מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קלז

ר"ת וסייעתו ונראה ליישב קו' המג"א עפ"י מה שבארתי קושי' הנ"ל דהנה הטו"ז בסי' תרמ"ו וכ"כ הפנ"י בשמעתין דאמרו דאפילו אי נימא דיש דיחוי אצל מצות היינו רק מדרבנן ולכאורה קשה אי סק"ד האבעי' הוי מדרבנן א"כ מה פשיט מכיסוי הדם דהרי מה"ת אין דיחוי וא"כ מה"ת נשאר עליו החיוב לאחר שנתגלה וא"כ למה יפקיעו חכמים את חיובו ונהי דמצינו לפעמים דהם העמידו דבריה' על דיני תורה ואפילו במקום כרת לעקור בשוא"ת מ"מ אין לפשוט מזה ולהביא ראי' מדלא העמידו מוכח דגם בעלמא לא פטרינן ולכאורה הו"א לתרץ דכך הוא פשיטות הש"ס דאי סק"ד דיש דיחוי א"כ מדרבנן לא מקיים מצות כיסוי בדבר המודחה והו"ל לרבנן לתקן ולחייב מדרבנן בכיסה הרוח לגלות ולכסות כדי שאז ממנ"פ יוצא ידי מצוה דמה"ת אין דיחוי ומדרבנן הרי מחויב לגלות ולא נדחה מן המצוה ומדלא חייבו רבנן לגלות עכ"ח אין דיחוי כן היה אפשר לפרש אבל קשה לפי"ז מה דחי דילמא התם לחומרא הרי אנן פשטינן מקולא מדמקלינן בי' אמרי' דכ"ז שהוא מכוסה א"צ לגלות וא"כ עמדה קו' הנ"ל על הטו"ז וממנ"פ אמנם לכאורה נראה סברת הטו"ז מוכחת מצד הטעם שכ' הכפות תמרי' הואיל ולית לן קרא וחולין מקדשים לא ילפי' ומצוה כחולין אצל קדשים אבל אינו מוכרח כ"כ דאולי הוא רק כגילוי מילתא בעלמא דאפי' קל מחמיר ילפי' מיהו מטעם אחר נראה מוכרח כיון דבקדשים אמרי' אפילו דיחוי מעיקרא הוי דיחוי כמ"ש התוס' בריש הסוגיא ובמצוה לפי המסקנא בדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי רק בנראה ונדחה קא מספקא לי' א"כ עכ"ח ליכא למילף מקדשים דאיכא למיפרך דיחוי מעיקרא יוכיח דבקדשים הוי דיחוי ובמצוה לא הוי דיחוי ועכ"ח אי אמרי' אפילו נראה ונדחה הוי דיחוי הוא רק מדרבנן וא"כ מוכח כסברת הפנ"י וטו"ז אמנם כ"ז מוכח למסקנא אבל לפי ההו"א דלא מחלק וגם בדיחוי מעיקרא קמבעי' לי' איכ"ל דמדאוריי' קמבעי' לי' וכפירש"י או מדמי לי' לקרבנות וגילוי מילתא בעלמא הוא ועפי"ז מיושב קו' הנ"ל דלפי הסק"ד באמת האבעי' על דאורייתא וא"כ גם בכיסוי י"ל כן ופשיט שפיר מכיסוי ודחי דבאמת מוכח רק מחומרא מכסה אבל לפי המסקנא דרק בנראה ונדחה קמבעי' א"כ עכ"ח מדרבנן קמבעי' וא"כ אין כאן פשיטות כלל מכיסוי כקו' הנ"ל וא"כ מיושב קו' המג"א דלכך שפיר פסק דחייב לכסות אפי' בברכה דחז"ל הניחו על דיני תורה. ואע"ג דשם לענין דיני שופר החמיר אפילו בדיחוי מעיקרא וא"כ לא שייך תי' הנ"ל איכ"ל דהתם רק לענין לכתחלה חייש הרמ"א דבעי' נתבטל מעיו"ט ואע"ג דבלא"ה שופר של ע"ז אסור לכתחלה מ"מ יש נפ"מ אי מתרמי לן רק של ע"ז אחד שנתבטל מעיו"ט ואחד שנתבטל ביו"ט יש לחוש לכתחלה על חשש יש דיחוי וניקח אותו שנתבטל מעיו"ט ועיין בסוגי' דאין דיחוי אצל מצות בסוכה ושם הארכתי בעזה"י: מצוה קפט והוא להרמב"ם ל"ת צ"ח. ולהרמב"ן הוא מצוה קס"ד ול"ת צ"ג

מל"ת שלא לקרב אל העריות אפי' בלא ביאה שנאמר איש וכו' לא תקרבו לגלות ערוה וכו' עיין ברמב"ן ל"ת שנ"ג האריך והשיג עליו מר"פ בשבת י"ג והמעיי"ח הקשה דלקשי לנפשי' אפילו נימא דברייתא דת"כ אסמכתא מ"מ יקשה לר"פ דס"ל דאפילו איסור דרבנן ליכא אמנם המעיין בלשון הרמב"ן בחי' לשבת ל"ק דוודאי יש לנו ב' טעמים לאסור מדרבנן אחד משום חשש ביאה ואחד משום איסור קריבה ואי האיסור הוא משום ביאה אז שריא בבגדה הואיל ויש דיעות ושינוי אמנם משום איסור קריבה שפיר יש לאסור דלענין זה אין כאן שום שינוי ולזה לר"פ אפי' איסור דרבנן אין הקריבה אסור אלא משום ביאה אסור בת"כ לאסמכתא וממילא ביש שינוי אפי' איסור דרבנן ליכא וא"ש. אבל אי נימא דקריבה אסור מה"ת א"כ שפיר ראוי לאסור דלענין זה אינו שינוי אמנם הרמב"ם סובר דאנן דלא קיי"ל כר"פ ואסרינן היא בבגדה ואע"ג דלענין אכילת בב"ח קיי"ל דאם יש דיעות שריא כדאי' ביו"ד סי' פ"ח ועכ"ח דהקריבה אסור מצד עצמה אם הוא כדי להנות ולכך יש לגזור אפי' בלי הנאה ולרמב"ן צ"ל דהא דאסרינן היא בבגדה אע"ג דיש דיעות ושינוי משום דאיסור כרת הוא החמירו טפי מיהו מלשון הש"ס משמע דמדינא אסור דמדמה לאשת איש ושם גם הרמב"ן מודה דאסור מדינא ועיין בלשון הרמב"ן בחי' שם ועיי' ביו"ד בסי' קצ"ה בב"י שכ' הא דהתיר הרמב"ן למשש הדפק הוא לשיטתו והש"ך שם השיג עליו כיון דאינו משום הנאה לכ"ע לית בי' איסור דאוריי' ועיי' בפי' המשניות לרמב"ם בפ' ד' מיתות בסנהדרין דמשמע דאפי' שלא לשם הנאה הוא אסור מדינא ואפשר דחשיב לי' כמו ח"ש כמ"ש הרמב"ן בסי' שנ"ג על גוף הקריבה ועיי' בלשון הרמב"ם בפ"ק דשבת גבי לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה אע"ג דהתשמיש קשה להם אז עיי"ש ועיי' בסדרי טהרה שם ואין כאן מקומו

ב) וכתב המנחת חינוך לפי דעת הרמב"ם דקריבה לעריות אסור בלאו א"כ הבא על הערוה עובר בב' לאווין מצד לאו דעריות ומצד לאו דקריבה ולפי"ז אפי' לר' יצחק דס"ל במגילה ז' ובשאר דוכתי דאין מלקות בחייבי לאווין דיליף מקרא אפ"ה אית בי' מלקות משום הלאו דלא תקריבו, דלכאורה קשה מהא דמגילה דאמרי' לר"י אין מלקות בח"כ רק י"ל חדא דשם איכ"ל דמיירי בשאר ח"כ ולא בעריות ועוד דהתם קאי על עיקר איסור הביאה ואדרבה נ"ל להביא ראי' משבועות ח' ע"א דאמרי' שם גילוי עריות ה"ד אי במזיד בר קטלא והקשה בתוס' דילמא איירי בחייבי כריתות ותי' דמ"מ איכא למיפרך בר מלקות הוא עיי"ש ועדיין קשה דילמא אתיא הברייתא כר"י אבל לפי מנ"ח הנ"ל א"ש דלעולם איתא בעריות איסור מלקות במזיד משום לא תקריבו: מצוה קצ והיא להרמב"ם ל"ת צ"ט. ולהרמב"ן היא מצוה קס"ה ול"ת צ"ד

