מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א יד

דיש חילוק אם הוא גרם לפסול הקדשים איכ"ל דעובר על בל תותירו גם על השהי' של אח"כ אבל אם נפסל ממילא אינו עובר. ובגוף הדין עי' במעילה דף וי"ו ע"ב מבואר דבפסול לית בי' נותר יעיי"ש בתיו"ט דהביא ב' טעמים רש"י פי' משום דקאי על מצות אכילה והיכא דאינו מותר לית בי' איסור נותר מבואר דגם לאו דלא תותירו לית בי' אמנם תוס' כ' דילפי' עון עון מפיגול יע"ש וא"כ אינו מבואר רק לענין כרת וזה נראה דעת הצל"ח בפסחים ע"ג דשם הביא דח"צ תמה על מהרש"א שם דכ' בשוחט שלא לשמו תיקן דבשלמים הזמן מאוחר להיות נותר מפסח והקשה הח"צ הא בלא"ה בקדשים פסולין לית בי' נותר ממשנה דמעילה הנ"ל ובדף כ"ח בפסחים בד"ה לכן אני אומר כ' הצל"ח וביאר דלאו דלא תותירו הוא גם בקדשים פסולים וקשה איך שכח ממתני' מדברי עצמו אלא וודאי ס"ל לחלק דווקא כרת דנותר ליכא בנותר פסול אבל לאו דלא תותירו איכא ומשמע לי' דמהרש"א כיוין דתיקן מידי נותר שלא יהי' כרת וע"ז הקשו הח"צ שפיר אבל לענ"ד אין הדבר מוכרח דהכוונ' במהרש"א דתיקן שאינו צריך להזהר שלא לשווי' נותר וכבר הביא במנ"ח שבנוב"י נשאל בזה וחילק בין לאו לאיסור ובמנ"ח לא ניחא לי' בחילוקו ואפשר משום איסור חל על איסור אתי עלה. ואפשר לומר עוד לפמ"ש לעיל בשני פירושי רש"י ותוס' איכ"ל דגוף הפלוגתא תליא אי דרשי' סמוכין וכיוצא בזה מצינו פלוגתא לקמן פ"ד ע"א אי דרשינן מיעוטא דבו למעט שבירת עצם בטמא או מסמיכות בבית אחד יאכל לועצם לא תשברו בו ור' יהודה לטעמי' דלא דריש סמוכין כי אם במשנה תורה ולדידי' צריך ללמוד רק מעון עון ולדידי' שפיר כ' הצליח דגם פסול אית בי' לאו דלא תותירו ואיכ"ל ילפותא מפסול דלית בי' כרת ולרבנן איכ"ל דממ"נ מפסול לית בי' אפי' לאו מסמיכות ובכשר אית בי' כרת לעולם ולכך רבנן לית להו דביעור חמץ שריפה ומיושב קושי' התוס'

