מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קמב

הפרישה וכה"ג לא מקרי קבוע וכיון דאזלינן בתר המצוי מוכח דרוב עדיף מקרוב וא"ש. וא"כ יש להרמב"ם סייעתא מסוגיא הנ"ל

ב) והנה האשה שקבעה ווסת קיי"ל דצריך לפרוש ממנה סמוך לווסתה עונה אחת או שתים וילפינן זאת בשבועות י"ח מקרא והזרתם את בני ישראל מטומאתם וכו' ולהבדיל וכו' שצריך לפרוש ממנה קודם ויש אומרים דהוא רק מדרבנן אבל הנודע ביהודה בחלק יורה דעה כתב דאפילו דקיי"ל ווסת לאו דאורייתא היינו דלא חיישי' לשמא ראתה אבל לשמא תראה חיישינן מה"ת ואני אמרתי דאפשר לומר עוד טעם דמחויב לפרוש מה"ת דהרי אמרו בשבועות שם הנזהר לפרוש סמוך לווסתה הויין לו בנים זכרים דכתיב להבדיל וכו' וסמוך לי' אשה כי תזריע וילדה זכר ולפי מה שכתב הריב"ש בסימן קצ"ט והוכיח היכא דכתיב והבדלתם ולהבדיל לא אזלינן בתר רוב ורובא וחזקה רובא עדיף ואם כן מכ"ש דלא אזלינן בתר חזקה ואם כן לפי מה שאמרו דלהבדיל וכו' קאי אעונה סמוך לווסת דעל זה נאמר בין הטמא ובין הטהור דבעינן הבדלה אז לא אזלינן בתר חזקת טהרה ולא בתר חזקה דאורח בזמנו בא ולכך צריך לפרוש מה"ת בעונה סמוך לווסתה. ובזה אמרתי בדרך מליצה דאפשר לומר דזה שכרו דהוין לו בנים זכרים דבדרך הטבע חמרו החוקרים דנקיבות רובן בעולם יותר מזכרים ואם כן הפורש ולא סמך על רוב וחזקה משלם לו ה' מדה נגד מדה שיהיה לו בנים זכרים דזה גם כן אינו מרוב: מצוה רט והוא להרמב"ם ל"ת קי"ח. ולהרמב"ן הוא מצוה קפ"ד ול"ת קי"ג

מל"ת שלא ליתן מזרעו למולך שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך זה היה מעשה המולך היה מדליקין אש גדולה ונתן מקצת זרעו לכומרים העובדים אותה ומחזירין לאביו ואביו מעבירו על שלהבת כן הוא דעת הרמב"ם ויש אומרים עיין ברמב"ן שהיה מעבודת המולך לשרף את זרעם וגם איכא פלוגתא בש"ס אי מולך הוא ע"ז או שאין ע"ז אלא הוא כעין כישוף ועיין בחינוך והכסף משנה בפרק ו' מע"ז כתב דהרמב"ם סובר מולך הוא ע"ז והמעיי"ח הרשה אם כן למה מנה בתרתי וכמו שדייק הש"ס בסנהדרין ס"ד ומדברי הרמב"ם במורה ח"ג פל"ז נראה דמולך אינו אסור משום ע"ז אלא משום ניחוש וכישוף וא"כ ניהו דמולך הוא ע"ז אבל אין זה עבודתה כדי לעבדה בזה אלא לכשף בזה ואם כן יש לומר דעיקר עבודתה היא בשריפה אבל העברה היא רק לניחוש וכישוף אמנם מלשון הרמב"ם בפ"ו מע"ז דין ג' משמע שהיה עבודת המולך בהעברה אם כן היינו כדרכה ובכל ע"ז חייבין כדרכה ומאי חידוש במולך ולמה מנה בתרתי ולכך באמת במנ"ח פליג על הכ"מ וס"ל לדעת הרמב"ם דמולך לאו ע"ז כלל אע"ג דקרי לי ע"ז היינו דהמון עם טועים בזה כעין שקראו בתרפים ע"ז כמבואר במעשה דלבן שאמר ליעקב למה גנבת וכו' לפי שיטה זו יש שני קולות א' דבד' עבודות אם עשה למולך פטור כיון דאין ע"ז ודווקא בע"ז חייב בד' עבודות אפילו אין זה דרכה והב' דאם עושה כן לשאר ע"ז אינו חייב ואפשר ליישב גם דעת הכסף משנה כן אלא שס"ל דהיא ע"ז ממש אלא שלפעמים אין עושין זה לשם עבודה אלא ענין כישוף וכה"ג איכא למימר דפטור כעין דאמרי' בסנהדרין ס"ה לענין חובר חבר דאם מקטיר לשד כדי לחבר לא מקרי ע"ז ה"נ כה"ג לענין מולך אע"ג דבכה"ג לא הוי ע"ז מ"מ חייבה התורה גם על חק הזה שעשה בדרך כישוף אפ"ה חייב

ב) ועוד שיטה אחרת המובא בחינוך בשם הרמב"ן דמולך דרכו לשרוף את הבנים והחידוש שחדשה התורה דאפילו שאר ע"ז שאין דרכו בכך אפ"ה חייבתו התורה והמעיי"ח הקשה ע"ז עפ"י דברי הכסף משנה שכתב דין מולך היינו שריפה הוי כמו מקטיר והוא מארבע עבודות דחייב בכל ע"ז וא"כ אכתי נשאר הקו' פשיטא ונראה לי דהרמב"ן מיישב זה בלשונו שכתב דרבותא דמולך הוא אפילו לא שרפו לגמרי אלא שלט אש בשערו או בבגדו חייב משא"כ בשאר ע"ז אין זה כמקטיר והוצרך לאשמעינן זה דאף על מקצת עבודה ג"כ חייב וזה שאמרו בסנהדרין שם דווקא מולך חייב אפילו במקצת עבודה משא"כ בשאר ע"ז ובעינן דווקא דרך עבודתה ממש וכעין זה כתב בחי' הר"ן בסנהדרין ס"ה ואיכא למימר בעבודת המולך חייב במקצתה אפילו בשאר ע"ז וזה נראה כוונת החינוך מה שכתב דווקא בעבודת המולך: מצוה רי והיא להרמב"ם ל"ת קי"ט. ולהרמב"ן הוא מצוה קפ"ה ול"ת קי"ד

מל"ת שלא לבא על הזכר שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה זהו אזהרה גם לנשכב קרי בי' לא תשכב משהערה בהכנסת עטרה שניהם חייבים בסקילה והנה בגופין מוחלקין כתב התוס' בסנהדרין נ"ד ע"ב ד"ה הנרבע הרובע והנרבע אע"ג דהוי גופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת דדו קא היכא דגלי קרא וכבר כתבתי דזה צ"ע דאיכ"ל דווקא בשפחה חרופה איצטרך קרא בפ"ע משום דאינה בכלל עריות משא"כ העריות הוקשו כל העריות כולן זה לזה מדר' יונה וא"כ בגופין מוחלקין בוודאי חייב על כל אחת ואחת וכ"פ הרמב"ם בהדיא בפ"ה משגגות וגם לכאורה מקידושין ע"ז מוכח כן דכבר כתבתי לעיל דהתם ג"כ איכא יתורא דקרא ואשה גרושה לחלק ולכאורה גם על הרמב"ם קשה בהיפוך כיון דיש לן ב' כתובים בנדה ובשפחה חרופה וקיי"ל שני כתובים אין מלמדין מיהו איכא למימר דבקידושין דף ל"ד מוכח בגז"ש וכן בהיקש וה"ה בק"ו איכ"ל אפילו מב' כתובים ילפינן ה"נ בעריות דאיכא היקש ס"ל להרמב"ם ילפינן ותוס' אפשר לומר ס"ל כמ"ש התוספת ביבמות נ"ד ע"ב בד"ה בזכר מהו שכתב בחד תירוץ דגבי זכר ובהמה לא חשיב ביאה ולכך לא ילפינן בהיקש משאר עריות עיי"ש והנה בשמות מוחלקין לכ"ע מוחלקין וע"י מה נקרא שמות מוחלקין איכא מ"ד כל שהכרת או מיתה מוחלקין כדאיתא בכריתות לר"א אמר ר' הושעיא תליא אי הלאווין מוחלקין ואז אפילו בחד מעשה חייב על כל אחת ואחת אם שניהם הם בעניינים משונים כמו הסך והעושה וכן הבא והמביא את הזכר עליו לר' ישמעאל אבל על חד עבירה אם יש שני לאווין דיהא חייב ב' חטאות לא שמענו וליכא למ"ד דעל חד מעשה שהוא רק חד ענין שיהי' חייב שתיים אפילו יש ב' לאווין ומטעם זה תמהני על המהרש"א שכתב לעיל בתוס' בד"ה עשו שהקשה דבשוכב עצמו יהיה חייב שתים הואיל ואיכא ב' לאווין ותימה רבה בכה"ג פשיטא דגם לר"א אר"א אינו חייב שתים דאפילו למלקות פליגי הרמב"ם והרמב"ן אי לאווין מוחלקין ומחייבים שתים כדלעיל וצ"ע על המהרש"א, והנה הוא עצמו הקשה על קושיית התוס' כזה מיהו הוא הקשה למאן דפליג על ר"א אמר ר"א ועל זה יפה תירץ דיש לומר בגוונא כמ"ש התוס' בד"ה הבא וכו' ובאמת גם דברי תוספת הללו צריכין ביאור שכתב למאן דפליג על ר"א אר"א הא דחייב שתים לר' ישמעאל הוא הואיל ויש ב' ביאות וקשה מה בכך כיון דלדידהו אין לאווין מחלקין והוי שם אחד ובשם אחד אפילו עשה כמה פעמים דבא על נידה אחת כמה פעמים בהעלם א' אינו חייב אלא אחת ונראה דכוונת התוספת דהכא שאני דהבא ומביא הוי כמו ב' מינין דהבא היינו השוכב הוא נהנה מהעבירה אבל המביא דהוא הנשכב הוא שלא כדרכו: מצות ריא וריב והיא להרמב"ם ל"ת ק"כ וקכ"א. ולהרמב"ן הוא מצוה קפ"ו וקפ"ז ול"ת קט"ו וקט"ז

