מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קמז

כרמך לא תעולל אחריך ודרשו חז"ל גז"ש אחריך אחריך מזיתים דכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך ומשמע לשון פיאה דכי תבצור כרמך לא תעולל וגם לקיטה אחר לקיטה כ' המפרשים מקרי לשון עולל כדכתיב בירמי' ו' ועולל יעולל וגו' ועוד הרבה

אמנם בפ"ז מ"ז דפיאה מבואר דבין קרא דקדושים ובין דכי תצא קאי על עוללת וגם אי קרא דכי תצא קאי רק על פיאה למה צריך למנקט כי תבצור פשיטא דפיאה ולשון עוללות אי הפירוש לקיטה בתר לקיטה היינו לאחר בצירה והו"ל למנקט וכרמך לא תעולל אחריך אלא וודאי ב' המקראות כוללים ב' הדינים וכרמך לא תעולל היינו האשכולות הקטנים ובין הפיאה וכן בקרא דכי תצא ויליף תעולל מתעולל ומדנקט דלא ילקוט פיאה משמע דזה כבר ידוע דצריך להניח פיאה ועכ"ח דבכלל ובקוצרכם קציר ארצכם גם אילנות בכלל וכמו שדרשו בת"כ ובירושלמי המובא בר"ש פ"א דפיאה מ"ד וקרא דכרם וזית הוא רק ביאור ונראה דבכרם דכבר מניח עוללת אשכלות הקטנים ופיאה קיי"ל דמועיל אפילו בתחלה א"כ הו"א דשוב אינו עובר אם מכלה אידך קמ"ל קרא אע"ג דלא תעולל עוללת אשכלות הקטנים אפי"ה לא תעולל אחריך להניח פיאה וכן בזית דכתיב אחריך לרבות שכחה כמו שדרשו בחולין קל"א וא"כ כבר אינו מכלה הכל אם שכח זיתים בתחלה בעת לקיטה והו"א דשוב אינו עובר בלאו דלא תכלה דגם בתחלה מועיל פיאה קמ"ל קרא דאפ"ה לא תפאר אחריך ותניח פיאה ובזה מיושב קו' הרמב"ן הנ"ל דגם הרמב"ם במנין המצות מודה דד' מצות נוהגים בכרם ומיושב ג"כ קו' המעיי"ח דלמה לא נמנה לאו דלא תפאר ללאו בפ"ע דאינו בא אלא לברר ולפרש דאין מתנות עניים פוטרין זה את זה דאע"ג שהניח חדא צריך להניח גם פיאה ובזה מיושב ג"כ קו' הר"ש בפ"א דפיאה מ"ד על הרמב"ם וסייעתי' דסובר פיאה בכל אילנות מה"ת ל"ל זית וגפן עיי"ש ולהנ"ל א"ש דקמ"ל כנ"ל והא דנקט דין דשכחה באילן בלשון אחריך בזית נראה לי דאיצטריך לאשמעינן דהרי לר' יוסי בפ"ז מ"א דפיאה ובתויו"ט שם מ"ב דזית חשוב והו"א דאין שכחה קמ"ל וא"ש. ולפי"ז לכאורה ראי' להרמב"ם וסייעתי' דפיאה באילנות דאורייתא דלר"ש הנ"ל הי' צריך למנות דזית וכרם למצוה כל א' בפ"ע, ובחידושי כתבתי עוד ליישב קו' הר"ש דלכאורה יש לחקור אי צריך להניח פיאה אם קנה רק האילן בלי קרקע אמנם זה מבואר במ"ה פ"ג דפיאה בלוקח קלחי אילן דהיינו אילן בלא קרקע חייב בפיאה וזה לכאורה לא נוכל למילף מקרא דלא תכלה פאת שדך דאין כאן שדה וכן מקציר ארצכם ליכא למילף לכן איצטרך קרא בפ"ע דצריך להניח פיאה מאילן זית וכרם. מיהו לפי"ז איכ"ל דתליא בפלוגתא דר"י ורבנן בפ"א דבכורים מ"ו אי עיקר אילן ארעא הוא עיי"ש ובתויו"ט פ"ו דברכות מ"ב אי קיי"ל במברך על פירות האילן פרי האדמה אי יצא ולמ"ד דמקרי ארץ ושדה איכ"ל כר"ש דמכח ייתורא זית וכרם מוכח דווקא הנך לפי לפי תי' זה אבל תי' ראשון עיקר. מצוה רכב והיא להרמב"ם מ"ע צ"ה ולהרמב"ן היא מצוה קצ"ז ומ"ע ע"ה

