מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קמג

מצוה ריג והוא להרמב"ם מ"ע צ"ב. ולהרמב"ן הוא מצוה קפ"ח ומ"ע ע"ב

מ"ע לירא מאב ואם שנאמר איש אמו ואביו תיראו שלא ישב ולא יעמוד במקום אביו ואמו ולא יסתור ולא יכריע בדבריהם וכיוצא בהם וזה הוא מ"ע נפרדת ממ"ע דכיבוד שנמנה לעיל במצוה ל"ג וכבר דקדקו המפורשים דלמה דרשו ממ"ע זה אם אביו אמר לו שחוט או בשל לי וכו' כדאיתא ביבמות ה' וכן אמרו בקידושין למה נאמר איש שאיש סיפק בידו לעשות וכו' ולענין מורא שלא יסתור דבריהם מה בין איש לאשה והנראה לי בזה כמ"ש הגור ארי' דאם אביו מצווה שיעשה לו דבר מה לאכול כגון שחוט או בשול לי והבן עובר יש בו משום ב' מצות דמצד כיבוד הוא מחויב לעשות לו תענוג להאכילו ולהלבישו ועובר גם מצד מורא שכיון דמצד מורא אסור לסתור דבריו הה"ד שלא ישליך דבריו אחרי גיוו ולא יעשה ולכך כאן כתיב המיעוט ולא אשה אפילו שכולל ב' דברים אפ"ה אשה שיש לה בעל ממועטת וגם לכן כתיב כאן את שבתותי תשמרו אני ה' ללמד אע"ג דיש ב' מצות עשה בזה אפ"ה לא ישמעו לו לעבור ואין להקשות לפי"ז מאי פריך בב"מ דף ל"ב למה לי קרא דאם אביו אמר לו הטמא שלא ישמע תיפוק לי' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וקשה להנ"ל הא זה הוי שני עשה דכבר כתב התוספת ביבמות כ' ע"ב ד"ה אמר דאין ב' עשה דוחה ל"ת ועשה. ועפ"י האמור נ"ל דזה הוא טעם של רש"י ביבמות דף ו' ע"א שלא פירש מה להנך שכן הכשר מצוה כפי' התוס' שם בד"ה שכן הכשר מצוה דכיבוד אב הוי הכשר יעיי"ש שכן מוכרח לכאורה אמנם להנ"ל הי' מוכרח לפרש כן דהי' קשה לרש"י דהרי הקרא איירי דמורכב מב' מצות עשין ותינח כיבוד הוי רק הכשר שעדיין אינו מכבדו אבל מצות מורא שלא יסתור דבריו הרי מקיים זה מיד ואיך קרא לי' הכשר, ולכך הוכרח רש"י לפרשו, כפירושו ולפי' התוס' נראה דלעולם גם תוספת מודה וס"ל כהנ"ל ואפ"ה משני דמקרי הכשר מצוה דנהי בעלמא אם סותר דבריו עובר מיד מ"מ כאן עיקר ורצון האב הוא הכיבוד וכיון שזה א"א לקיים שכן הכשר א"כ ממילא גם המצוה הטפילה לה נופלת דהא א"א שיהי' הטפל חמור מן העיקר. ועפי"ז מיושב היטב קו' המהרש"א בדף ה' ע"ב בד"ה טעמא וכו' שכ' דמה לכיבוד אב שכן הכשר והקשה המהרש"א הא אכתי לא אסיק חילוק זה ומה שתי' המהרש"א שם לא זכיתי להבין דעת קדושים שכ' שם לחלק בין לחומרא ובין לקולא עיי"ש ולא אדע מה אמר כיון דלא נוכל למילף קולא שידחה אלא אמרינן הואיל והוא רק הכשר ראוי שלא ידחה שבת א"כ מאותו טעם עצמו אם כתיב בה דלא תדחה שבת אין למילף על מקום אחר דלא תדחה מדאינו דוחה במצוה שהיא רק הכשר דהא ידעינן בהכשר מצוה ראוי שלא תדחה וצ"ע כוונתו אמנם להנ"ל א"ש דהרי המהרש"א הקשה עור שם בתוס' למה לא דחו התוס' דאין למילף מפסח תמיד ומילה שהם לפני הדיבור ותי' דגם כיבוד נאמר במרה וכ"ז בכיבוד אבל מורא לא נאמר לפני הדיבור וא"כ א"ש דברי התוס' בוודאי על כיבוד גם מעיקרא ידעינן דהוי רק הכשר ולכך שפיר כתב התוס' דמורא ממנ"פ ליכא למילף מפסח ואינך דשאני התם דהם לפני הדיבור וכיבוד לא מצי למילף משום דהוי הכשר דלענין כיבוד גם בסק"ד ידע דהוי הכשר אבל כדמשני דאיירי במחמר ולא דחי וקשיא דנילף מינה דלא דחי עשה ל"ת ואין לומר משום הכשר דהא מורא לא הוי הכשר לסק"ד וכאן גם מצות מורא איכא ועל זה משני מה להנך שכן הכשר דגם מורא במצוה זה הוי הכשר דלא יהיה הטפל חמור מהעיקר וכדלעיל וא"ש

ב) מה שהקשה במעיי"ח אי קרא דאיש אמו ואביו תיראו איירי בכיבוד ל"ל ריבוי על אשה תיפוק לי' משום דנשי נמי בעי חיי דבכיבוד כתיב למען ירבו וכו' כבר יישב המהרש"ל שם בקידושין מדכתיב איש למעוטי לכך בעי תיראו לרבות היכא דסיפוק בידה

והנה המהרש"א ביבמות דף ו' הקשה על הרא"ם שכ' על רש"י דמפרש הקרא באומר שחוט לי בשבת דלא תשמע וכתב הרא"ם דהו"א משום דהוקש כבודם לכבוד המקום וכו' והקשה המהרש"א הא התוס' ביבמות ה' ע"ב הוכיחו דטעם זה אינו מספיק דיהי' הו"א דידחה עשה ל"ת דיש בה כרת אלא עכ"ח הקרא בא ללמד דבעלמא דחי עיי"ש ונראה לי ליישב ונקדים ליישב קו' התוס' בב"מ דף ל"ב דנקט דהו"א משום דהוקש כבודם לכבוד המקום דכתיב כבד וכתיב כבד את ה' דאמאי לא הביאו הקרא דאת ה' תירא עיי"ש ונראה לענ"ד דבלא"ה טעמא בעי מה יועיל זה דהוקש כיון דכללא הוא דאפילו עשה חמירא אינו דוחה לעשה ול"ת ונראה דהכוונה דהוקש דהתורה שווי' לכיבוד אב כקרבן כמו כבד ה' ובקרבן מצינו דאפילו קרבן יחיד דוחה עשה ול"ת כגון קרבן ראיי' וחגיגה שדוחה יו"ט ולכך הביא קרא דכבד את ה' דמיירי מענין קרבן ומצינו שדוחה ל"ת ועשה אבל קרא דאת ה' אלקיך תירא לא מצינו שדוחה ל"ת ועשה. ועפי"ז יש להסביר סברת התוס' ביבמות הנ"ל דכ' דמשום דהוקש אינו ראוי שידחה ל"ת דיש בו כרת היינו דאפילו קרבן אינו דוחה שבת או יוה"כ אלא דווקא קרבן ציבור או קרבן שהיום גורם וכאלו הל"ת עצמו מחייבת לעשה ולכך דוחה משא"כ כיבוד אינו כקרבן ציבור ואין היום גורם ולכך אינו דוחה ושפיר כ' התוס' דסברת הוקש לא מהני לזה

מיהו באמת בפסחים ע"ב וביומא דף נ' ונ"א איכא פלוגתא בזה אי דווקא צריך קרבן ציבור או לכהפ"ח הבא בכנופיא או אפילו קרבן יחיד הקבוע לו זמן אפילו אין היום גורם דוחה ונראה דזה תליא בסק"ד ומסקנא דהכא לפרש"י לסק"ד דלא חילק בין עשה דייבום דאפשר בחליצה ואין המצוה מבוטל לגמרי ולמסקנא מחלק ולמסקנא איכ"ל דאפילו קרבן יחיד דוחה כל שהמצוה תתבטל לגמרי והא דחגיגה ועולת ראי' אינו דוחה שבת כדאיתא בפסחים ע' הוא משום דלא תתבטל לגמרי דאפשר למחר דזה שאפשר בחליצה או שאפשר למחר נראה דאיכ"ל דהוי בחד דרגא דחליצה לא מקרי אפשר לקיים שניהם ואפ"ה כל שלא נתבטל לגמרי יש חילוק וא"כ להמסקנא באמת גם קרבן יחיד דנתבטל לגמרי דוחה ל"ת שיש בה כרת וכיבוד אב דהוקש ג"כ הו"א דדחי ושפיר איצטרך קרא ואיכ"ל כהרא"ם

ג) ועיין בס' מנחת חינוך שהביא דברי הש"ס בקידושין דשאל ר"א את ר"י שהלך לארץ ישראל ושמע שאמו הלך אבתרי' אי רשאי לצאת מא"י לחו"ל מפני כבודה והשיב ר"י דאינו יודע וכו' והקשה מזה על השאלתות בע"ז דף י"ג בתוס' ד"ה וללמוד תורה שהביאו שם בשם השאלתות דכ"ש לשאר מצות רשאי לצאת ור"י פסק כר' יוסי דללמוד תורה יוצא וא"כ כש"כ שאר מצות לדברי השאלתות וא"כ אמאי אמר ר' יוחנן כאן אינו יודע ולענ"ד במעשה דר"א הי' רק שמיעה ולא הי' מבורר דאמו בא אצלו ולכך השיב ר"י דאינו יודע ועוד אפילו הי' יודע בוודאי שאמו באה אפ"ה אפשר דאין רצונה שר"א ילך בשבילה לחו"ל וכיבוד או"א ומורא אפשר במחיל'. ור"א אפשר דידע דאינה מוחלת ורצונה שיצא לקראתו ולכך יצא כן הי' נ"ל שלא יקשה על השאלתות: מצוה ריד והיא להרמב"ם ל"ת קכ"ב. ולהרמב"ן הוא מצוה קפ"ט ול"ת קי"ז

מל"ת שלא לפנות אחר ע"ז שנאמר אל תפנה אל האלילים שאסור לפנות אחריהם הן בדיבור הן במחשבה ובראי' ואסור לקרות בספריהם או לשאול איך יעבדו שנאמר ופן תדרוש לאלהיהם איכה יעבדו ובתו"כ פליגי בזה אי גם הראי' אסור לת"ק דווקא פניה לעבודה אסור אבל לר"י גם פני' לראות אסור ולענ"ד גם לת"ק אין הכוונה פני' לעבדה ולדרוש בדרכי עבודתה שזה כבר נלמד כמ"ש הרמב"ם מפן תדרוש אלא כל מיני פני' כמ"ש הרמב"ן בחומש שלא יסבור שיש שום תועלת או שום ממש ממה שנבאים בשמה וכיוצא בזה ובסדר למשנה בפ"ב מע"ז האריך בזה עיי"ש לר"י סובר שבכלל הפני' גם הראי' אסור שגם על זה קאי ואין זה כלאו שבכללות שהכל ענין אחד וכמ"ש הרמב"ם במנין המצות שורש ט' ובחינוך לעיל מצוה ז' אמנם בזה פליגי הרמב"ם וסייעתי' סוברים דדווקא ראיית צורה שנעשה לע"ז אסור לראות אבל רש"י בשבת דף קמ"ט סובר דאפילו ראיית שאר דיוקנאות נמי בכלל האיסור ולכך נקט הקרא לשון אלילים לכלול שאר צורות ועיין בסדר למשנה שהאריך בזה דדווקא צורות האדם וצורה שלימה איכ"ל דאסור והמאירי סובר ג"כ כרש"י והסביר דמיירי צורות שבאו להעמיד ענייני סיפורים מעשים הממשיכים לבלות ימיהם עיי"ש ולכאורה נראה דזה תליא בב' הגירסאות בעירובין י"ז דלהרמב"ם במנין המצות מצוה י"ד כ' שהגירסא שם מאל תפנה על האלילים ומזה הוכיח דחייב מלקות ע"ז אם עושה מעשה וקשה אם כולל גם שאר דיוקנאות א"כ הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליהם ועכ"ח הפי' כרמב"ם דווקא צורות ע"ז אמנם רש"י אפשר דס"ל הגירסא כמ"ש התוספת בעירובין י"ז ע"ב אל תפנו אל האובות וא"כ איכ"ל דכולל גם שאר דיוקנאו' ובאמת אין לוקין על לאו דאל תפנו ולפי"ז יש לכל שיטה קולא וחומרא: מצוה רטו והיא להרמב"ם ל"ת קכ"ג. ולהרמב"ן היא מצוה ק"ץ ול"ת קי"ח

מל"ת שלא לעשות ע"ז לעבדה אפילו לנכרי שנאמר ואלהי מסכה