מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קמו

יוחנן דב"ש יליף מפיאה מ"מ הא איכא מיעוט דאותם ואיכ"ל דדרש לה ע"ז ובאמת לדידי קשה לי על ירושלמי הזה מנדרים דף מ"ה דסובר ר' יוחנן דהפקר אינו עד שיפקירנו בפני ג' וכ' שם הרא"ש הטעם משום דילפינן משמיטה ולכן בעינן דידוע לכל ולכך בעינן בפני שלשה דכל מילתא דמתאמרה באפי תלתא מפרסמא כדאיתא בחזקת הבתים וקשה הא ר"י לשיטתי' לא סבירא לי' דב"ה יליף משמיטה וצ"ע ואפשר לדחוק דאפילו לר"י עכ"ח לב"ה ילפינן או מדמינן לה לשמיטה שהרי במשנה רפ"ו דפיאה אמרי ב"ה דהפקר כשמיטה ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה בס' בן יהודא בשבת י"ח בגיגית וכלים אפקורי מפקרי' דלר' יוחנן דבעי דווקא בפני ג' עמדה הקו' לב"ש דאית לי' שביתת כלים נר וקדירה איך שרי להיות בשבת נר או מאכל דלדידי' לא שייך תי' אפקורי מפקיר ולהנ"ל לב"ש דילפינן מפיאה גם ר"י מודה דלא בעי' בפני ג': מצוה ריט והיא להרמב"ם ל"ת קכ"ו ולהרמב"ן היא מצוה קצ"ד ול"ת קכ"א

מל"ת שלא ילקט הבעל השדה הלקט משדותיו שנאמר ולקט קצירך לא תלקט וכו' דעת רש"י בפ"ק דב"מ דף ט' דאפילו הפקיר שדהו אח"כ אסור לו ללקוט ומיהו שם מיירי לענין פיאה והביא שם בשטמ"ק בשם התוס' דפליגי ע"ז דאם הפקיר שדהו בשעת לקיטת הפיאה ונעשה עני רשאי ליקח הפיאה שהניח הוא בעצמו בשעת קצירתו שהי' אז עדיין עשיר ואין זה ענין למה דאיתא ריש פ' הגוזל עצים המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו דחייב בפיאה דהתם בשעת התחלת בצירה נתחייב ע"י שזכה לכל הפחות בכל תבואת הכרם ולא נולד שינוי בין החיוב ללקיחה אבל בנדון של התוס' דנולד פנים חדשות דנעשה עני ס"ל דרשאי ליקח וכן מבואר כוונתם בש"מ שם והתיו"ט בפ"ה דפיאה מ"ה לא ס"ל לחלק בזה עיי"ש וצ"ע מיהו כ"ז בלקיטת הפיאה אבל בלאו דלקט קצירך לא תלקט דדרשי חז"ל דלעני דסיפא דקרא קאי על הלאו לכאורה היה נראה דגם תוס' מודה דאפילו הפקיר אח"כ שדהו הרי הכתוב תלה זה בשעת הקציר ולקט קצירך לא תלקט לעני מיהו אינו מוכרח דהרי מתנות עניים אלו הוקשו להדדי וילפינן חד מחברי' וא"כ גם בלקט אם נעשה בין הקציר לשעת לקיטה עני והוי פנים חדשות נראה דלתוספת שרי ללקוט ולרש"י הנ"ל אית בי' איסור הלאו

והנה התיו"ט הקשה על שיטת רש"י מירושלמי דתנן בפ"ה דפיאה מ"ב שבולת של לקט שנתערבה בין השבלים דמעשר אחת ונותן לו ואמר ר"א האיך העני הזה מחליף דבר שאינו שלו והקשה בירושלמי דהא ר"א סובר בלוקט או מזכה לעני הוא שלו ומאי קו' הא בקרקע שלו מודה ר"א עיי"ש ולי נראה דוודאי לר"ח בגיטין י"א ע"ב דס"ל דפלוגתא ר"א ורבנן הוא בתופס לב"ח במקום שחב לאחרי' דס"ל לר"א דמועיל במקום שחב לאחרים מהני אפילו בשדה שלו לר"א ודווקא אי דפליגי במיגו דזכי לנפשי' או למסקנא דגיטין דטעם דרבנן מקרא דלא תלקט לעני ור"א סובר דקרא היינו להזהיר עני על שלו ס"ל לרש"י דגם לר"א מודה דלאו דלא תלקט לעני הפי' כרבנן דר"א אלא דס"ל דהאי להזהיר עני על שלו שלא ילקוט לעני אחר דגבי' לא שייך מיגו לפירש"י הנ"ל וא"כ הירושלמי איכ"ל דקאי וס"ל כר"ח דפליגי בתופס לב"ח ולדידי' הוצרך הירושלמי לומר לדבריה' דרבנן קאמר להו וא"ש

והנה בפ"ה דפיאה מ"ה מבואר דגם במעשר עני הדין כן להזהיר עני על שלו עיי"ש בתוי"וט דאיכ"ל דגם לרבנן ס"ל כן וס"ל דתרתי שמעת מיני'. ובימי חורפי הוקשה לי דברי תוס' בפסחים דף ל"ח ע"א ד"ה אתיא לחם לחם שכ' בשם הרשב"א לתרץ דאיצטרך קרא דטבל להיכי דיפריש ויהיה שלו כגון שהוא ישראל עני עיי"ש וקשה לי הא העני מוזהר על שלו כדאי' בפ"ה דפיאה מ"ה ושוב מצאתי שהשג"א בה' חמץ הקשה כן אמנם לפי הנ"ל תוס' לשיטתו א"ש שכ' דס"ל דאם מפקיר נכסיו ונעשה עני חזי' לי' וא"כ הרי תוס' עצמם כתבו כן דלגבי דמאי הואיל ואי בעי מפקיר מקרי שלו כנלע"ד: מצוה רכ והיא להרמב"ם מ"ע צ"ד. ולהרמב"ן היא מצוה קצ"ה ומ"ע ע"ד

מ"ע לעזוב לעניים הלקט שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם וקאי נמי אלקט והנה ספק לקט לקט קיי"ל כר"מ ספ"ד דפיאה ואמרי' בחולין קל"ד הטעם מקרא דעני ורש הצדיקו ובירושלמי ספ"ד דפיאה יליף גם ממקראות אחרים עיי"ש והנה הר"ן בנדרים הקשה מסוגיא זו דבעי קרא דספק מתנות עניים הוא של עניים מוכח דלולי כן הוי חשבי' לי' לספק ממון דהמע"ה וקשיא להרמב"ן דפסק שם דהאבעי' יש יד לצדקה להחמיר משום דהוי ספק איסורא ובאמת עיקר התי' כמ"ש המהרש"ח סי' ל"א המובא בקונטרס הספיקות כלל א' אות ט' דספק נדרים דאית בי' איסור בל יחל לכ"ע הוי ספק איסור. ואני אמרתי ליישב בלא"ה קשה לפמ"ש הפ"י בפ"ק דב"מ והובא ג"כ שם בקונטרס הספיקות אות ה' דחזקת מרא קמא הוא כשאר חזקות להכריע בספיקא להקל כמו שאר ספק איסור אי יש חזקה אוקי החזקה ושריא הה"ד כאן וא"כ בספק מתנות עניים של לקט ושכחה ופיאה וכיוצא בהם דיש לבעלים חזקת מרא קמא ולכך אפילו הוי ספק איסור אמרי' דפטור משום דאוקי אחזקה וכבר כ' המל"מ בפ"ד מבכורות ופרמ"ג בסי' ק"י בכללי ס"ס אות כ"ח ובשאר מקומות דגבי ספק איבעי' ליכא למימר אוקי אחזקה דמשום החזקה לא נשתנה הדין וא"כ א"ש בשלמא בנדרים דף זי"ן גבי אבעי' דיש יד לצדקה שפיר כ' הרמב"ן דהוי ספק איסורא להחמיר משא"כ בהאי דחולין קל"ד דאיכא חזקת מרא קמא הוי אמרי' אוקי אחזקה דמ"ק והמע"ה לכך בעי' קרא דעני ורש הצדיקו. ומיושב קו' הראשונה מיהו הקושיא האחרת עדיין לא נתיישבה עיי"ש ובאמת שהמרש"א עצמו כ' סברא זו לפי מה שהביא שם בקונטרס הספיקות ולא אדע אם תי' קושית הר"ן בזו שספרו אינו בידי ועכ"פ מבואר לפי האמור דעני ורש הצדיקו מחויב ליתן לקט מספק אפילו היכא דאיכא חזקת מ"ק ושם בקונטרס הספיקות לא כ' כן ולא הבנתי ולפי הנראה דממקרא הזה ילפינן דעניים במתנות שלהם הרי הם כבעלים ומחיים או קודם נתינה כבר עשאום התורה כשותפין וכיש להם חלק בהם והיינו דקראה התורה המגיע להם לשון הצדיקו בתורת צדק ומשפט וכעין דס"ל לר"י בפאה פ"ז מ"ה ואפילו לענין לקט אמרי' הוברר הדבר למפרע וכן אמרו בחולין קל"ד דחזקת פטור מועיל שפיר גם במתנת עניים והמרדכי הקשה שם בחולין אמאי חורי נמלים יהי' ספק לקט ניזל בתר רוב ותי' דהוי ספק קבוע ועוד תירץ דממקרא דעני ורש הצדיקו ילפינן דאפילו בתר רוב לא אזלינן וכבר תמהו מאי קבוע שייך הא בחורי כבר פירש שלא בפנינו ועל תי' שני הקשה גם בקונטרס הספיקות דהא חזקת פטור מועיל ולי נראה על קו' הראשונה דכל השדה דשעבד הקב"ה לעניים דהוי כשותפין כ"ז שהלקט בשדה לא מקרי פירש כל השדה מקום קביעות ועל קו' השני' שמעתי ממרן בעל חת"ס זצ"ל דווקא חזקה או רוב דבא מצד בעל הבית לא מגרע כח עניים והיינו מטעם דהקב"ה אחשבינהו להיות גם להם חלק קטן כגדול אבל חזקת פטור דלא מכח בעה"ב הוא מועיל

ב) והנה לקט פטור מן המעשרות כדאיתא בכמה דוכתא ובמ"ב פ"ה דפיאה והנה המל"מ בפ"ב דתרומות דין ט' כתב דגבי פיאה אינו פטור ממעשרות עד שיזכו בו עניים ע"ש אבל בלקט הוכיח ממ"ב פ"ה דפיאה דמיד פטור ולענ"ד הדבר קשה לחלק בין מתנות עניים כיון דשניהם מקרא אחד ילפינן מקרא דבא הלוי כי אין לו חלק ונחלה וכו' ובגוף הדין לענין פיאה ג"כ הקשיתי עליו לעיל מצוה רי"ח אמנם אפילו לדעת המל"מ נראה דאין ראי' ממשנה זו דהרי אמרינן שם בר"ש דטעמא דרבנן דהקשה עליהם ר"א וכי מחליפין בדבר שאינו שלו ועכ"ח ליישב דאמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה וכיון שחשבו רבנן כשלו וכאילו כבר בא ליד העני ולכך ג"כ פטור מן המעשרות ואין ראי' למל"מ גם לפי שיטתו: מצוה רכא והיא להרמב"ם ל"ת קכ"ז. ולהרמב"ן היא מצוה קצ"ו ול"ת קכ"ב

מל"ת שלא יבצור בעל הבית עוללת שבכרם שנאמר וכרמך לא תעולל ולדעת הרמב"ם במנין המצות בכלל הלאו הזה שלא ללקט פאת הכרם שצריך להניח פיאה בכרם ועובר בלאו הזה אם לא הניח פיאה ואפ"ה אין נפ"מ במנין המצות בזה כן כ' החינוך והמעיי"ח הקשה דאינו יודע דלמה לא נמנה להרמב"ן פאת זית ללאו ועשה בפ"ע שהרי נאמר כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך ודרשו חז"ל דהיינו שלא תטול תפארתו עיי"ש ועל דעת הרמב"ם האריך הרמב"ן בשורש י"ד להקשות שהרי אמרו בחולין קל"א ד' מצות הם בכרם פיאה ופרט ועוללת ושכחה אלמא דעוללת לחוד ופיאה לחוד ופיאה לחוד עיי"ש מה שכ' ולענ"ד פשוט דהרמב"ם מודה דפשטות דקרא דעוללת היינו כמו שביארו חז"ל דהיינו אשכולות קטנים שאין להם לא כתף ולא נטף אלא דס"ל כיון דמקרא הזה נאמר ב' פעמים בפ' קדושים נאמר וכרמך לא תעולל ובפ' כי תצא נאמר כי תבצור