מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קמד

לא תעשו לכם ואם עבר ועשה לוקה ואם עשה לעצמו לעבדה לוקה שתים גם משום לאו דל"ת לך פסל ופסק הרמב"ם שאפילו לא עשה בעצמו לוקה וכבר הבאתי לעיל במצוה כ"ז שהחינוך הקשה למה לוקה הא הוי לאו שאין בו מעשה ומש"כ הלח"מ בפ"ג מע"ז דמה שעשה אחר הוי כמו אלו הוא עשה בעצמו הקשה החינוך הא אין שליח לדבר עבירה ולענ"ד נראה ליישב ואפשר שהלח"מ כיוון לזה דהנה אמרי' בע"ז דף י"ט ע"ב לענין שכר ע"ז אימת אסור במכיש האחרון וכן לענין עשיית ע"ז נראה דעיקר האיסור בשעת הגמר אבל בתחלת העשי' כל זמן שלא נגמר או לא גמרו אין כאן איסור ושייך בי' שליחות והנה זה לא קשה לן למה יהיה עובר בלאו אם לא עשאה בעצמו שכבר למד כן בת"כ מקרא דדרשינן הקרא דאלהי מסכה לא תעשו לכם לב' לאווין דלא תעשו משמע בין לעצמו ובין לאחרים ושוב מסיים לכם שאפילו אחרים לא יעשו לכם וגוף הדרש קשה מנ"ל למדרש כן ובס' קרבן אהרן וגם בפי' התורה והמצוה על התו"כ פירשו בדוחק ונראה כיון דרבים אי אפשר שיעשו כולם כדאמרי' על ושחטו אותו כל קהל עדת וכי כל הקהל שוחטין ואי בשליחות הא אין שלד"ע ועכ"ח דאלהי מסכה לא תעשו משמע בין לו ובין לאחרים אזהיר רחמנא וא"כ שוב קשה סיפא דקרא לכם הוי סתירה לרישא ועכ"ח דסיפא הפירוש לכם לא יעשה שום אדם ונהי דמחד קרא א"א למלקי שתים והרמב"ם בפ"ג מע"ז ה"ט כ' דלוקה שתים צ"ל כיון דקרא הזה דלא תעשו עכ"ח הכוונה על עשיית הדבר להיות בעולם אפילו ע"י אחר ה"נ אלהי מסכה לא תעשה לך היינו על הווייתו ודרשי' המקרא והמסורת לא תעשה ולא תעשה לך ואפשר דדרש תרווי' מכח ייתורא דכתיב ב' פעמים בפ' יתרו וגם בפ' כי תשא וכבר אמרו התוס' בסנהדרין דף ד' דכל היכא דליכא סתירה דרשינן מקרא ומסורת ושוב הלאו דאלהי מסכה לא תעשו לכם הוא כולל ב' לאווין ויהיה איך שיהיה אפילו מצוה אדם לעשות לו ע"ז ג"כ עובר ואמרינן במכות כ' דאחד המקיף ואחד הניקף לוקין ופריך הניקף אין בו מעשה ולמה חייב ומתרץ רב אשי דמסייע והקשה הריטב"א הא קיי"ל בעלמא דמסייע אין בו ממש ותי' בחד תירוץ דכיון דאפילו בלי מעשה עובר בלאו אלא דהוי אין בו מעשה לזה מהני אפילו עשיי' כל דהוא לשווי' כיש בו מעשה לחייב עליו מלקות לכ"ע ואפילו מסייע סגי עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דעובר על הלאו אפילו עשה או ציווה רק לגומרו בשעת מכיש האחרון אע"ג דאין שליחות הוא עובר בלאו וממילא אם ציוה לעשותה מתחלה ועד סוף דעל התחלה נעשה שליח דאז עדיין אין עבירה והתחלה מקרי לכה"פ מסייע להגמר ולכך לוקה כנ"ל וזה אפשר כוונת הלח"מ. ולפי"ז אפשר אם גוי עשאו לו פטור מן המלקות ניהו דעובר מיהו בנתיבות המשפט סי' שמ"ח צידד לומר דלענין איסור גם ע"י גוי יש שליחות ובמק"א כתבתי בזה, ולפי מה דאמר בס' מחנה אפרים כה' שלוחין סי' י"א בפועל דידו כיד בעה"ב איכ"ל דאפילו בגוי אמרי' כן הה"ד כאן: מצוה רטז והיא להרמב"ם ל"ת קכ"ד. ולהרמב"ן היא מצוה קצ"א ול"ת קי"ט

מל"ת שלא לאכול נותר מקרבן אחר זמן אכילה שנאמר והנותר וכו' ואוכליו עוניו ישא הרמב"ם במנין המצות ל"ת קל"א וכן החינוך כ' דאזהרה של נותר ילפינן מלא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול ומטעם זה הקשה בהגהות המל"מ בס' החינוך כיון דנותר ופגול בלאו אחד נאמרו בענין הלאו הו"ל למפסק כר' יוחנן בריש כריתות דחילוק דמיתה או כרת לאו שמה חילוק והכא תליא בלאו וכיון דלאו אחד הוא הוי לי למימני פגול ונותר בחדא ולמה פסק כר"ל דס"ל דתליא בחילוק העונש ושוב כ' דגם ממתניתן ריש כריתות דמנה פגול ונותר בתרתי מוכח כר"ל דלא תליא בלאו עיי"ש וזה תמיהא א"כ איך מיישב ר"י הא מתניתן דכריתות מיהו באמת לולי דברי הרמב"ם והחינוך לא הי' קשה דהרי התוספת בפסחים דף כ"ד ע"א בד"ה הא כ' דנותר ופיגול לאו מכללא דקודש הם ילפינן אלא בנותר עצמו פשטא דקרא כ' בפירוש ושרפת את הנותר באש לח יאכל כי קודש הוא ופגול גמרינן נמי עון עון מנותר ודווקא שאר פסולים בקודש ילפינן מסיפא דקרא כי קודש הם ומסיפא ג"כ ילפינן דפיגול ונותר מצרפין אבל עיקר הלאו ג"כ כאלו כייל כל אחד בפ"ע וא"כ ל"ק דשפיר נחשב לתרתי. ודברי תוספת לכאורה מוכרחין שהרי תוס' הוכיחו דעל פגול ונותר לוקין וכי אתיא רק מכי קודש הם הרי מבואר בפסחים כ"ד דהוי לאו שבכללות ומכמה דוכתא מוכח דלוקין מריש פרק אלו הן הלוקין ועוד הוכיחו בתוס' שבת פ"ט ע"ב כד"ה אסורין מזבחים ע"ח דאמר ר"ל דפגול נותר וטמא שבללן וכו' עיי"ש באמת הרמב"ם במנין המצות הנ"ל ובחינוך לא כ' שלוקין אדרבה משמע שאין לוקין משום דס"ל דילפי' רק מסיפא דקרא דקודש הם וזה הוא לאו שבכללות אליבא דכל הדיעות כמו שמבאר הרמב"ן במנין המצות בשורש ט' לכך לא כתבו דלוקין עליהם מיהו תימה בעיני שהרי נותר מן הלוקין א"כ עכ"ח צ"ל דס"ל כתי' התוס' בפסחים הנ"ל ומסיפא דקרא ילפינן רק הצירוף דנותר ופיגול מצרפין ולשון הרמב"ם והחינוך שכ' דאזהרה מסיפא דקרא לאו דווקא וא"כ ל"ק קושיית הגהות מל"מ הנ"ל ובלא"ה הרי הרמב"ם יליף לאו דפיגול מקרא דלא תאכל כל תועבה ונותר אינו נלמד מהתם דלא נעשה בו תועבה רק מאידך לאו דלא יאכל כי קודש וא"כ יש לאווים חלוקים ול"ק קו' הגהות מל"מ ועי' לעיל במצוה קמ"ה מה שכתבתי

ב) ועוד נראה טעם ג' דעד כאן לא אמר ר' יוחנן דאזלי' בתר חילוק הלאווין ולא בתר חילוק העונש אלא אם יש לאווין מפורשין אבל כגון לאו דלא יאכל כי קודש הם דאינו מפורש בו כלל מהנאסר והוא לאו שבכללות אליבא דכל הדיעות שאין לוקין עליהם ולולי העונש והאיסור לעשותם לא היינו יודעים שום אזהרה מזה הקרא אלא דסמיך על לאווין אחרים או על עונשין אחרים כעין לאו דלא יאכל כי קודש או לאו דלא תאכל כל תועבה דלולי שאר לאווין או עונשין לא נודע ממנו אזהרה עכ"ח סמיכתו על העונש או איסור הנאמר במקום אחר לכ"ע אזלינן בתר מעמיד והמסמיך וכיון דחלוק בעונשין ובאיסורין לכ"ע הוי ב' דברים וא"כ לכ"ע פיגול ונותר מקרי ב' דברים

ולענין מנין המצות בלא"ה נראה דגם ר' יוחנן מודה דאם חלוק בעונשין וכל עונש הזהיר א"כ מכח העונש נוכל ללמוד דאסור לן אלא דהי' אפשר לומר דאסור לן באזהרת עשה אלא דנקטינן דלא ענש אא"כ הזהיר בלאו עכ"פ המנין המצוה או האיסור כבר נודע לן מכח העונש וכיון דחלוק בעונש גם לר' יוחנן צריך למנות בתרתי לענין מנין המצות וזה כוונת הרמב"ם בל"ת דאוב וידעוני ולא פליגי ר"י ור"ל אלא לענין אי הי' בהעלמה אחת אי מקרי כחדא הואיל ולית בי' אלא לאו אחד וחטאת בא ג"כ על הלאו דלולי הלאו אין קרבן ועונש קאי על הלאו לומר שלאו זה בחיוב עונש זה ולכך עיקר תלוי' בלאו אבל לענין מנין המצוה אין חילוק וזה כוונת המגילת אסתר בל"ת ט'

ג) והנה החינוך מביא ראי' מהא דאמרינן במעילה דפיגול ונותר אין מצרפין והשיג עליו המל"מ דאין ענין זה לכאן דשם קאי לענין טומאת ידים עיי"ש ולענ"ד יפה כ' החינוך דהנה התוס' בשבת דף ע"ג ע"א בד"ה משני מינין כ' אהא דפריך שם משני מינין פטור פשיטא אע"ג דלמלקות מצטרפין לענין קרבן פשיטא דאין מצרפין עיי"ש וא"כ גם כאן הי' קשה לי' פשיטא ולכך מוקי לה בטומאה לאשמעינן אע"ג דלענין מלקות מצטרפין קמ"ל לענין טומאה אין מצטרפין דהוי גזירה לגזירה משום דהם ב' שמות דהיינו לענין חטאת מקרי ב' איסורין ואין מצטרפין וא"כ אי לענין טומאה נחשב אותה כאחת הוי גזירה לגזירה עכ"פ מבואר שם במשנ' דמקרי ב' שמות והיינו לענין קרבן מזה הביא החינוך ראי' לדבריו ובאמת בדברי הרמב"ם פרק י"ח מפסהמ"ק שכ' סתם פיגול ונותר מצטרפין ובדין י"ב ובדין י"ד כ' דין קרבן ועונש כרת ולא זכר ממלקות א"כ משמע דלענין חטאת נמי קאמר וצ"ע דתוס' הנ"ל הוכיח משבת דף ע"א דלענין חטאת אין מצטרפין וצ"ע. והא דפסק הרמב"ם שם דין כ"א אכל פיגול ונותר אין מבטלין קשה הא אפילו מצטרפין וכבר יישבו תוס' בשבת פ"ט ע"ב בד"ה אסור עיי"ש אבל הא שכ' שמצטרפין משמע אפילו לחטאת קשה והיותר קשה שהרמב"ם עצמו בפ"ד מה' שבועות דין ח פסק כתירוץ הש"ס בשבועות כ"ב והואיל וחלוקין לחטאת אין מצטרפין וא"כ ה"נ חלוקין לחטאת וצ"ע: מצוה ריז והיא להרמב"ם ל"ת קכ"ה ולהרמב"ן היא מצוה קצ"ב ול"ת ק"כ

מל"ת שלא לכלות פאת השדה בקצורו שנאמר לא תכלה פאת שדך לקצור ופסק הרמב"ם בפ"ב דמתנות עניים דין י"ב דעיקר מצות הנחת פיאה היא בסוף והיינו כר"ש במשנה ג' פ"א דפאה עיי"ש בכ"מ טעמא דהרמב"ם אלא שהרמב"ם בפי' המשנה כ' הפי' בר"ש ובלבד שיתן בסוף כשיעור כל שיעור פאה של אותו שדה והקשה התיו"ט דהוא נגד הירושלמי שמבואר דאינו צריך ליתן רק מה שמגיע מן המשוייר וכ' שהרמב"ם חזר בו בספרו יד החזקה ששם כ' כדעת הירושלמי ולענ"ד לא חזר הרמב"ם מפירושו דלכאורה קשה לי על הרמב"ם למה פסק כר"ש דלפי הנראה ר"ש לטעמי' דדרש טעמא דקרא ולכך ס"ל בשבת דף כ"ג כל אלו הטעמים משום גזל וחשד ורמאים אבל הרמב"ם שכ' הלח"מ בפ"ג ממלוה ולוה דין