מל"ת שלא לבא על בהמה ושלא להביא בהמה עליו שנאמר ובכל בהמה לא תתן וכו' ומל"ת שלא תביא אשה בהמה עלי' אפילו שלא כדרכה שנאמר ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. ואין חילוק בין בהמה גדולה או קטנה ואפי' על בהמה חי' ועוף בין האדם ובין הבהמה שניהם בסקילה אפילו בהעראה ובסנהדרין נ"ה אבעי' אי הבהמה נהרגת דווקא אם יש תקלה וקלון או בחד נמי נהרגת והרמב"ם בפ"ט ממלכים ה' ז' פסק דהאבעי' לא אפשטא והקשו שם עליו עיי"ש ולכאורה קשה הא אמרינן לעיל דף ט"ו דמקיש מיתת בהמה לאדם ובעי נמי כ"ג וא"כ למ"ד דאין עונשין מן הדין לכאורה קשה א"כ איך יליף מיתת בהמה מק"ו הא אין עונשין מן הדין ובשלמא לשון הברייתא איכ"ל דמילתא בעלמא קאמר דבא ללמד חומר האיסור המתעה חבירו אבל רב ששת דיליף מזה מיתת הבהמה קשה וצ"ל דהוי רק גילוי מילתא בטעמא דקרא אי משום תקלה ולפ"ז אפשר דתליא בפלוגתא דאביי ורבא לקמן פ"ו אי עונשין מן הדין בכה"ג ולפי"ז לדידן שפיר מספקא לי'. איברא דקשה לי טובא על ראי' דר' ששת דהרי אמרו בע"ז דף נ"ג ע"ב דישראל שזקף לבינה ובא גוי והשתחווה לה אסרה דשליחותי' קעביד ומטעם זה אסרה התורה כל אשירות דמאן מוכח איזה אשירה הי' מאותו זמן עיי"ש וא"כ כיון דאסרה לן התורה בהנאה כל אשירות מטעם ההוא א"כ הוי תקלה וגם קלון ישראל איכא דיאמרו למה נאסרו משום דישראל עשו את העגל וא"כ איכא תקלה וקלון ולכך אמרה התורה השחת שרוף וכלה וא"כ איך פשט רב ששת מינה דמשום תקלה לחוד נאסרת ונהרגת וצע"ג ובחידושי הארכתי ובארתי לתרץ זה ואין כאן מקום להאריך: