מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קמ

אשתו לא תקרב דודתך היא ולאו זה הוא דווקא אם הוא אחי אביו מן האב ואם בא עליה בחיי אחי אביו שניהם בחנק שהרי הוא אשת איש ולאחר מיתת דודו בכרת ובשוגג חטאת ואם הזיד על האיסור אשת איש בחנק על אשת איש וקרבן חטאת על איסור אשת אחי אביו דאין המיתה פוטרת אותו מחטאת כן כ' המנ"ח לפמ"ש התוס' בפסחים כ"ט ד"ה ור' נחוניא וכו' שהביא ראי' משבת דף צ"ג דאמרי' שם המוציא אוכלין בכלי ושגג על האוכלין והזיד על הכלי חייב חטאת על האוכלים ועל הכלי סקילה ולכאורה הי' ק"ל על ראיות התוס' דבשבת שאני דהוי שני דברים הוצאת אוכלים והוצאת כלים ונהי דאם עשה בחד העלם או בחדא התראה הוי כחד היינו אם עשה שניהם או בהתראה אחת או בהעלמה אחת אבל באם הזיד בכלי ועשה לו התראה על הכלי ועל אוכלין הי' בהעלמה התראות מחלקות וזה עבירה בפ"ע וזה עבירה בפ"ע ולכך חייב חטאת אע"ג דנידון בסקילה אבל אם עשה רק מעשה אחד שיש בו ב' איסורים אינו מוכרח משם דחיוב מיתה אינו פוטר מחטאת מיהו מחולין דף ק"א שם למאי דאפכן שגג בשבת חייב והזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור משום דשבת קביעי ופריך רבא סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי וכו' ופירש שם רש"י וא"כ הרי שגגת חבירו עומדת עליו ויתחייב משום שגגת יוה"כ אע"ג דחייב מיתה משום זדון שבת, וחזינן דמשום קלב"מ לא פטרינן מקרבן וא"כ שפיר כ' התוס' בפסחים כ"ט. ובצל"ח פסחים כ"ט שם האריך ג"כ בזה והביא קושיא דבדברי תוס' הנ"ל קשיא בכריתות י"ג דקאמר ר"מ אם הי' שבת והוציא בפיו חייב חמש ואם נימא דמיתה פוטר מקרבן א"כ אינו מביא אשם תלוי ונתמעט אחד לענ"ד לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דהחיוב בהנאת גרונו בכל איסורין אבל מצד הוצאה דבעינן עקירה והנחה אינו עד שיבא לבית הבליעה א"כ החיוב כרת באשם מעילות בא קודם החיוב שבת וא"כ כיון דתרווייהו לאו בהדדי קאתי אינו פוטר משא"כ באכל חמץ של היתר כנלע"ד. וכיוצא בזה כ' הצל"ח טעם אחר באופן אחר בס' מנחת חינוך השיג על הקצוה"ח בסי' כ"ח דכ' דחטאת לא מקרי חיוב דמים משום דאין ממשכנין על חטאות ואשמות והקשה דלאחר שעבר על בל תאחר ממשכנין כמ"ש התוס' בר"ה דף ו' ובאמת נראה דעיקר הטעם משום דלכפרה אתי והוא לטובתו לא מקרי תשלומין וכמ"ש התוס' דפסחים כ"ט וניהו ממשכנין הוא לטובתו והראי' דקודם בל תאחר אין ממשכנין מזה מוכח דזכות הוא לו ולא מקרי תשלומין וזה כוונת הקצוה"ח לדעתי: מצוה רב והיא להרמב"ם ל"ת קי"א. ולהרמב"ן הוא מצוה קע"ו ול"ת ק"ו

מל"ת שלא לבא על כלתו שנאמר ערות כלתך לא תגלה בין בחיי בנו ואפילו נתגרשה בין לאחר מיתת בנו ומסיפא דקרא דמסיים אשת בנך היא לא תגלה ערותה לא מנו מוני המצוה ללאו בפ"ע אלא דבא למעט אנוסה ושפחה ונכרית כפירש"י דבאלו השלשה אין אישות דבשפחה ונכרית אינו שייך קידושין ניהו דלעיל בקרא דאחותו ילפינן דאפילו אחותו מאנוסה עובר היינו בקורבא דגופא שייך אפילו אם היא בא מאנוסה אבל איך הו"א דאנוסה יהא נקרא אשת פלוני דלא הי' לה שום קידושין אדרבה לכאורה קשה למה לי מיעוט כלל ע"ז מאי סק"ד ואפשר כיון דבאנוסה ציוותה התורה לו תהי' לאשה דמחויב לנשאה דאמרינן בעלמא כל העומד לעשות כעשה דמי היכא דאיכא מצוה א"כ שפיר הוי אמינא דמקרי כלתך ולכך איצטרך מיעוטא כנ"ל: מצוה רג והיא להרמב"ם ל"ת קי"ב. ולהרמב"ן הוא מצוה קע"ח ול"ת ק"ז

מל"ת שלא לבא על אשת אחיו בין מן האב בין מן האם ואפי' מזנות שנאמר ערות אשת אחיך לא תגלה וכו' ואין לזה היתר אלא במקום ייבום אחים מן האב והנה בכל עריות חייבין עליהם אפילו בהעראה, ואי קיים מצות ייבום בהעראה או לא כתב הרמב"ן ושאר ראשונים בקידושין ט' דניהו דנקנה היבמה בהעראה אבל מצות ייבום לא קיים אא"כ גמר ביאתו דבעינן להקים שם לאחיו עיי"ש ולפי"ז לפמ"ש תוס' בגיטין דף מ"א ע"א ד"ה לישא דאם לא קיים המצוה בהעראה לא מקרי בעידנא א"כ גם מצות ייבום לא הוי בעידנא א"כ קשה היכא אמרי' ביבמות ברפ"ק דלולי דכתיב עלי' לאסור עריות דייבום הו"א דעשה דוחה ל"ת הא לא הוי בעידנא ונראה דאדרבה בזה יש ליישב לשון הגמרא שם דקאמר אימת אמרינן עדל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיש בה כרת מנ"ל ותו ל"ת גרידא ג"כ מנ"ל וב' קושיות אלו לכאורה הם סתירה דבקושיא הראשונה משמע דידעינן לימוד דעשה דוחה ל"ת ושוב פריך ל"ת גרידא מנ"ל ונראה דבוודאי יש לן לימודים מראשו כמ"ש התוס' במנחות מ' בד"ה סדין בציצית או מדאיצטרך לאסור שריפת קדשים בוקר שני לשריפתו מוכח בעלמא דעשה דוחה ל"ת ואפ"ה פריך הש"ס שפיר עפ"י קו' הנ"ל דעל קושיא הנ"ל יש לומר דאטו גברא אגברא קרמית תוס' לשיטתם באמת כ' לקמן דף נ' ע"א בד"ה יבא עשה וכו' דבהעראה קיים מצות ייבום וכי תימא לתוס' עמדה הוכחת הרמב"ן דלפי"ז סוף ביאה יאסור ולמה הוצרך לומר לקמן כ' ע"ב גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' תיפוק לי' לומר גזירה תחילת ביאה אטו סוף ביאה לענ"ד לק"מ ותמהני על הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דאפילו אי קיים המצוה בתחלת ביאה מ"מ כל זמן שלא פירש חדא דחי' היא ומותר אפילו סוף ביאה וגדולה מזו אמרו בשבת קל"ד ע"ב דכל זמן שלא פירש מן המילה חוזר אפילו על ציצין שאינם מעכבים את המילה ולית בהו אלא הידור מצוה וה"נ סוף ביאה דהוי טפי הקמת שם לא גרע מהידור מצוה וכל זמן שלא פירש חדא דחי' הוי ואפילו בפירש פליגי שם בשבת עיי"ש וצ"ע. עכ"פ על תוס' אין קושיא והרמב"ן וסייעתי' נראה דלא ס"ל כדברי תוס' הנ"ל אלא אפילו אי המצוה רק בסוף ביאה מ"מ מקרי בעידנא כמ"ש הנמק"י בפ"ב דב"מ דף למ"ד בשם הרנב"ר דכל כה"ג חשיב בעידנא כל שהי' למצוה משך זמן ודיעה זו יש להכריח מכלאים בציצית דהרי השג"א בסי' ל"ג הקשה לפמ"ש התוס' ביבמות צ' ע"ב דלכך חשיב ציצית שוא"ת דהמצוה לאחר עיטוף משא"כ כלאים מיד בתחלת לבישה עובר ח"כ לא הוי בעידנא ולדעת הרנב"ר הנ"ל ל"ק אלא קושייתו עכ"ח תוס' לשיטתם בגיטין הנ"ל וכן ביאר דברי' בט"א בחגיגה דף כ' עיי"ש א"כ יש להוכיח מכלאים כהרנב"ר וא"כ שפיר חשיב בעידנא וא"ה אפשר לומר דהפי' ותו ל"ת גרידא ר"ל אפילו אי ייבום ל"ת גרידא מנ"ל דדחי דדילמא המצוה בסוף כרמב"ן וא"כ מנ"ל דחשיב בכה"ג בעידנא ומשני דילפינן מכלאים בציצית ומכח קו' השג"א הנ"ל ובזה מיושב ג"כ קו' המהרש"ל דאפילו אי ידעינן בעלמא דאפילו ל"ת דכרת דוחה איצטרך כלאים בציצית: מצוה ר"ד והיא להרמב"ם ל"ת קי"ג ולהרמב"ן היא מצוה קע"ט ול"ת ק"ח

מל"ת שלא לבא על אשה ובתה שנאמר ערות אשה ובתה לא תגלה. מצוה רה ור"ו והיא להרמב"ם ל"ת קי"ד וקט"ו. ולהרמב"ן היא מצוה ק"פ וקפ"א והיא ל"ת ק"ט וק"י

מל"ת שלא לבא על אשה ובת בנה שנאמר את בת בנה וכו' ומל"ת שלא לבא על אשה ובת בתה שנאמר את בת בתה לא תקח וכו' ומשעה שקידש אשה נאסר באמה ובאם אמה ובאם אבי' ובתה ובת בתה ובת בנה שכולם נכללין בג' לאוין אלו וחייבים עכאו"א שריפה בבא עלי' בחיי אשתו בין בא עליהן לשם אישות בין לשם זנות ולאחר מיתה במזיד כרת ובשוגג חטאת. והנה ג' עריות הנ"ל משונים משאר עריות דבשאר עריות כבר כתבתי בין בגופין מוחלקין ובין בשאינן מוחלקין ואפילו השמות הם קרובים בענין א' חייבין על כל אחת ואחת אבל כאן פסק הרמב"ם בפ"ד משגגות ה"ד דאם אשה אחת היא חמותו ואם חמותו ואם חמיו דהוי שמות מוחלקים אפ"ה אינו חייב רק חטאת אחת דהכתוב עשאן אחד עיי"ש. והנה גוף הדין דגופין מוחלקין חייבין על כל אחד כ' התוס' בסנהדרין נ"ד ע"ב ד"ה הנרבע דאפילו בגופין מוחלקין דווקא ביש לן ריבוי לחייב מחייבין על כל אחד ואחד ובאמת דברי התוס' הנ"ל תמוהים לכאורה דהרי מבואר בקידושין ע"ז דגופין מוחלקין חייב עכאו"א בג' אלמנות לכה"ג אפילו בלא ריבוי ובאמת בלא"ה קשה לי דהרי במכות י"ד ילפינן מקרא ואשה נדה לחייב בגופן מוחלקים על כל אחד ולפי הנראה פשוט גם מהתוס' דבעינן קרא לכל אחד בפ"ע מ"מ הרי אמרו דהוקשו כל עריות כולם זה לזה כדאמר ר' יונה ובפ' עריות נאמר ג"כ משכב זכר וא"כ איך כ' התוס' דלרובע ונרבע אע"ג דגופין מוחלקין צריך ריבוי הא מהנ"ל מוכח דאף בלא ריבוי חייב על כל אחד בגופין מוחלקין והראי' שהביאו התוס' משפחה חרופה אינה ראי' דשפחה