מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קמה

א' דלא פסק כר"ש א"כ למה פסק כאן כוותי' ולפימ"ש אני במקום אחר דנראה דהרמב"ם סובר לדידן מספקי לן אי זה טעמא דקרא ולא סמכי' להקל אבל להחמיר בעי' משום טעמא דקרא א"כ א"ש מיהו גם ללח"מ הנ"ל נראה הכא שאני דהכא מוכח קרא כר"ש דדרשות דקרא סתרי דבירושלמי דרשינן מפאת שדך לקצור אפילו יש לך עדיין לקצור הפיאה ולא תכלה משמע דווקא בסוף ועכ"ח טעמא כר"ש דקמ"ל קרא אע"ג דפאת שדך לקצור הוי פיאה אפ"ה לא תכלה וכטעמו דר' שמעון

ב) והנה מה"ת אין לו שיעור וא"כ מוכח מקרא אע"ג דנתן מתחלה כל הצריך אפי"ה צריך ליתן בסוף מה דהי' מחויב מעיקרא משום גזל וחשד א"כ נימא הה"ד כיון שתיקנו חז"ל שיעור ג"כ נימא דאפילו נתן בתחלה כשיעור צריך ליתן בסוף כשיעור משום חשד וע"ז קמ"ל הירושלמי דלא אמרינן כן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וסגי כשיפריש לבסוף מעט מה שנתחייב מן הסוף וכן פסק הרמב"ם בחיבורו מיהו כל זה אם עבר ונתן בתחלה אבל לכתחלה בוודאי מסתבר כיון דקיי"ל כטעמא דר"ש אינו רשאי להניח לכתחלה בתחלת השדה פיאה אא"כ דעתו להניח גם בסוף אחד מס' מכל השדה דאל"כ מאי הועילו חכמים בתקנתם ליתן אחד מס' אכתי שייך בה רמאות ועכ"ח לכתחלה אינו מותר אא"כ רוצה ליתן גם לבסוף כשיעור כל השדה והנה שם במשנה דת"ק סובר דנותנין אפילו לכתחלה בתחלה דל"ל הא דר"ש אבל ר"ש דאתי עליה ואמר ובלבד שיתן לבסוף כשיעור משמע דאז מותר לכתחלה זה אי אפשר לר"ש לטעמי' אא"כ דעתו מתחלה ליתן בסוף כשיעור כל השדה וא"כ א"ש הרמב"ם בפי' המשנה קאי על לשון המשנה עכ"ח הכוונה כן אבל בדיעבד גם הוא מודה לירושלמי וכמו שפסק בחיבורו כן נלענ"ד נכון בכוונתו: מצוה ריח והיא להרמב"ם מ"ע צ"ג ולהרמב"ן היא מצוה קצ"ג ומ"ע ע"ג

מ"ע לעזוב להעניים את הפיאה כדכתיב לעני ולגר תעזוב אותם ואחד הקוצר ואחד התולש וכן באילנות כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפיאה והרמב"ם רפ"א ממתנות עניים כ' בעבר וקצר לוקח מעט ממה שקצר וכו' ונותנו לעניים שנתינתו מ"ע שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם וכו' ואפילו טחן ולש ואפה הרי זה נותן ממנו פאה לעניים אבד כל הקציר שקצר קודם שיתן הפיאה ה"ז לוקה שהרי עבר על הל"ת ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו והשעה"מ בפ"ג מגירושין הקשה על הרמב"ם דלפי הסוגיא דתמורה דף ו' ע"א לרבא לא דרשי' תעזוב לנתוקי דלא למלקי דבלא"ה לא מהני ותעזוב איצטרך למפקיר כרמו וכו' ואי סובר הרמב"ם דגם לרבא בעי קרא לנתוקי דלא לילקי דמשום לא מהני מילקי משום דעבר אמימרי' דרחמנא ואיצטרך לנתוקי קשה דא"כ מאי פריך שם לרבא למה לי הא איצטרך לנתוקי ונראה לענ"ד ליישב דהרמב"ם רפ"א מגזילה ובפ"ג ממלוה ובכמה דוכתא כ' שלאו שניתן להשבון או לתשלומין אין לוקין עליו ובשעה"מ פ"א מחו"מ האריך בזה והפנ"י בב"מ ריש פרק איזהו נשך גבי הא דאמר רבא לאו בגזל למה לי ג"כ האריך בזה דאין הטעם משום דאינו לוקה ומשלם אלא כיון דמחסר ומזיק לחבירו בהמלקות לא יועיל לחבירו וצריך לתיקון ושוב איקלש איסורא ואין לוקין עיי"ש וגם אני הארכתי במק"א לבאר הכלל הזה ועכ"ח בכה"ג אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא אין לוקין משום דאדעתא דהכא כשיתקן לא אזהר רחמנא בלאו וא"כ קשיא למה לי בפיאה לנתוקי הא אפילו לא הוי ניתק מ"מ ממה נפשך אם הוא עדיין בעולם צריך ליתן לעניים והוי לאו שניתן להשבון ואם אינו בעולם אפילו הוי נתל"ע מלקין כמ"ש הרמב"ם דקיי"ל קיימו ולא קיימו ונראה דבאמת לא בא הכתוב ללמד ללאו דפאה שהוא נתל"ע אלא באמת עיקר הקרא בא כדמשני הגמרא ללמד במפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו וזכה בו דצריך לעזוב פיאה ושם בוודאי איצטריך דהרי קודם שבצרה לא זכה בו ולא נתחייב בפיאה ואיכ"ל דלאו דלא תכלה פאת שדך לית בי' דהרי בתחלת קצירה כשחל עליו הלאו לא הי' פאת שדך וע"ז איצטרך תעזוב השתא אע"ג דמעיקרא לא הי' עליו חיוב וממילא כיון דכתיב תעזוב השתא אפילו לאחר קצירה א"כ הוי ממילא לאו לאו הניתק לעשה

ב) ואפשר עוד לומר לפמ"ש הה"מ בפ"ג ממלוה דלאו דלא יחבול רחים ורכב וכיוצא אפילו משיב לא מקרי ניתן להשבון דהרי אפילו דעתו להשיב אסרה התורה וא"כ לפמ"ש במצוה הקודם דהרמב"ם פוסק כר"ש דאפילו דעתו ליתן עובר בלא תכלה משום חשד ורמאים ואינך א"כ לא מקרי ניתן להשבון ואיצטרך נתל"ע וגם בזה יש ליישב הרמב"ם דהש"ס פריך לרבא למה לי דהרי רבא לא בתנאי אמר למילתא וא"כ גם אליבא דר"ש עכ"ח אפשר לדברי רבא ולדידהו קשיא דלדידהו מקרי ניתן להשבון ולא לקי ולמה לי לנתוקי עכ"פ מיושב קו' השעה"מ הנ"ל דבוודאי לרבא פריך הש"ס שפיר למה לי תעזוב ואין לומר לנתוקי דלא לילקו הא בלא"ה אין לוקין משום דניתן להשבון ולכך משני תעזוב בא ללמד על המפקיר וחזר וזכה ללמוד דחייב לעזוב השתא וממילא הוי נתל"ע

ג) ובגוף הסברא שכתבנו למעלה דנראה דבמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו דחייב בפיאה וכתבתי דאיכ"ל דעל לא תכלה אינו עובר נראה דלהרמב"ם לשיטתו ליכא למימר הכי דהנה בגוף הנדון יש פלוגתא תוס' בתמורה דף ו' ע"א ד"ה המפקיר כ' דמיירי דזכה בשדה וא"כ בכה"ג בוודאי עובר על לאו לא תכלה אמנם בשטמ"ק ב"ק דף צ"ד כ' בשם מהר"י כ"ץ דמיירי בלא זכה בשדה עצמו אלא בקמה ואם הי' אדם אחר זוכה בו בקמה פטור מלקט שכחה ופיאה והיינו עכ"ח דס"ל דלא לקי עד לאחר תלישה ועיין בתויו"ט ב"ב פ"ה מ"ז ובחו"מ סי' קצ"ג דבצריך לקרקע אם תלש מקצת וייפה קרקע בזה קנה הכל וא"כ בא הקנין קודם החיוב, ואפשר דמיירי בא"צ לקרקע דהוי כמטלטלין מיהו איכ"ל כיון דעיקר החיוב פיאה חל מיד כשהתחיל לקצור כדאיתא בירושלמי על מתניתין פ"ג דפיאה מ"ו על הא דקרקע כ"ש חייב בפיאה והקנין לא הוי עד שייפה הקרקע ולכך פטור וכן פי' הר"ש בפירש המשנה פ"א דפיאה מ"ו בסופה. ומ"ש עוד דמיירי בהחזיק בקמה קודם הבאת השליש אינו מובן וצ"ל דכוונתו דברייתא המובא שם בשם תוספתא דחייב במעשרות היינו בזכה בו קודם הבאת שליש ואכתי לא אדע מה תי' בזה רק חצי קושיא שהרי אכתי קשה אמאי פטור מפיאה וצ"ע והנה מדברי הרמב"ם פ"ה ממתנות עניים דין כ"ז נראה דמפרש כמ"ש התוס' בתמורה דמיירי בזכה גם בשדה ובתיו"ט פ"ה דפיאה מ"ה לא כתב כן עיי"ש מיהו דבריו קשים ונראה מדבריו דבאמת לא צריך לימוד לזה מתעזוב יתירה אלא ממילא מורבה כיון דהוא קצירו בשדך משא"כ במעשרות ואפילו הפקירו בעודו במחובר נפטר מן המעשר כמבואר בלשון הרמב"ם והראב"ד ולפימ"ש שם הכ"מ בפ"ב דתרומות דין י"ב עיי"ש וטעמא דהרמב"ם דקשיא לי' קושית התוס' בב"ק צ"ד ד"ה לא הפריש שהקשו לרבא דאמר דבעי תעזוב יתירה לשינוי אינו קונה א"כ מנ"ל דהמפקיר כרמו ודחקו דתרתי שמעת מיני' אבל להרמב"ם דסובר דמאן דס"ל דתעזוב איצטרך לשינוי באמת מפרש שזכה בשדה והוי שדך וקצירך וא"צ כלל לרבות ולמאן דמייתר לי' תעזוב מפרש לי' ברייתא בזכה רק בקמה ולא קרינן בי' שדך ובעי' יתורא דתעזוב לחייב וכיון דגוף הברייתא הוא לכ"ע פריך שפיר מיני' בנדה נ"א כנלע"ד נכון ולכך א"ש דלרמב"ם לשיטתו דפסק דתעזוב איצטרך על ניתק לעשה פי' מפקיר כרמו דווקא בזכה בשדה

ד) והנה פיאה פטור מן המעשרות וכ' המל"מ בפ"ב מתרומות דין ט' דאינו פטור אלא משעה שזכו בו עניים עיי"ש שהוכיח כן מהש"ס ולכאורה קשה לי ע"ז מהא דאמרי' בב"ק דף כ"ח ע"א על הא דפריך מברייתא דאם הניח פיאה מצד אחד ובאו ענים ולקטו מצד אחר דשניהם דין פיאה והקשו שם אמאי ליעבד אינש דינא לנפשי' ומשני דהוי פיאה רק לעניים לפטור מן המעשרות דאע"ג שלקח הבעה"ב פטור א"כ מוכח דמיד פיאה פטור וצ"ע ונראה ליישב שיטת רש"י בזה דמפרש התם דמשום הפקר פטור ובתוס' שם הקשו עליו וכן הקשה בשטמ"ק דאיך אפשר דמשום הפקר פטור הא אינו הפקר עד שיפקיר בין לעניים בין לעשירים כב"ה ולהנ"ל א"ש דלרש"י דחקו קו' הנ"ל ועכ"ח מוקי לה כב"ש או כר"י בירושלמי דהפקר לעניים נמי הוי הפקר ובזה נראה לי ליישב שיטת הרמב"ם פ"ב ממת"ע דין י"ג דפסק דזו וזו פיאה ולא הביא תי' הש"ס דרק לענין מעשרות אע"ג דבפ"ב מסנהדרין פסק דעביד אינש דינא לנפשי' וקשיא גם לדידי' קו' הש"ס וצ"ל כתי' הש"ס והרמב"ם לא הביאו, ועוד קשה דלפי המבואר מלשון הרמב"ם פ"ב ממתנת עניים הנ"ל אין זה כלל האי ברייתא דמביא שם בב"ק דהרמב"ם מיירי בפי' בעה"ב פיאה בב' מקומות עיי"ש ובזה לא שייך קו' הש"ס ולהנ"ל א"ש דס"ל כרש"י א"כ ברייתא זו אתיא כב"ש ואין זה דוחק דגם מתניתן פ"א דפיאה מוקי הירושלמי הובא בר"ש שם כב"ש וא"כ לדידן לא שייך תי' הש"ס וליתא להברייתא ולכך הביא הרמב"ם רק ברייתא אחרת כנלפענ"ד. אמנם לדעת התוס' שם בב"ק כ"ח ד"ה זה וזה דס"ל דטעם הוא משום פיאה עמדה קו' הנ"ל בצ"ע. באמת גם לפירש"י קשה קצת דהרי ב"ש יליף בפ"ו דפיאה הפקר מפיאה וא"כ לדעת מל"מ הנ"ל לב"ש גם הפקר כפיאה דאין הפקר לפטור ממעשרות עד דאתי לרשות זוכה וכר' יוסי בנדרים דף מ"ג מיהו בירושלמי פ"ו דפיאה המובא בר"ש איתא דר"ל לא ס"ל טעמא דב"ש מפיאה ע"ש ואפשר דגם לר'