מ"ע לעזוב לעניים העוללת שנאמר לעני ולגר תעזוב ונראה דאפי' ג' עוללות בארכובה אחת כולו לעניים ואע"ג דלענין לקט ושכחה ופרט אמרי' דג' עוללות לבעה"ב היינו משום דאז כבר נתבטל שמו ממנה ואינו נקרא שוב לקט כיון דהרבה בב"א וכן בשכחה נקרא גדיש וכן בפרט נתבטל שם פרט ממנו משא"כ עוללת והחינוך כ' בשם הרמב"ם דמפרש לעוללות היינו פיאה והביא שם לשון הרמב"ן בסוף י"ד שרשים שהשיג על הרמב"ם בזה בקושיות חמורות וכ' שאין נ"מ בזה במנין המצות והמעיי"ח כ' שלא ידע למה להרמב"ן לא יהי' עוללת ופיאה כל אחד מ"ע ול"ת בפ"ע. ולענ"ד פשוט הדבר דגם הרמב"ם מודה עוללות היינו כל שאין לו כתף ונטף וגם מודה דמלבד העוללת חייב בפיאה כאשר הוא ש"ס ערוכה וכמ"ש בהג"ה במנין המצות בשורש ט' ובוודאי לפי הסברא אע"ג דחייב להניח פיאה אין לחשוב זה למצוה בפ"ע כמו שא"א לחשוב להניח פיאה מחטין וכן משעורים וקטניות כל אחד בפ"ע ה"נ לענין פאת אילן הכל ענין אחד וכמ"ש הרמב"ן בשורש ט' בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהריך אע"ג דלהרמב"ן הוי כאלו נכתב לכל אחד לאו בפ"ע מ"מ כיון דעניינם אחד ורק לביאור נכתבו הוי מ"ע או ל"ת אחת ה"נ לענין פיאה אלא דכ"ז אם לא חייבה התורה עוללות אבל כיון שחייבה התורה עוללות א"כ שוב אינו מכלה כל גפנו ואינו דמי לתבואה אפ"ה חייבה התורה בפיאה מלבד העוללות וא"כ זה הוא ענין מחודש והי' ראוי למנותו בפ"ע שאפילו מניח עוללות חייב להניח פיאה וזה הוא שחידש התורה וכרמך לא תעולל אחריך ומאחריך ילפינן בגז"ש פיאה מזיתים דאע"ג שמניח עוללת יניח פיאה אלא להרמב"ם אפילו אי הוי כתיב ב' דברים בפירוש אינו נמנה לב' לאווין וכ"ש כאן דאינו מפורש אלא מג"ש וכבר השריש הרמב"ם שאינו מונה דבר הבא בג"ש אא"כ יש הכרח עכ"פ כאן בוודאי אי אפשר למנות אלא חד מנייהו וע"ז כ' המצוה בין על פיאה ובין על עוללות וכ"ז להרמב"ם אבל הרמב"ן סובר דשם פיאה חד ואע"ג דכאן בגפן יש חידוש מ"מ כיון דאינו כתיב בהדיא אלא בזיתים וגפנים בגז"ש דיו לבא מן הדין להיות כנידון ולכך אי אפשר למנות רק עוללות וא"ש