ו) והנה הל"ת זאת כ' החינוך דנוהג בזכרים ונקיבות ובפרמ"ג בפתיחה כוללת הביאו המנחת חינוך כאן חקר אי ל"ת שאין בו מעשה ואין בו מלקות אי נשים חייבות ויצא לו זאת מרש"י בקידושין ל"ה בסוגיא דמעשהז"ג שכ' רש"י שם נשים חייבות פירש"י וכל לאווין עונשין מלקות הן עיי"ש לשון רש"י מוכח דווקא לאו שיש בו מלקות ידעי' מר"י אמר רב דהשווה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אבל לאו שאב"מ אכתי מנ"ל עיין במנחת חינוך שבונה וסותר בענין ההוא שיש צדדים לכאן ולכאן. ולענ"ד מגוף הקרא מוכח דאין חילוק דהרי הקרא דאיש או אשה כתיב בגזל שנשבע עליהם וגזל הוי לאו הנתל"ע ושבועת הפקדון שנשבע לשעבר הוי לאו שאב"מ וניהו דשבועה הוא מן הדברים שאמרו עליהם חוץ מנשבע דחייב מלקות אף אב"מ מ"מ הלשון איש או אשה אשר יעשו לאו דוקא מעשה משמע ורמב"ם ריש ה' תשובה ביאר והביא דמקרא דהתוודו כל חטאת אדם ילפי' דעל כל עבירות הן עשה והן ל"ת הם בכלל וע"ז כתיב איש או אשה מבואר אף דברים שאין בו מעשה השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה ובזה אני מיישב קו' הפ"י בקידושין ל"ד דפריך על הא דתנן מ"ע שהז"ג דפטורות מנ"ל והקשה הפנ"י מאי פריך מנ"ל הא חזי' לקמן דלענין ל"ת בעי' ריבוי איש או אשה ללמד שהשווה אשה לאיש וממילא מוכח דאם אין להם ריבוי להשוות מסברא אין אשה בכלל איש ובעשה דאין לן לימוד להשוות אשה לאיש א"כ אדרבה צריכין לימוד במ"ע שלא הז"ג נשים חייבות יע"ש ועכ"ח צ"ל כמ"ש לעיל דהאי קרא איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם גם מ"ע בכלל דהשווה לאיש ולכך פריך מנ"ל דמעשז"ג נשים פטורות ועכ"פ מוכח מסוגיא דהתם דאפי' דבר שאין בו מעשה ואין בו חיוב עונש אפ"ה מצד הסברא הי' נשים חייבות ואיצטרך לימוד דמעשהז"ג נשים פטורות כדיליף ומדכתיב היקש זה למען תהי' תורת ה' בפיך דנשים פטורות ממעשהז"ג ממילא מוכח בל"ת אפי' בז"ג ואינו אלא שוא"ת נשים חייבות כנ"ל וראי' בב"ק דף ט"ו ע"א דמייתי שם תלתא קראי להשוות אשה לאיש קרא דאא"א הנ"ל וקרא דאלה המשפטים וקרא והמית אא"א ומצריך להו התם בצריכותא ואי ס"ד דבכלל היקש אא"א רק ל"ת שחייבים עליו מלקות הוא א"כ פשיטא דבעי' אלה משפטים להשוות לכך נראה לענ"ד דמהיקש אא"א אשר יעשו מכל חטאת כל הל"ת בכלל וניהו ביבמות פ"ו בעי' לא תקחו בכהנים ללמד דגם אשה עוברת בלאו התם בוודאי איצטרך קרא כיון דלזר אין איסור ליקח גרושה ואשה כזר דמי לכל דיני' אפי' היא ב"כ לכך ס"ד דמותר ליקח כהן לכך איצטריך קרא לומר דגם היא עוברת משא"כ בשאר עבירות כנלע"ד: מצוה ט' היא להרמב"ם. ולהרמב"ן היא מצוה י"א ולמנין המ"ע לרמב"ם היא מ"ע וי"ו ולהרמב"ן מ"ע זי"ן

מ"ע להשבית חמץ בי"ד בניסן שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם והחינוך כתב מ"ע להסיר החמץ ממשכנותינו וגומר משמע דסובר תשביתו לאו היינו ביטול דתוספות ורש"י פליגו בזה לתוס' פסחים ד' ע"ב דווקא בביעור מקיים המ"ע וביטול מועיל מטעם הפקר והביעור קיי"ל כרבנן דהשבתתו בכל דבר ולתוס' קיי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ועכ"פ לשון להסיר אינו מדוקדק שמשמע אפי' אינו מבערו אלא שמוציאו מביתו ונותנו לגוי מקיים המ"ע וזה אינו עי' בשאגת ארי' סי' פ' אמנם רש"י ורמב"ם ס"ל דתשביתו היינו ביטול דמבטלו בלבו וכ"ש אם מבערו בפועל או זה או זה מועיל ומקיים המ"ע זו. ובפלוגתא זו תליא עוד פלוגתא זמן המ"ע הרא"ש פ"ק סי' יו"ד סובר דזמן קיום מ"ע זו היא לאחר זמן איסורו אבל הרמב"ם רפ"ב מחמץ כ' דזמנה קודם זמן איסורו ונראה דהרמב"ם לטעמי' דתשביתו היינו ביטול וזה שייך דווקא קודם זמן איסורו וכוונת הקרא דכשיגיע חצות י"ד יהי' מושבת ולכאורה תליא זה בפלוגתא דאביי ורבא דלרבא דיליף מלא תשחט על חמץ סובר כהרמב"ם קודם זמנו יבער אבל המג"ש דף ד' ע"ב האריך דגם לאביי סובר רש"י כן אע"ג דיליף דף ה' מאך תשביתו היינו שאז כבר יהי' מושבת ולכ"ע עיקר הקרא על יום י"ד נאמר עי' בקרבן העדה

ב) אבל אי גם בי"וט איכא מ"ע ברמב"ם אינו מבואר ובתוס' פסחים כ"ט ע"ב כ' דכל פסח יש מ"ע ועי' בנוב"י מה"ת חאו"ח סי' ס' וס"א האריך להוכיח בהוכחות חלושות דגם כל פסח איכא מ"ע זו עיי"ש וצ"ע מנ"ל ונראה דיש לומר דסיפא דקרא דמיום הראשון עד יום השביעי קאי גם על המ"ע דתשביתו דאנן קיי"ל בר"ה ט' כחכמים דמקרא נדרש גם לפני פניו או דיליף מק"ו דהפסוק נתן טעם משום כרת וק"ו אם קודם זמנו דלית בי' כרת איכא מ"ע ק"ו בפסח עצמו. והרב המופלג בתורה מחותני מו"ה אברהם פראגער ני' כ' לי דמלשון בעל הטורים שם משמע דרק בי"ד דכ' דאך בגי' חובה דרק ביום ראשון חובה ולענ"ד אין ראי' דהנה לכאורה דברי רש"י סותרין דכבר אמרנו דרש"י סובר דתשביתו היינו קודם זמן איסורו וא"כ אפי' למאן דסובר דע"פ ג"כ בב"י הוי ל"ת שקדמו עשה ואיך כ' רש"י דף צ"ה ע"א ד"ה לא יראה וכו' דהוי נתל"ע ונראה דמלשון רש"י שם נראה דיליף לה מלא יראה כשם דדרשינן במכות הנתל"ע מכל ימיו דכל ימיו בעמוד והחזר ה"נ מלשון לא יראה בלשון נפעל כל שבעת ימים בעמוד והשבת קאי ולפי"ז איכ"ל להרמב"ם לטעמי' דהוכיח הפרמ"ג ביו"ד סי' פ"ז בטו"ז סק"א דהרמב"ם סובר יש אם למסורה ולא דרשי' יראה עי' בסנהדרין ד' ע"ב לכך פסק בפ"א מחמץ דהקונה חמץ בפסח לוקה ואינו נתל"ע. ויותר נראה לבאר דחמץ לכך לא מקרי חמץ קדמו עשה דיש חילוק בין מ"ע די"ד למ"ע דתשביתו דפסח לפי מה שביארנו לעיל דסיפא דקרא עלה קאי מיום הראשון עד יום השביעי דקודם זמן איסורו הוא מצוה כעין שחיטה ולבישת ציצית אם יש לו חייב לעשות ציצית אבל אם אינו רוצה לאכול או ללבוש אינו חייב וה"נ קודם זמן איסורו אם רוצה למכור וליתן לגוי רשאי אלא כדי שלא לעשות טצדקי לבטל מ"ע דתשביתו המנהג לשרוף מעט חמץ אבל לאחר זמן איסור ביום י"ד הוא חובה כמ"ע אבל אינו תיקון דבי"ד לרוב הפוסקים אינו עובר בב"י אבל בפסח אינו חייב במ"ע מצד מ"ע לחודא אלא מצד ל"ת לתקן הלאו ושלא לילקי על הלאו וזה איכ"ל כוונת הבעל הטורים דביום הראשון חובה מצד מ"ע אבל באינך ימים הוא תיקון

ג) והנה אי המ"ע כל זי"ן ופי' סיפא דקרא עד היום השביעי קאי גם על עשה א"כ לכאורה עמדה קו' ר"ע פסחים ה' הא שביעי יום טוב ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואפי' לדידן דס"ל מתוך קשה דהרי תוס' כ' שם דלכך מצוה מקרי צורך קצת הואיל וזמנו קבוע וא"כ באידך ימי הפסח לא מקרי צורך קצת ואסור אפי' לדידן דס"ל מתוך כמ"ש המג"א בסי' תמ"ו דתוס' דווקא קאי אי זמנו בראשון ונראה דהברכי יוסף בסי' תמ"ו הביא בשם המאירי הא דלא יסיק בו תנור היינו מדרבנן ומה"ת מותר דהוי שלכד"ה וקשה א"כ מאי הוכיח ר"ע הנ"ל הא מה"ת מותר וכקו' התוס' שם דף ה' ע"א ולא שייך אלא תי' התוס' דמיירו בלא צריך ואכתי יהי' מותר משום הואיל והוי לי' לומר דלית לי' הואיל ואיכא עוד ש"מ וצ"ע והנלע"ד דהר"ן כ' בפסחים דף וי"ו דבע"פ נמי חמץ אסור בהנאה מדכתיב תשביתו משמע שלא יהי' לו שום מציאות ויהי' נקי מנכסיו של חמץ ומוכח איסור הנאה ונראה דמהתם נמי מוכח דאסור אפי' בשלא כד"ה דאל"כ אכתי לא שייך לשון תשביתו כאילו הוא בטל מן העולם וקשיא לשיטת המאירי ונראה דהמאירי סובר דתשביתו לא בא ללמד על הנאה אלא על הביטול בלב וממילא לעולם איכ"ל דמותר שלכד"ה אמנם כבר כ' רמב"ן בליקוטים על מס' פסחים דתשביתו ביטול שייך רק אם ידעי' דיום הראשון היינו עיו"ט וכפרש"י דלעיל קודם זמן איסורו אבל אי הראשון היינו י"ט ואז אסור בהנאה ולא שייך ביטול ועמדה הקו' למה כתיב תשביתו ולא כתיב תבערו וכמו שכ' הרמב"ן ועכ"ח בא ללמד איסור הנאה