מל"ת שלא לגלות ערות האב במשכב זכר שנאמר ערות אביך לא תגלה וכו' ובס' מצות השם כ' דהאב אינו עובר אלא משום משכב זכר דבאב לא נאמר אזהרה נוספת ולענ"ד אין צריך אזהרה נוספת דבאמת גם במנ"ח חקר בזה והקשה למה צריך במשכב זכור לאו בפ"ע בהביא זכר עליו ובשאר עריות ל"צ לאו בפ"ע וכתב הטעם בשם רש"י בכריתות ג' ע"א דגבי שאר עריות דאשה נמי מתהני בשכיבה קרינן בי' ונכרתו הנפשות העושות אבל גבי משכב זכור דהנשכב אינו נהנה בעי לאו בפ"ע ובאמת אינו טעם מספיק דהרי מקרא דמשכבי אשה ילפי' דגם שלא כדרכה חייב בכל העריות ובקידושין דף כ"ב ע"ב אמרי' דאין הדבר מבורר אם היא נהנית שלא כדרכה ואפ"ה חייבה התורה מקרא דונכרתו הנפשות העושות דשניהם חייבין ולמ"ל כאן קרא בפ"ע ונ"ל כיון דבתחילת פרשת עריות כתיב אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וכיון דכתיב לא תקרבו קאי הלאו בין על השוכב ובין על הנשכב וממילא ילפי' דכל שאר בשר בין השוכב ובין הנשכב מוזהר וממילא ידעינן דהה"ד בעונש וכ"ש באב דנאמר מיד לאחר הלאו דלא תקרבו ואמרי' בת"כ דהוי ככלל ופרט מיהו בהאי קרא כתיב שאר בשר ואיכא למטעי דדווקא עריות דאסור מכח שאר בשר הוא דשניהם נזהרים אבל במשכב זכור דאינו מכח שאר בשר לא הוי ידעי' דהלאו והעונש הוא על שניהן ולכך איצטרך למשכב זכר ריבוי בפ"ע על הנשכב באם הביא זכר עליו והה"ד בשוכב עם בהמה בעינן ג"כ קרא בפ"ע משא"כ בשאר עריות ובנדה אע"ג דאינו אסור משום שאר בשר אעפי"כ לא צריך קרא בפ"ע דהא יש לן גז"ש נדה נדה מאשת אחיו דנדה הוא וא"כ דינו כשאר שאר בשר כנלע"ד

ב) ובאמת הסתפקתי איך משכחת דיהי' האב עובר על לאו הזה הא קיי"ל אין אחע"א ויום שנעשה בר מצוה ועונשין כבר חל עליו הלאו דמשכב זכר מקרא דלא תשכב ואיך אפשר דיחול עליו כשנולד לו בן הלאו משום שכבת אביו הרי קטן אינו מוליד וא"כ נולד לו הבן אחר שהגדיל וא"כ אין אחע"א וצ"ע: מצוה קצא היא להרמב"ם ל"ת ק'. ולהרמב"ן היא מצוה קס"ו ול"ת צ"ה

מל"ת שלא לבוא על אמו שנאמר ערות אמך לא תגלה ואפי' היא אמו ע"י זנות בין בחיי האב ובין שלא בחיי האב בעדים ובהתראה חייב סקילה וכו' ויליף לה מקרא דכתיב ומסיים אמך היא לא תגלה ערותה ולכאורה ק"ל דמנ"ל למילף מהאי קרא דאמך היא לא תגלה ערותה לרבות הנ"ל דילמא קמ"ל קרא דלא תימא דאיסור עריות של שאר בשר הוא משום כבוד אב ואם כמ"ש החינוך בטעם ושורש המצוה וא"כ לדעת הטור ביו"ד בסי' ר"מ דאם הם רשעים אין חייבים בכבודם וא"כ הו"א אם היא ממזרת או כיוצא בהם או שאר רשעות שיש בהם שאינם חייבין בכבודם ולא יהיה מוזהר עליהם לכן מסיים קרא אמך היא לא תגלה ערותה בכל אופן בין שהיא צדיקת או רשעת ומנ"ל למילף לימודים הנ"ל ומיהו זה ל"ק דשם בסנהדרין נ"ג ודף נ"ד קאי הסוגיא אליבא דר"י דלא דריש טעמא דקרא כמו דפסקי' דלא כר"ש וא"כ לא צריך מיעוט ע"ז ושפיר ילפי' דרשות הנ"ל: