מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קמח

ונראה לי לפמ"ש רש"י בסוכה ל"ח ע"ב דילפי' מקרא דכל האזרח בישראל ישבו בסוכות דסוכה שאולה כשר ופי' רש"י דיליף כיון דאם הסוכה שייך לכל ישראל אינו מגיע שוה פרוטה לכל אחד ואחד ומזה דייק המנחת חינוך דבפחות מש"פ לא מקרי כשלו ומטעם זה הקשה על רש"י לפי"ז בערבי נחל בוודאי אין בהם שוה פרוטה והא לכם שייך על כל ד' מינים והיכא משכחת לה בערבה לשיטת רש"י דהא פחות מש"פ לא מקרי שלו ולא הוי לכם ואני כתבתי בחידושי למס' סוכה שם דמבואר בגיטין דף כ' החילוק בין כתבו על איסורי הנאה לכתבו על העלה של זית דאין בו שו"פ מ"מ חזי לאצטרופי וא"כ מבואר דכל מידי דחזי לאצטרופי חשוב כשלו אפילו אין בו שוה פרוטה, מ"מ כיון דחשיבות של פחות מש"פ הוא רק משום דחזי לאצטרופי א"כ אין גופו ממון והוי כמו שטר דאין גופו ממון ואין יכולין להקנותו לדעת הרבה פוסקים דמכירת שטרות לאו דאורייתא דאין בהם ממש וכן הוא בפחות מש"פ מצד עצמו אינו חשיב רק מצד ח"ל וא"כ מיושב קו' המנ"ח הנ"ל אע"ג דערבה אונה שוה פרוטה מ"מ הא חזי לאצטרופי וחשוב כשלו משא"כ בסוכה של כל ישראל שאין לשום אחד מישראל רק פחות מש"פ דלא חזי לאצטרופי דהרי פחות מש"פ אין אדם יכול להקנות לחבירו כנ"ל ולכך שפיר איכ"ל דבכה"ג דלא שייך חזי לאצטרופי אין לו בעלים וא"כ בנדון שלנו דחצי שיעור אסור מה"ת הוא ג"כ משום דחזי לאצטרופי והיכא דלא שייך ח"ל דהיינו שרבים שותפים בדבר אחד שאין מגיע לשום אחד שוה פרוטה בכה"ג לא מקרי שלו וממילא אין כאן איסור איכ"ל דבכה"ג פריך הש"ס והרי פחות מש"פ באופן דלא שייך חזי לאצטרופי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור

ועוד נ"ל דבר"פ איזהו נשך ילפינן מלא תגנובו דלא הול"ל למכתב והי' ילפינן מריבית ואונאה ודרשי' מזה אפילו ע"מ למיקט וע"מ לשלם כפל או ארבעה וחמשה אפ"ה עובר משום לא תגנוב וי"א שהוא דאורייתא וי"א שהוא אסמכתא. ולענ"ד אפי' למ"ד שהוא דאורייתא הוא משום דמצער לי' לחברי' ונראה דאם הוא תרתי למעליותא אם הוא רק חצי שיעור וגם הוא עושה ע"מ למיקט בכה"ג אין כאן איסור דהרי אינו מצער לחברי' כיון דאין בו שוה פרוטה ובוודאי מחלו על זה וא"כ מיושב קו' הגהות חינוך הנ"ל דשפיר פריך והרי פחות משוה פרוטה והוא עושה רק למיקט דלישראל שרי ולעכו"ם דנהרג על פחות מש"פ וא"כ נטלו ע"מ למיקט אפילו פחות מש"פ אסור כנ"ל