ועל דבר קו' הר"ן בנדרים דף ז' ע"א מהא דאמרינן בחולין דף קל"ד דווקא קמה דבחזקת חיוב אמרי' ספק חייב וא"כ לא חשבי' לי' לספק איסור וקשיא לרמב"ן דחשיב ספק נדר לספק איסור ולענ"ד התם אמרי' ספק לקט לקט היינו שוודאי דינו הוא כלקט אפילו לפטרו ממעשר ולכך אי אפשר לומר מטעם ספק איסור ועל כרחך הטעם משום עני ורש הצדיקו וזה הוא קו' הש"ס שם ולכך מסיק דפרה בחזקת פטור ולכך אפילו מספק איסור לא מחייבינן לי' אבל קמה בחזקת חיוב ולכך חשיב כוודאי ומיושב היטב הדקדוקים ועיין בתשובות מרן חת"ס זצ"ל ואין להאריך כאן: מצוה רכג והיא להרמב"ם ל"ת קכ"ח ולהרמב"ן הוא מצוה קצ"ח ול"ת קכ"ג

מל"ת שלא ילקוט הבעה"ב פרט כרמו שנאמר ופרט כרמך לא תלקט וזה שייך דווקא בכרם ולא בשאר אילנות ותוספת בחולין קל"א ע"א הקשו באמת הרי יש גז"ש אחריך אחריך ונילף לכה"פ זית מני' עיי"ש ולענ"ד כיון דגם בכרם דווקא אם נפרט ממנו בדרך בצירה הוא לעניים אבל אם נפל אשכול בארץ או הוסבך בעלים ונפרט אינו לעניים ועכ"ח דווקא בדרך בצירה לא קפיד בעל הבית ולכך ציוותה התורה להיות לעניים ומי יודע בשאר אילנות איך הוא מה דלא קפיד ולכך אין למילף מיני'. ואע"ג שזה דמיא ללקט חשבו אותו למ"ע ול"ת בפ"ע דעיקר העשה ול"ת שלא יניח כלי תחת ידיו ליפול בו הפרט כדרך הלוקטין וקמ"ל דזה אסור כדאי' במשנה פ"ז דפאה מ"ג: מצוה רכד והיא להרמב"ם מ"ע צ"ו. ולהרמב"ן היא מצוה קצ"ט ומ"ע ע"ו

מ"ע לעזוב הפרט לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב ועשה זו כתיב בסוף ד' מתנת עניים ואפ"ה נמנה לד' מ"ע דעל כולם קאי ובכל עזיבה מקיים מ"ע ומטעם זה ל"ק מה שהעיר המעיי"ח איך חד עשה מנתק תרי לאווין דהיינו אם עבר ב' לאווין ומקיים רק חד עשה אינו מנתק אבל אם מקיים כמספר הלאווין עשה אין סברא דלא ינתק דכשם שעבר בזה כך מתקן בקיום מ"ע בזה עצמו: מצוה רכה והיא להרמב"ם ל"ת קכ"ט. ולהרמב"ן חיא מצוה ר' ול"ת קכ"ד

מל"ת שלא לגנוב שום חפץ או ממון שנאמר לא תגנובו הלאו הוא משוה פרוטה ולמעלה ואין לוקין על לאו זה שניתק לתשלומין אחד הגונב ממון של ישראל גדול או קטן או של עכו"ם וחייב לשלם ואסור לגנוב כל שהוא ובהג' ספר החינוך הקשה מהא דפריך בסנהדרין דף נ"ט הרי גזל פחות מש"פ דלבן נח אסור ולישראל שרי ואי נימא דגם לישראל אסור מה"ת לגזול פחות מש"פ כמו חצי שיעור כבר כ' התוס' שם ובחולין דף ל"ג גבי מי איכא מידי דהיכא דגם לישראל אסור אפילו רק באיסור תורה ולא בלאו לא שייך לומר מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וא"כ מאי פריך ונראה דקושית הש"ס הוא מן חיוב השבה דבישראל נהי דעשה איסור אם גזל פחות מש"פ מ"מ אינו צריך להחזיר והב"נ חייב להחזיר דכל זמן שאינו משיב הוא כגוזל מחדש דלא קנה הגזילה כדאי' בע"ז דף ע"ב ועל זה שפיר משני משום דב"נ לאו בר מחילה הוא. ומכאן מוכח דמשום קלב"מ לא קנה הבן נח ודלא כרב לקמן דף ע"ב ע"א אלא כרבא דכל שהגניבה בעין לא קנה משום קים לי' בדרבה מני' עיי"ש: