מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א יג

צלאו ואח"כ בשלו ובשלו ואח"כ צלאו ודברי הרמב"ם נכונים ומצוה זו נוהג בזו"נ: מצוה ח' היא להרמב"ם ולהרמב"ן מצוה י'. ל"ת ג' ולהרמב"ן ל"ת ד'

ל"ת שלא להותיר מבשר הפסח עד הבוקר שנאמר ולא תותירו ממנו עד בוקר וגו' והוא נתל"ע שנאמר והנותר ממנו וגו' ואין לוקין עלי' ואפי' נתבטל העשה כגון שהשליך לים ובכה"ג בעלמא בנתל"ע לוקין כמ"ש הרמב"ם בפי"ו מסנהדרין הכא אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה והרמב"ם דנקט בפ"ו מק"פ טעם דנתל"ע הקשה עליו במ"ל בפי"ח מפסולי מוקדשין דין ט' דתיפוק לי' משום לאו שאין בו מעשה. והנה לדעת הרמב"ם שכתבנו לעיל במצוה וי"ו דפסק כר"ע דנאכל עד עלות השחר א"ש אבל לדעת התוס' וסייעתי' דקיי"ל דאכילת פסחים עד חצות וכראב"ע עמדה קו' התוס' בברכות דף ט' ע"א ד"ה ר"א דלמה נאמר לא תותירו ממנו עד בוקר הוי לי' לומר לא תותירו עד חצות דמחצות ואילך עובר ותוס' דחקו דלא תותירו באופן שעכ"ח ישאר עד הבוקר שהרי אם תניחו עד חצות ובלילה אין שורפין קדשים עכ"ח יהי' מונח עד הבוקר ובצל"ח שם בברכות הקשה ע"ז דהרי אין שורפין קדשים ביו"ט וא"כ בבוקר נמי אי אפשר לשורפו עד בוקר שני ונראה ליישב דהרי קיי"ל בשבת דף צ"ב בשנים שעשו מלאכה וזה יכול וזה יכול ועשו שניהם פטורים וא"כ במצות כה"ג דאין דוחין שבת ויו"ט לכאורה הוי לן למיעבד בשנים שעשו מלאכה דפטורי מיהו נראה כשם דהמלאכה ולאו לא מקרי בעשותה אחת מכל מצות בעשאן שנים ה"נ המצוה לא נתקיימה ששום אחד לא קיים המצוה כיון דמעשה שנים לא מקרי מעשה וכ"ש בנתל"ע דהעשה בא לתקן הלאו וא"כ אם יעשו שנים לא הוי מעשה ולא מנתק הלאו ולכך בעי' בוקר שני לשריפתו

והנה תוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב כ' דמשהא חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו והשאגת ארי' בסי' פ"א האריך להקשות ע"ז ורצה לומר דתוס' כ' רק בלאו שאין בו מעשה ונתל"ע ושוב חקר א"כ גם בנותר נימא כן אם הותיר ע"מ לשורפו לא יהי' בו איסור ומי' דלענין נותר שאני דמ"מ מבטל מ"ע של אכילה ולפי"ז לדבריו נראה דעל לאו דלא תותירו במשהא כדי לשורפו אינו עובר בלאו וכ"ש לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה דיליף חמץ ונותר מהדדי וא"כ איכ"ל דדווקא נקט קרא לא תותירו ממנו באופן שיהי' מוצרך להניח אותו עד בוקר דהיינו ע"מ לשורפו ע"י שנים שעשאו שאז אינו מקיים למ"ע דשריפה ולא מקרי משהא כדי לבערו. ואם כן עבר בלאו דלא תותירו ושוב קאמר קרא דאם ניתותר מ"ע להניחו עד בוקר שני ואם הי' דעתו מיד כדי לשורפו ביום שני דהוי כמו משהא חמץ כדי לבערו איכ"ל דאינו עובר בלאו וא"כ לתוס' דפסקו כראב"ע לשיטתם יש ראי' לשיטת ר"י. ואי נימא דגם הרמב"ם לענין נותר מודה לתוס' דבמותיר כדי לקיים מ"ע של שריפת נותר לא עבר על לאו דלא תותירו מיושב גם קו' המ"ל הנ"ל על הרמב"ם למה נקט טעם משום דהוי נתל"ע דע"י זה משכחת דלא יהי' בו איסור כלל

ב) וגוף הדבר דאין שורפין קדשים ביו"ט לפמ"ש התוס' בפסחים דף ה' סע"א במקום שיכול להנות אין איסור ואי אמרי' זוז"ג שרי ואמרי' הואיל וא"כ לעולם יוכל ליהנות ממנו לבשל בו קדירתו ע"י זוז"ג ואפי' לא צריך אין כאן איסור דאורייתא משום מתוך וא"כ למה אסר לן הקרא לשרוף קדשים ביו"ט ולרש"י בביצה כ"ח ע"ב דאמרי' רחמנא אחשבי' אפשר דיליף מכח קו' זו אבל לתוס' דפליגי עלי' צ"ע למה אסור ואפשר משום דאין מבטלין איסור לכתחילה מה"ת בכה"ג כמ"ש האחרונים דביבש ביבש דאית בו תערובת ממש לכ"ע אין מבטלין לכתחילה ה"נ אסור לעשות זוז"ג דהוי כמבטל כמ"ש הר"ן ס"פ כל הצלמים ואין מבטלין לכתחילה

ג) ושיעור נותר לעבור עליו בבל תותירו אינו מבואר ובחינוך כ' שלא יותיר כלום. משמע אפי' כל שהו ובמנחת חינוך בשם ס' מוצל מאש מדלא כ' רמב"ם כאן שיעור כמו שכ' במוציא זית מחוץ לחבורה ש"מ דחייב בכ"ש והמנחת חינוך השיג עליו ומסיק דבעי דווקא כזית ולענ"ד לכאורה לפמ"ש לקמן במצוה ק"ב ומצוה קל"ד דמצות אכילת קדשים הוא על ב' אופנים א' דחיוב לאכול בכזית דווקא על כל השייכים בפסח אבל אם עדיין יש מהפסח כאן אפי"ה הוא מ"ע לאכלו מכל החבורה אבל אין המצוה שוב על אדם פרטי אלא המצוה הוא שתהי' נאכלת ולקמן במצוה קל"ד ביארתי דיש לומר דזה תלי' אם יש אם למקרא או יש אם למסורת דבקרא כתיב מצות תאכל ודרשי' בת"כ אפי' כ"ש ופי' המבאר התורה והמצוה דלשון תאכל שיהי' נאכל משמע כן והיינו ע"י המקרא אבל אם יש אם למסורת המסורה הוא כפשטא מצות תאכל ושם הארכתי עיי"ש וא"כ אפשר דחינוך סובר דיש אם למקרא א"כ המצוה לאכול כל הנשאר ממנו אפי' כ"ש וממילא איכא גם בל תותירו בכ"ש ורמב"ם דפסק פ"ד מה' סוכה דיש אם למסורה לא הביא זה עיי"ש אמנם אפי' נימא דיש אם למסורה נראה דלשון לא תותירו משמע אפי' כ"ש אסור להותיר אמנם ע"ז לכאורה קשה מפסחים כ"ו דיליף ר"י דאב"ח אלא שריפה ויליף מ"מ מנותר מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה עיי"ש ואי אמרי' דעובר אפי' בכ"ש על בל תותירו איכא למיפרך מה לנותר שכן בכ"ש (ושוב מצאתי שגם במ"ח הקשה כן) ואיך הוכיח ר"י דאב"ח אלא שריפה ובאמת חי משום הא לא אריא דהא בלא"ה כבר כתב הצל"ח בפסחים שם דל"ד מנותר יליף לה אלא מכל קדשים פסולים שדרשי' בקודש באש תשרף שכל שפסולו בקודש ישרף ושאר פסולים שפיר איכ"ל דשיעורם בכזית דדווקא הכא דכתיב לא תותירו משמע אפילו בכ"ש אבל שאר פסולים שפיר איכ"ל דשיעורם בכזית כמו שאר איסורי תורה א"כ שפיר יליף חמץ מקדשים דאית בהו איסור להותיר וגם אית בי' שאר אסורים שנחסרו ביציאה או בטומאה ובעי' שריפה הה"ד חמץ וכש"כ אם נימא לפמש"כ לעיל דתליא זה בפלוגתא דיש אם למקרא אית"ל בוודאי א"ש דאיכ"ל דר"י סובר דיש אם למסורה וא"כ אינו נאסר אלא בכזית ולכך שפיר יליף חמץ מיני' אבל לדינא דיש אם למקרא לפי דעת קצת פוסקים איכ"ל דאפילו בכל שהו איכא איסור בל תותירו ובאמת בפסחים דף פ"ד משמע דבפסח אינו חייב באכילה אלא דווקא בכזית וכן מוכח לכאורה מהא דאמרי' בפסחים ק"כ למ"ד נותר מטמא את הידים משום עצלי כהונה שיעורו בכזית כאיסורו ואי איסור לא תותירו בכ"ש א"כ למה לא גזרו גם על כ"ש ועפ"י מ"ש לעיל אפשר ליישב זה דלעולם שיעור נותר בכ"ש אפי"ה אמרו דשיעור אכילה בכזית היינו שיעור החיוב עליו לאכול אבל הנשאר פחות מכזית חין חיוב עליו לאכול אלא על כל החבורה ועל כל הכהנים השייכים לקרבן ההוא כמ"ש לעיל ולכך לא גזרו אלא על כזית שהוא חייב עליו

ד) ולכאורה הבאתי ראי' לזה מהא דהאריך גם בס' מנחת חינוך כאן וכן השעה"מ פ"ח ממ"ח וכבר הבאתי זה לקמן במצוה ק"ב ותרצתי שם עפ"י הקדמה הנ"ל ובמנחת חינוך הביא כמה סתירות לזה דהרמב"ם פח"י מפסהמ"ק הכ"ב דהאוכל מנותר עור עצמות וגידין וגו' א"ח כרת ובפ"ט ממ"ח דין וי"ו כ' המבשל גידין בחלב פטור ולא חלק בין רכים וגו' ח"כ האיך פסק בפ"י מהק"פ דגידין שסופן להקשות אין נמנים עליהם דרכין נמנין עליהם ואמאי עיי"ש במנחת חינוך שהאריך להקשות על הרמב"ם ועפ"י האמור נ"ל ליישב דהנה הרמב"ם בפ"ז ממ"ח דין וי"ו כתב דחוטין חשובין כח"ש ואסורים חוטי חלב מה"ת והיינו דח"ש באיכות הוי כמו ח"ש בכמות וכשם שהוא לענין איסור חלב כן הוא לענין שאר איסורים פיגול ונותר וטמא וכיוצא בזה וא"כ לענין אכילת קודש ופסח שאנו מוזהרים ג"כ לאכול ושלא להותיר אפי' כ"ש ולכך פריך שפיר בגמרא אי גידי בשר ניכלינהו אע"ג דהוא ככ"ש משום שהוא שלא כדרך אכילתן ואפי"ה מוזהרין אנו לאכלן ושלח להותירן ולכך כ' הרמב"ם בפ"י מה' ק"פ דווקא גידין שסופן להקשות דמעטי' מקרא דואכלו את הבשר כמו שהביא תוס' בפסחים פ"ד בשם ירושלמי דהיינו סופן להקשות אבל שאר גידין שחין סופן להקשות והם רק ח"ש ואינו יוצא בהם אם אכלן לבדן אפי"ה צריך למנות עליהם שיהי' חבורה אפשר להם לאכול ולא יהי' להם כאכילה וא"כ נראה דכל דברי רמב"ם נכונים דלענין חיוב ממעטי' גידין כיון שאינו אלא כח"ש או אכילה שלא כד"א אבל לענין פסח מחויב באכילה כשם שחייב לאכול אכילת בשר כ"ש ואינו רשאי להותיר וכן בגידין ואפשר דלכך לא הוצרך הרמב"ם להביא זה בפי' דשיעור נותר הוא אפילו בכל שהוא משום דסמך על מש"כ דגם גידין בכלל מצות אכילה וממילא מוכח

ה) עוד האריך במנ"ח לפלפל ע"ד צל"ח בפסחים כ"א דכ' דגם בפסולים איכא לאו דלא תותירו עיי"ש שהאריך טובא וגם אני כתבתי במק"א פלפול בזה ולכאורה לפמ"ש תוס' בברכות דף ט' דראב"ע ס"ל פסח אינו נאכל אלא עד חצות והקשו ע"ז הא כתיב לא תותירו ממנו עד בוקר דמשמע עד בוקר מיהו מצי לאכלו ותי' דלא תותירו ממנו באופן שאתם תצריכו להניחו עד בוקר ולפי האמת עד בוקר שני והיינו אם תניח אותו עד חצות יהי' פסול ובלינה אין שורפין קדשים וגם ביו"ט אסור לשרוף וכו' א"כ לכאורה קדשים פסולים ג"כ בכלל הזה שאם יפסלו ע"י יוצא או טומאה הרי גרם שיהי' צריכין להותירם עד בוקר כיון שבלילה ביו"ט יהי' אסור לשורפו ויהי' צריכין להותירם עד בוקר ולפי"ז יהי' כדעת הצל"ח הנ"ל מיהו זה מוכרח אי פסקי' כראב"ע וכן פסקו תוס' אבל אי אמרי' כדעת ר"ע וכן פסק הרמב"ם א"כ לא תותירו עד הבוקר כפשטא עד בוקר ואיכ"ל דווקא במידי דאכילה המחויב לאכלו אבל לא קדשים פסולים וכדעת מנ"ח וח"צ. וח"כ לרחב"ע הנ"ל איכ"ל