ב) והנה במנחת חינוך הקשה אי אמרי' ע"מ למיקט וגניבה ע"מ לשלם לו כפל או תשלומי ד' וה' אסור מה"ת א"כ יהיה חייב על הגניבה מלקות כה"ג דהא בכה"ג לא שייך דהוי לאו שניתן לתשלומין דאין לוקין עליו הרי בכאן רוצה הוא לשלם ועכ"ח דעיקר האיסור או כדי שלא לצער לחברי' או כדי שלא להרגיל עצמו במידות רעות וזה לא ניתן להשבון ולא לתשלומין וא"כ יהי' חייב מלקות. ולענ"ד לפמ"ש במק"א דיש כמה מינים לאו שאין בו מעשה ואחד מהם הוא אפילו אם עושה מעשה אלא שאין זה תכלית העבירה ועיקר העבירה במעשה הנעשה אח"כ זה נקרא ג"כ לאו שאין בו מעשה כגון שנוטל איסור ומספי' לי' בידים לקטן שאין הנותן חייב מלקות אע"ג דאיכא לאו ע"ז כמ"ש הפרמ"ג באו"ח סימן שמ"ג וכן בלאו דפסח דלא תאכילנו לגוי כ' החינוך דאין לוקין משום שאין בו מעשה דאע"ג דהוא נותן בידים וכן כ' החינוך על הלאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה למצרים כוון דעיקר העבירה הוא לדור שם ממילא השיבה להתם לא מקרי מעשה וא"כ בנ"ד נמי אפילו עושה מעשה לגנוב למיקט או לשלם כפל אין זה עיקר העבירה אלא עי"ז יכול לבוא לגניבה ממש שירגיל עצמו לדבר עבירה ולכך חשוב לאו שאין בו מעשה ואין לוקין כנלע"ד: מצוה רכו והיא להרמב"ם ל"ת ק"ל. ולהרמב"ן היא מצוה ר"א ול"ת קכ"ה

מל"ת שלא לכחש ממון שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון בין פקדון או מלוה או שגזלו או עשקו או מצא אבידה ולא החזירה ותבעו וכפר הרי זה עובר בלאו זה ופסול לעדות ואין לוקין על לאו זה ונוהג בכ"מ ובכ"ז בזכרים ובנקיבות עיין במנ"ח שהביא בשם פר"ד בדרך מצותיך בשם הסמ"ג דגם נביא שקר מוזהר על לאו זה ואע"ג דמסיים בי' הקרא איש בעמיתו וזה לא שייך בנביא שקר אפשר דקאי למ"ד בר"ה דף ט' דמקרא נדרש לפניו ולא לפני לפניו וא"כ לא קאי איש בעמיתו רק על לא תשקרו אבל לדידן דקיי"ל שם כרבנן עכ"ח הקרא דלא תכחשו לא קאי אלא על הכחשת ממון דאיש בעמיתו קאי גם על לפני לפניו ואפ"ה אפשר לומר כהסמ"ג א"כ מקרא הזה ילפי' ג"כ אזהרה לנביא שקר מכח ק"ו דאם המשקר באדם עובר בלאו ק"ו המכחש בד' ואע"ג דאין עונשין מן הדין כבר כ' הרמב"ם בשרשיו היכא דהעונש מפורש נוכל ללמוד האזהרה אפילו מק"ו

ב) בבבא קמא דף ק"ו הובא הספרא שנאמר וכחש בעמיתו עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תכחשו וכבר הקשה שם בשטה מקובצת דקשה על הספרא דהיכא מצינו דממון בעינן אזהרה דפשיטא דחייבין בנזקין בשאר ממון אפילו בלי לאו ואזהרה ושם בשמ"ק דחק עצמו ונראה לדבריו דעיקר אזהרה בעינן משו' חומש ואשם וגם זה אינו מובן דהרי מסיק במכות דף י"ג דקרבן לא בעינן אזהרה וגם חומש מכפר ונראה דלפי מה דקיי"ל הא דרבה המובא בכמה דוכתא בב"מ דף ה' דחזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אלא אשתמוטי קמשתמיט וא"כ בכה"ג דאין כוונתו לכחש בחבירו אלא לפי שאז אין המעות בידו והוא מתבייש או ירא ממנו שידחק עליו וא"כ בכה"ג אפשר דלית בי' איסור או לאו קמ"ל דהקרא דלא תכחשו איש בעמיתו אפילו בכה"ג אסור לכחש וא"כ אפשר דע"ז כיוון הספרא דאמר עונש שמענו דאם כחש בעמיתו חייב אבל אזהרה לא שמענו היינו היכא דרק משתמיט ת"ל לא תכחשו ומסיים איש בעמיתו דהיינו אפילו אינו כופר לו ממון אלא שכופר בו דהיינו אשתמוטי אפ"ה אית בי' לאו ואזהרה כנלע"ד: מצוה רכו והיא להרמב"ם ל"ת קל"א. ולהרמב"ן היא מצוה ר"ב ול"ת קכ"ו

מל"ת שלא לשבע בשקר על כפירת ממון שנאמר ולא תשקרו איש בעמיתו התובע לחבירו ממון משוה פרוטה ולמעלה שאם הודה הי' חייב לשלם לאפוקי קנס וכפר ונשבע או שהשביעו התובע וכפר הרי הנתבע חייב אעפ"י שלא ענה אמן וזו שבועת הפקדון וחייב לשלם קרן וחומש. עיין במנ"ח שהביא בשם פר"ד בדרך פקודיך דל"ל לאו דלא תשקרו הא בלא"ה לא גרע משבועת ביטוי דעובר משום לא תשבעו בשמי לשקר ותי' דמהאי קרא ילפי' דאפילו מושבע מפי אחרים אפילו בלא ענה אמן עובר משום לאו דלא תשבעו אלא דלפי"ז מושבע מפי עצמו עובר בב' לאווין וחייב ב' פעמים מלקות וברמב"ם לא משמע כן דפסק רק דחייב מלקות ולא ב' פעמים ולענ"ד הי' נראה ליישב קו' הפר"ד על אופן אחר דהרמב"ם פסק בכמה דוכתא דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וביאר החוו"ד בסי' ק"י טעמו דס"ל דהתורה רק על הוודאי נאמר כרב גידל בסוטה כ"ח דלכך אם אמרה תורה לא תאכל נבילה היינו דווקא וודאי נבילה אבל בספק נבילה אינו עובר מן התורה וא"כ ה"נ בשבועה דאמרה תורה לא תשבעו בשמי לשקר היינו וודאי שקר אבל ספק אינו מוזהר ובב"מ דף י' ע"א אמר אביי טעמא דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה היינו דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וא"כ בכה"ג דאמרינן דיש לו ספק מלוה ישנה א"כ הוי השבועה רק ספק שקר ואינו עובר על לאו דלא תשבעו לשקר דהתורה על וודאי נאמרה ולכך איצטרך לאו מיוחד דלא תשקרו בעמיתו אע"ג דאנו מחזיקין לי' בחזקת ספק מלוה ישנה יש לו עליו והוי רק ספק שבועה אפ"ה נאמר לאו מיוחד ע"ז ולכך שפיר פסק הרמב"ם דחייב רק פעם אחד מלקות אפי' מושבע מפי עצמו כנלע"ד

ב) והנה בס' החינוך במצוה רכ"ו כ' העובר ונשבע במזיד לוקה ולכאורה תמו' דבשמעתין הוא איבעי' דלא איפשטא אי לוקה ודוחק לומר דבשמעתין דר"פ שבועת הפקדון קאי על לאו דלא תשקרו אבל פשיטא דלוקה משום לאו דשבועת ביטוי כמ"ש החינוך דבשבועות הפקדון עובר בב' לאווין ולא נראה כן מדברי המפרשים דכ' ליישב אמאי לא קמבעי' שם בשבועת העדות הא בשבועות העדות לא כתיב לאו בפ"ע אלא לאו דביטוי וכן מבואר מכל השקיל וטריא דהתם בשבועות דף ל"ז ע"א. ונראה דלפי המבואר בלשון רש"י ר"פ שבועת הפקדון דקרבן אינו חייב אלא בהודה מעצמו ועיין בזה במהרש"א ובתויו"ט ובתוס' חדשים ובפני משה על הירושלמי ג"כ השיג בזה אבל בלא הודה אינו חייב קרבן וא"כ יש לעיין הא דקמבעי' לן אי קרבן או מלקות תרויי' היינו רק בהודה אבל בלח הודה מחייב מלקות וא"כ מאי קפשיט מברייתא דתני חייבין על זדונה מכות דלמלקות חייב דילמא מיירי בלא הודה וקמבעי' לי' דאי נימא דאי הודה חייב רק קרבן ולא מלקות איכ"ל דהדין בנא הודה דפטור מכלום דמשום הודאתו אינו ראוי לחייבו או לפוטרו ממלקות דא"כ הוי כאילו המלקות מחייבו פיו ופיו אינו יכול לחייבו מלקות כדאיתא בב"מ דף ג' ע"ב אבל באמת משום הך קושיא דלעיל לא תבנא זה לדינא דאיכ"ל דשפיר פשיט מברייתא דחמורה הימנה שבועת הפקדון משבועת העדות דבשבה"ע לא משכחת לה אלא