם לא כתיב וחללת ולא הוי חילול השם א"כ הדרה דיקדוק של התו"ח וזה הוכרח להרמב"ם שהבאתי לעיל דסובר דהכל ילפינן מלא תשבעו וקשה דהוא דלא כמאן ובזה מיושב שפיר דהרמב"ם סובר דאינו מנוקה לגמרי וצריך למימר דיש חילול השם ולכן צריך לומר דהכל ילפי' מלא תשבעו: מצוה רכט והיא להרמב"ם ל"ת קל"ג. ולהרמב"ן היא מצות ר"ד ול"ת קכ"ח

מל"ת שלא לעשוק שנאמר לא תעשוק וכ' הרמב"ם במנין המצות רמ"ז דהיינו בכובש תחת ידו וזו דבר שעדיין לא יצא מתחת ידו עיי"ש והסמ"ג בלאווין קנ"ז כ' דהיינו בכובש בחזקה תחת ידו פקדון או הלוואה או כובש שכר שכיר והמעיי"ח תמה היינו לא דווקא בכופר אבל עושק אינו כופר אלא מודה ומצד אלמותו הוא כובש תחת ידו ויש לכל אחד מעלה וריעותא וצריך לכל אחד לאו בפ"ע והוא פשוט מיהו הסמ"ג מסתפק דאפשר דאין למנות לאו דעושק דהוא בכלל לא תגזול עיין במצוה שלאח"ז

ב) אמנם בלא"ה לפי גירסת הסמ"ג הובא במהרש"ל שם בב"מ דף קי"א ע"ב דגרס מכאן אמרו הכובש שכר שכיר עובר משום ד' לאווין ועשה ומונה רק לאו דלא תעשוק שכיר עני וג' הנאמר בפ' כי תצח ולא מנה לאו זה משמע דס"ל דאדרבה עיקר הקרח מיירי בממון שבא לידו בהיתר ולכאורה אמרתי להביא ראי' לזה שהרי למ"ד שם ע"ב דרעך ממעט גר תושב כדקיי"ל א"כ קשיא קראי אהדדי דכאן בפ' קדושים כתיב לא תעשוק רעך למעט גר תושב ולקמן בפ' כי תצא כתיב לא תעשוק שכיר וג' אשר בשעריך לרבות גר תושב ויש כאן סתירה מבוארת ועכ"ח ליישב זה אמרינן דקרא דקדושים מיירי בענין אחר דהיינו בבא בידו ממון חבירו ושם ממעטינן גר תושב ובפ' כי תצא מיירי בשכר שכיר מרבינן גר תושב ויש לחלק ביניהם כדמצריך לקמן דף קי"ח ע"ב דיש חילוק בין שכירות לאידך ממון כן הי' נ"ל נכון. אמנם לפי"ז תקשי דהו"ל למנות בב' לאווין לא תעשוק א' בממון חבירו וב' בשכירות ותו דהסמ"ג עצמו כ' שנכלל בלאו הזה ג"כ שכירות מיהו הפר"ד בדרך מצותיך בלא"ה הקשה למה לא מנו מוני המצות לאו זה דלא תעשוק שכר עני בגר ואינך לעבור עליהם בב' לאווין כשם שמנו בפ"ע הוכחת הגר ולח תטה משפט יתום ויפה כ' המעיי"ח דכאן דנקט עני הוא רק אורחא דמילתא ובזה עצמו יש ראי' לדברי הסמ"ג דלא תעשוק הנאמר בפ' קדושים מיירי ג"כ בממון חבירו שנותן לו לפקדון ולכך לא נקט שם עני וכדי דלא נטעה דווקא בממון חבירו שכבר היה בידו מקרי עושק בא הכתוב במשנה תורה לפרש שגם בשכירות עושק וכיון דמיירי בשכירות נקט עני שדרכו לשכור עצמו והא דדרשו בספרו דממהר לפרע היינו מסיפא דקרא כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו דקאי על העונש ולכך כיון דהעני בא רק לפרש ולא לאוספי בלאו הה"ד גר ואינך בא רק לפרש ולא לאוספי לאווין משא"כ באונאה שבא לאו יתירה בגר זה דעת התוס' בב"מ דף קי"א וכזה הוא דעת מוני המצות שלא מנאו זה ללאו בפ"ע אמנם הרמב"ן בחומש נהי דבעני מודה כנ"ל אבל בגר כ' שבא לעבור עניו בב' לאווין והרמב"ן עצמו בחיבורו למנין המצות לא מנה זה ללאו בפ"ע נראה שחזר מסברתו בחומש. ועכ"פ כיון דזה לא תעשוק דמשנה תורה הוא פי' ללא תעשוק הנאמר בתו"כ ולגלות שגם בשכירות איכא לא תעשוק ושם במשנה תורה מרבה גר תושב מאשר בשעריך עכ"ח גם רעך הנאמר בתו"כ לא תעשוק את רעך לא בא למעט גר תושב אלא גוי ואפי' למ"ד בב"מ דף קי"א ע"ב דגר תושב נמי ממועט מרעך אפשר דהיינו אם בשעה ששכרו הי' גוי ועכשיו הוא גר תושב בכה"ג שפיר י"ל דממעטינן לה: מצוה רל והיא להרמב"ם ל"ת קל"ד. ולהרמב"ן הוא מצוה ר"ה ול"ת קכ"ט

מל"ת שלא לגזול עי' בשעה"מ בפ"א מה' גזילה שעל הרמב"ם קשיא הא דמסיק בב"מ ס"א דלאו של לא תגזול קאי על כובש שכר שכיר לעבור עליו בב' לאווין וממילא אינו נמנה ללאו בפ"ע ועיין מה שכתבתי לעיל אי ס"ל לרמב"ם דגזל גוי אסור ועובר בלאו כמ"ש החינוך א"כ י"ל דאיצטרך לא תגזול לאסור אפילו מגוי ועי' במל"מ ברפ"ד ממלוה וא"כ מאי קאמר לאו בגזל ל"ל ועכצ"ל דהתם קאי אי גזל גוי שריא וממעטי' לה מרעך אבל לדינא דקיי"ל דגזל גוי אסור איצטרך לא תגזול לגופא כן יש ליישב מיהו עדיין הקושיא על הש"ס דבגר תושב נראה דלכ"ע חסור לגוזלו וצ"ע וכ"ז אי אמרי' דגזל גוי בלאו אבל לכ"מ פ"א מגזילה דבגוי הוי רק עשה דואכלת את כל העמים א"כ עדיין תקשה עי' מ"ש לעיל

ב) גזל מקרי החוטף מיד חברו או חוטף חברו ועובד עמו ולפמ"ש החינוך בסי' רכ"ו דאע"ג דנוכל לידע דזה אסור מכח ק"ו מעושק או כרבא בב"מ דף קי"א ע"א דגזל ועושק חדא נינהו מ"מ כיון דהוא ענין בפ"ע ראוי למנותו ללאו בפ"ע ואם הי' שייך בגזל מלקות הי' אפשר להלקותו תרתי משום עושק ומשום גזל משום דהוי ב' עניינים עיי"ש שביאר היטב וכיוצא בזה מצינו כמה וכמה לאווין בתורה ומטעם זה קשה מאי פריך רבא בב"מ דף ס"א לאו בגזל ל"ל כיון דהוא ענין בפ"ע שפיר כ' בזה לאו בפ"ע וקשיא להא דאמר רבא ל"ל לאו בגזל וצ"ע

ג) והנה מדברי תוס' ב"ק דף ק"ה ע"א בד"ה מצות השבה נראה הפי' והכוונה דאע"ג דעדיין לא קיים מצות