מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קמא

חרופה אינה מן העריות הכתובים בפרשה ואין בה כרת ולעולם בכל עריות בוודאי חייב בכאו"א בגופין מוחלקין, ובקידושין דף ע"ז שם דאפילו בחייבי לאוין דחייב בגופין מוחלקין לכאורה ק"ל דמנלן כיון דאיצטרך קרא לכל אחד וחייבי לאוין מעריות בוודאי אין למילף ולכאורה הו"א דילפינן משפחה חרופה דהוי ג"כ חייבי לאוין אלא דלכאורה הוי ב' כתובים דנהי דשפחה חרופה ליכא למילף מעריות אבל בעריות אכתי ל"ל ואל אשה לחייב דהא איכא למילף משפחה חרופה ועכ"ח דהוי ב"כ הבאים כאחד ואפשר דצריך בעריות קרא משום דאין עונשין מן הדין דהא אפשר למילף בק"ו דזה הוי חייבי כריתות מיהו לפי"ז לפמ"ש דגם מה שנלמד במה מצינו אין עונשין רק בג"ש דהוא מקובלת א"כ עדיין יקשה בג' אלמנות לכה"ג מנלן דחייב על כל אחת ואחת ובאמת בגמרא דילן איתא דהוי גופין ושמות מוחלקין ואיכ"ל היכא דאיכא תרתי ממילא מסברא ידעינן ולא צריך קרא. אבל תוס' שם כ' בהדיא דשמות מוחלקין לאו דווקא וגם מסברא קשה לקרות זה שמות מוחלקין דשמות מוחלקין היינו שיש לכל אחד לאו בפ"ע ואפילו נימא דמקרי שמות מוחלקים גם בכה"ג מ"מ כ' התו' שם דלא צריך לשמות מוחלקין וצ"ע

ולכאורה הי' נ"ל דשם בקידושין דאיירי במזיד ובמזיד בגופין מוחלקין אפילו בחד התראה חייב על כאו"א כמ"ש התוס' מכות כ' ע"ב ד"ה לא צריכא וכו' דאפילו בהתראה אחת כל שעבר בתכ"ד של התראה לעבור על אחת מהם נמשך התראה על כולם מ"מ כיון דהוא מזיד כל גוף בפ"ע הוא יצר הרע בפ"ע וחייב על כל אחד ותוס' לא כ' זה דבעי קרא בפ"ע אלא בשוגג ובהעלם אחד דכל העבירה בא מחמת העלמה וההעלמה היא אחת ולכך בעינן קרא בפ"ע אבל במזיד כשם דילפינן בקרחה מקרא דחייב על כל או"א דכל עבירה היא עבירה בפ"ע והה"ד בשאר לאוין כן הי' נ"ל. וכ"ז בגופין מוחלקין אבל בשמות דהיינו לאוין מוחלקין לא מצינו קרא ע"ז ונראה דמצד הסברא בין במזיד בין בשוגג דכל העלמה בפ"ע חייב על כל או"א בפ"ע מסברא דהרי חזינן במכות י"ד דעל אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו בעינן קרא יתירא דאחותך משום דהו"א דשם אחוה חד הוא קמ"ל ולכך ג"כ צריך בחמותו שהיא חמותו ואם חמותו ואם חמיו זמה היא לעשותם כעבירה אחת כיון דכולם יש להם חיבור וממילא מדיוק זה מוכח דאם הם שמות מוחלקים ממש בוודאי חייב עכאו"א וממילא מלבד הסברא יש לן ג"כ לדייק דשמות מחלקים אלא דק"ל על זה בכריתות דף ג' דפריך לר"א אמר ר' הושעיא דס"ל דהלאוין מחלקין אפילו איכא חד כרת דל"ל אחותו ללמד כשהוא אחותו ואחות אביו ואחות אמו דחייב על כל אחת ואחת הא איצטרך דלא נימא דלא נילף מחמותו שהיא אם חמותו ואם חמיו דעשאן הכתוב זמה היא לעשותן כאחד כמו שפסק הרמב"ם הנ"ל ובפרט בעריות דהקשו כולם זה לזה מקרא דר' יונה וצ"ע

ב) והנה המל"מ בפ"א מה' איסורי ביאה דין א' הביא דברי רבינו ישעי' בקידושין דף ע"ז וז"ל הרי גופין מוחלקין פירש ובהתראה אחת שהתרה בו הבא על האלמנה לוקה חייב על כאו"א וכ"כ התוס' בפ' בתרא דמכות דף כ"ב ע"ב ודח' שם דברי רש"י דמשמע דס"ל דאף בגופין מוחלקין בעינן התראה על כל א' ואחת ודע שכ' רבינו ישעי' ז"ל דלא אמרי' גופין מוחלקין אלא בבע"ח אבל בשחוטין לא אמרינן גופין מוחלקין משום דלא חשיבו וכ' דגם בבהמה אמרי' גופין מוחלקין בבע"ח דמה לי ה' בהמות ומה לי בבא על ה' נדות וכן אם אכל אמה"ח מן ה' בהמות או שתלש חלב מה' בהמות ואכל בהעלם אחד או ששתה דם הקזה מה' בהמות בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ע"כ ובמל"מ פ"ו משגגות דין י"א הקשה על הרבינו ישעי' דלדבריו למה בשחט ה' בהמות קדשים בחוץ אינו חייב אלא אחת ועיי"ש בלח"מ שגוף הדין תליא בפלוגתא דר"ע ור"י בכריתות דף ט"ז ע"ב ורש"י בחולין פ"ב ע"ב ד"ה בהעלם אחד כ' דחטאת ומלקות שווין ולפי"ז יש להקשות בחולין דף פ"ב ע"ב דמאי פריך שם על ר' יהודה דילמא ס"ל כר' יהושע ור"י אפילו שחוטין וגופין מוחלקין מחייב שתיים עיי"ש בראש יוסף והמל"מ בפ"ו משגגות דין ד' הביא להקשות דלר"ע אפילו בחיים לא הוי כגופין מוחלקין ולכאורה קשה הא בפ' עריות כתיב ג"כ הבא על הבהמה וכל עריות איתקשי להדדי מהיקש דר' יונה וילפינן מואל אשה נדת טומאתה דגופין מוחלקין חייב על כל אחת ואחת ואיך נימא דבהמה לא מקרי גופין מוחלקין וצ"ל דעריות שאני ומדבריהם משמע דלא חילקו וצ"ע וגוף הקושיא של המל"מ משוחט ה' בהמות בחוץ אפשר לתרץ דבקדשים בחוץ דאפשר למיתשל עלה ניהו דכתבו התוס' בכמה דוכתי דלא הוי התראות ספק דאוקי בחזקתו דלא איתשל מ"מ הגמר עבירה הוא אם לא איתשל עלה ואז כבר הבהמה מתה ובמתים לא מקרי גופין מוחלקין וא"ש גם גם לדברי רבינו ישעי' כנ"ל: מצוה רז והיא להרמב"ם ל"ת קט"ז. דלהרמב"ן הוא מצוה קפ"ב ול"ת קי"א

מל"ת שלא לבא על אחות אשתו בחיי אשתו שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עלי' בחיי' ומשעה שקידש אשה נאסר באחותה בין מאב או מאם ואפילו מזנות ואם בא עלי' בחיי אשתו אפילו לאחר גירושין במזיד חייבין כרת ובשוגג חטאת ואם התרו בו למלקות ילקה וכן בכל חייבי כריתות. וביבמות ג' סע"ב ילפינן מדכתיב עלי' לגז"ש ללמד דאפילו במקום ייבום אחותה אסורה ובס' נצח ישראל הקשה שם על מאי דפריך הש"ס ל"ל קרח תיפוק לי' דאין לן לימוד לעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והקשה לפי מה דאמרינן בשבת פרק ר"ע דעד כ' שנים אין עונשין למעלה וח"כ אין בו כרת עד אחר עשרים ושפיר הו"א דמבן י"ג עד עשרים יהי' רשאי לייבם דעשה דוחה ל"ת דלית בי' כרת קמ"ל ובאמת בגוף הדבר כבר האריכו בשו"ת ח"צ סי' מ"ט ובשו"ת מרן חת"ס סי' קנ"ה דס"ל דרק לדור המדבר לא העניש הקב"ה עד כ' וביקש יצחק שגם באותו דור יעשה השם ככה ובזה עדיין אינו מיושב עיין בס' גור ארי' פי' חיי שרה וזה נראה ג"כ כוונת הפרמ"ג באו"ח סי' רי"ט דדווקא על עבירה שאין ב"ד שלמטה עונשין רק הב"ד שלמעלה בהנך הוא רק בעשרים שנים וכן מוכח לכאורה מכל הקרבנות מיהו בירושלמי פ"ב דביכורים מבואר שמן הדין ובכל הדורות הדין כן ועיי' בתוס' מ"ק דף כ"ח וברמב"ם בפי' המשנה בסנהדרין ד' מיתות כ' דדין הזה מפי השמועה אלא דמשמע שם דחייב כרת אפילו בפחות רק השי"ת מאריך לו עד כ' אולי כשיתגבר ויתחזק שכלו אז כשיגיע לעשרים ישוב ולפי"ז ל"ק קו' הנ"ל

ובלא"ה נראה כיון דאמרי' דעד עשרים אין בו דעת צלולה כ"כ לעמוד נגד היצר שמעוור אותו ולכן חס הקב"ה שאין לענשו עד עשרים מ"מ העבירה הוא עבירה גדולה ול"ת שיש בו כרת מקרי ובפרט אם זה עושה כדי לקיים מצות ייבום והתורה התירה משום דעדל"ת א"כ בכה"ג שפיר מקשה מנלן דעשה ידחה ל"ת גדולה שיש בו כרת כנ"ל והנה רש"י בתורה פי' דאשה אל אחותה לא תקח היינו שתיהן כאחת עיין שם ברא"ם ובגור ארי' מה שדחקו לרש"י לומר זאת. והוא לכאורה תמיהה דבקידושין דף נ' ע"ב מבואר דא"א לפרש הקרא בבת אחת דקידושי שני אינם קידושין ואיך מסיים הקרא ונכרתו הנפשות העושות וצ"ע. ואפשר דכוונת רש"י דבב"א היינו שהיו עסוקין באותו ענין ואצ"ל הרי את מקודשת ונתן לזו ביד אחד ולזו ביד אחד הקידושין ואנן קיי"ל דא"א לצמצם ולדעת הרמב"ם בפ"ט מרוצח אפילו בידי אדם א"א לצמצם וא"כ הראשונה מקודשת אלא שאין אנו יודעין וממילא איכא חיוב כרת ועיין בתוס' חולין כ"ח ע"ב דזה שלא כדעת ר"ש: מצוה רח והיא להרמב"ם ל"ת קי"ז. ולהרמב"ן הוא מצוה קפ"ג ול"ת קי"ב

מל"ת שלא לבא על הנדה שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ובזה הכלל הוא ג"כ הזבה והם נשארים בטומאתן עד שטבלו והבא עליהם חייב כרת אבל מה"ת אינה אסורה עד שתרגיש בבשרה ושיוצא ממנה דם מיהו פסק הרמב"ם בפ"ט מאיסורי ביאה דחזקת דם בא בהרגשה וצריך לימוד מנלן זה ועיי' בשו"ת מרן החת"ס חיו"ד סי' קנ"ט ולענ"ד מוכרח כן מש"ס ב"ב כ"ד ע"א דהביא שם המשנה דדם הנמצא בפרוזדר טמא ור' חייא תני דחייב כרת ומביא קרבן ומזה הוכיחו שם דרוב וקרוב הולכין אחר רוב ובש"ש שמעתא ד' פ"א הקשה מנלן להוכיח כיון דקיי"ל אין דם מטמא רק בבא בהרגשה א"כ נודע לו הספק בשעת פרישתו והוי כלקח מן הקבוע ואינו יודע מאיזה מקום וקיי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וא"כ אין כאן הוכחה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ותי' דבאמת הש"ס לא מוכח מכח רוב דמים שהוא במקור אלא מכח דמצוי לבא הדם יותר מן המקור טפי מן הבא מן העני' ומצוי הוי כרוב יעיי"ש ולענ"ד הדבר תמו' דהרי כבר הובא בפרמ"ג ובפלתי בסי' ק"י בכללי ס"ס דכשם דלא אזלינן בתר רוב בקבוע ה"נ לא אזלינן בתר קרוב וא"כ אכתי מה הוכיח דילמא לעולם קרוב עדיף מרוב והא דאנו אזלינן בתר מצוי משום דקבוע הקרוב וקבוע הרוב דמים כמחצה על מחצה הוי ונשאר ממילא המצוי לרוב אמנם לדעת הרמב"ם הנ"ל א"ש דבאמת לא הרגישה ממש שבאותו שעה לא שמה על דעתה אם זה הרגשת מי רגלים או הרגשת עד ואח"כ מצאה בפרוזדר דם ואמרינן דחזקת דם בא בהרגשה ונולד הספק לאחר