מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קלו

ושחט את פר החטאת אשר לו דנאמר על העתיד שכבר היו ערבי' אפילו אי נימא כסק"ד דמקצת האחרונים דהכהנים ג"כ אינם בכלל ערבות מ"מ בפרו של אהרן דהי' לכל בית אהרן דניהו שהיה משלו אפ"ה הי' להם חלק בגווה מצד כפרה ולא מיגרע מערבות א"כ הו"א דדווקא בכה"ג יוכל לעשות שליח שיש גם לחברו שייכות בגווה אבל עדיין לא שמענו בעבד לכך איצטרך מן ושחט אותו וכו' כנ"ל ליישב קו' התוס'

ג) והנה לאחר ששחט פר שלו הי' צריך לשחוט שעיר הפנימי שהוא אשר לעם ועשה עם דמו כאשר עשה עם דם הפר לכל ענייניו לזרוק לפני ולפנים וגם על הפרוכת אחת למעלה וז' למטה ואח"כ עירב דם הפר עם דם השעיר וזרק על טיהרו של המזבח ז' פעמים ועל קרנות המזבח ד' מתנות ומכאן יליף ר"י מב"מ לא בטל ולרבנן לכך אינו בטל כיון דתרוויי' עולין ניהו ושווין לגמרי לא בטל והרמב"ם בפ"ב ופ"ג מעיוה"כ פסק דמערבין לקרנות ובתמורה דף ה' אמרי' לרבא דקודש הם דכתיב גבי בכור בא ללמד דעולין אין מבטלין משום דס"ל דאין מערבין לקרנות ומזה הקשו לרמב"ם דס"ל מערבין ומסתמא פסק כרבא א"כ תרתי ל"ל ונראה דהנה התוס' במנחות כ"ב ע"ב הקשו הא דקאמר הגמרא ידוע שדם הפר מרובה איפכא הו"ל דהי' מערבין דם הפר בדם השעיר והו"ל קמא קמא בטל ונתבטל דם הפר בדם השעיר ואפילו למאן דל"ל קמא קמא בטל הכא מודה משום דהוי נראה ונדחה יעיי"ש וזה אינו מובן מאי נדחה שייך כאן כיון דשניהם הם עומדין לזרוק. ואפשר להעמיס בלשון התוס' כוונה אחרת דלכאורה ק"ל לפמ"ש המרדכי סוף חולין דדבר שבא לעולם בתערובת אינו יכול לבטל את דבר אחר אפילו הוא פחות ממנו ולפי"ז כיון דמעיקרא נתבטל דם הפר בדם השעיר אלא שאח"כ חוזר וניער ואז כבר הי' בתערובת והוי כתחילת ביאתו שיהי' דם הפר מרובה כבא לעולם בתערובת ושוב אין לו כח לבטל וא"כ קשה האיך אמרי' שדם הפר יבטל דם השעיר הרי ממ"נ בתחלה נתבטל דה"פ בדם השעיר אלא שחוזר וניער אז הוי בתערובת ואינו יכול לבטל דם השעיר ואפשר דאפילו למסקנא קשיא כן לר"ת דסובר יבש ביבש בטל אפי' לר"י וכ' הטעם משום דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואזלי' בתר רוב משא"כ בלח דבכל טיפה וטיפה יש חלק מזה ומזה וא"כ בדם ניהו דהוא לח מ"מ אינו נבלל ונשאר הדם כל אחד במקומו עד שיערבנו היטב היטב כדאמרי' שם דחוזר ומערב את המלא בריקן כדי לערבו בהדדי יפה וא"כ שוב עמדה קו' הנ"ל דמעיקרא כשעירב דם הפר ושוב כשחוזר וניער דם הפר במרובה מ"מ כבר הוא בתערובת ואינו יכול לבטל דם השעיר ונשארו שניהם בשם א"כ מנ"ל דמב"מ ולרבנן עולין אין מבטלין זא"ז וצ"ע. ואפילו נימא דלא שייך כאן קמא קמא בטל דזה דווקא אם מערה בצירצור קטן אבל אם מערה בקילוח לא כמ"ש התוס' שם מ"מ הא גופא תקשי מנ"ל דעירבו בקילוח גדול דילמא עירבו מעט מעט דל"ש ביטול ומנלן מכאן דמב"מ או עולין אין מבטלין זא"ז. ונראה ליישב דהרי אמרי' ביומא נ"ז דמערבין זה בזה ומנ"ל ת"ל אחת וצריך ביאור מאי מערבין זב"ז ונראה הכוונה לפמ"ש הר"ן בע"ז ע"ב דלכך בקילוח ל"א קמא ק"ב דאמרי' ניצוק חיבור ועליון כתחתון משא"כ אם שופך מעט מעט וא"כ זה כוונת הברייתא מערבין זב"ז. ומיושב קו' התוס' דהקשו הא לר' יאשי' ילפי' לעיל מקרא דולקח ולהנ"ל א"ש דהברייתא נקט מערבין זב"ז דהיינו בקילוח גדול שהוא זה כמו זה וניצוק חיבור ואז שפיר מוכח דמב"מ אינו בטל וע"ז אמר בברייתא דילמא זה בפ"ע וזה בפ"ע וניהו דמערבין מ"מ דילמא מערבין כמו בצירצור קטן שנשאר זה בפ"ע וזה בפ"ע דלא שייך חיבור לכך אמר ת"ל אחת שיערבו אותו בקילוח גדול ושפיר מוכח מכאן דעולין או מב"מ אינו בטל והיינו לר' יאשי' דדרש אחת לזה מוכח שפיר אבל רבא בתמורה שם אמרי' דס"ל כר"י וא"כ ניהו דילפי' מן ולקח מדם הפר ודם השעיר מ"מ עדיין אינו מוכח דעולין אין מבטלין זא"ז דלעולם מבטלין אלא שמערבין אותו בקילוח קטן ונתבטל ושוב חוזר וניער ואז הוי כמו נולד בתערובת ושוב אינו מבטל אבל עולין דאינן מבטלין זא"ז אינו מוכח ולכך איצטרך קודש הם לרבא דעולין אין מבטלין זא"ז וא"כ מיושב גם הרמב"ם: מצוה קפו והיא להרמב"ם ל"ת צ"ז. ולהרמב"ן הוא מצוה קס"ב ול"ת צ"ב

מל"ת שלא לשחוט קדשים בחוץ שנאמר איש איש וגו' ולאו ילפינן מהיקש מהעלאה דכתיב השמר לך פן תעלה וגו' ואתקש שחיטה להעלאה שנאמר שם תעלה ושם תעשה ועיין בחינוך בלשונו שם. ובחולין כ"ט פליגי אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חייב אם שחט בחוץ מקצת סימן אחד ואם שחט סימן אחד לגמרי אפילו לר"י דס"ל אין שחיטה אלא לבסוף אפ"ה חייב משום דעשה בו מעשה חטאת עוף ולכאורה קשה לפמ"ש המהר"ם לקמן ל"ב ע"ב לר"ל דסובר כיון דנשחטה הקנה הריאה כמאן דמנח בדיקולא דמיא והקשה המהר"ם א"כ ריאה איך נשתרי כיון דשחט הקנה הוי כמנח בדיקולא ולאחר דמנח בדיקולא שוב לא שייך דניתרת ותי' כיון דאין לה טפי חיות א"כ הוי כמו עוף דניתר בסי' אחד ונראה פשוט דאפילו נימא דריאה ניתרת בסי' דקנה היינו רק בגמר כל השחיטה אבל מעולם לא שמענו לומר דאפילו שחט רק סימן אחד בבהמה יהי' הקנה מותר ולקמן ל"ב משמע כללא דהכל כנבילה אם לא שגמר השחיטה אז נקרא שם שחיטה עליו וממילא הקנה מותרת בסימן אחד אבל אם לא גמר לא נקרא שחיטה כלל דפחות מב' סימנים לא נקרא בבהמה שחיטה כלל ועכ"פ כיון דעכ"ח לר"ל צ"ל דאם גמר אח"כ השחיטה נקרא בשעה ששחט הקנה נגמרה שם שחיטה עליו א"כ מדוע ס"ל לרבא אליבא דר"ל דפטור בסימן א' בשחיטה בחוץ הרי עכ"ח בסימן אחד נקרא סוף ומקרי שחיטה דאל"כ מאי טעמא שריא הריאה וכן קשה לר' יוסף ל"ל טעמא שכן עשה מעשה דחטאת העוף וכו' וצ"ע, וצ"ל דאע"ג לענין בני מעיים מקרי סימן א' סוף מכל מקום לא מחייב עלה דלא מחלקינן

ב) ושחיטה שאינה ראוי' אמרי' בחולין דף פ"ה דלר"ש שמה שחיטה משום דיליף משחוטי חוץ דהוי שחיטה שאינה ראוי' והוי שחיטה דמתחייב עלי' ולכך סובר בשחט אותו ואת בנו שהוא טריפה חייב וכן קיי"ל לענין או"ב ולענין כיסוי הדם קיי"ל כרבנן דשחיטה שא"ר לאו שמי' שחיטה משום דכתיב בכיסוי דם אשר יאכל. וק"ל על ר"ש איך יליף משחוטי חוץ דשחיטה שא"ר שמה שחיטה אדרבה בשוחט בחוץ את הטריפה פטור דהא ילפינן מקרא דבעי דווקא ראוי לפתח אוהל מועד כדאיתא בזבחים דף קי"ב עיי"ש וא"כ לר"מ דסובר בפ' שבועת העדות דון מינה ומינה א"כ אדרבה נילף מינה דאם ד"א גורם לפסול שיהיה פטור וצ"ע לכאורה וצ"ל כיון דהיה לו גז"ש מקובלת לר"מ דילפינן שחיטה משחיטה כמבואר בריטב"א וחזינן בגמרא דפריך מ"ט דר"מ א"כ עכ"ח גז"ש בא להורות לנו דחייב בשוחט את הטריפה דלפטור לא צריך גז"ש. ובלא"ה צ"ל כן כמ"ש הריטב"א דאל"כ הא לא ילפי' אפשר משאי אפשר דשחוטי חוץ א"א ובזה א"ש קושי' התוספת ד"ה ואין דנין וכו' דנראה דגז"ש לא נתקבל אלא סתמא דילפי' ענין שחיטה מענין שחיטה ור"מ סובר דהיינו משחוטי חוץ ור"ש סובר מטבוח משא"כ גבי לא תשחט על חמץ אינו גז"ש מיותרת

ג) ואע"ג דבעינן לענין שחוטי חוץ שיהיה דווקא ראוי לפתח אוהל מועד מ"מ אם שחט בשבת בחוץ אע"ג דבשבת אינו ראוי לפתח אוה"מ אם הוא חטאת יחיד אפ"ה באם שחט בשבת חייב משום שחוטי חוץ כדאיתא בחולין ד' מ' יעיי"ש דהשוחט חטאת בשבת בחוץ דחייב כמ"ש תוס' בחולין שם בד"ה חייב ג' וכו' דבשבת לא חשיב מחוסר זמן וכן מבואר בהדיא בירושלמי דשבת פ' האורג בסופו בשוחט חטאת בשבת כיפר וצריך חטאת אחרת משום חילול שבת ועכ"פ מבואר דכיפר ועלה לבעלים לשם חובה ותימה על התוס' שלא הביאו זה ותוס' שם כ' טעם אחר הואיל דהזמן גורמת לאסור המלאכה וכיון שכבר נעשה המלאכה אם עלה לא ירד משא"כ באוא"ב דהיום גורם אותו וגם לאחר שחיטה עדיין רובן עליו האיסור: מצוה קפח והיא להרמב"ם מ"ע צ"א. ולהרמב"ן הוא מצוה קס"ג ומ"ע ע"א

מ"ע לכסות דם חי' ועוף שנאמר חי' או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר וכו' ובעינן עפר למטה ולמעלה ואם כיסהו הרוח א"צ לגלותו רק בחזר ונתגלה קיי"ל דחייב לכסותו, והנה בש"ע יו"ד סימן כ"ח סתם ומשמע דחייב לכסות בברכה והמג"א בסימן תקפ"ו סק"ו כ' להקשות לפי דעת הרמ"א שם שהביא דעת ר"ת וס"ל דדווקא בנתבטל מעיו"ט שרי ועכ"ח ס"ל דחיישי' אולי יש דיחוי וקשיא לי' א"כ איך פסקינן ביו"ד סי' כ"ח בכסה הרוח ונתגלה דחייב לכסות הו"ל לפסוק לכסות בלא ברכה, ולכאורה קושית המג"א בלא"ה קשה אפילו לא פסקינן כר"ת ונימא דאפי' בנתבטל ביו"ט שרי היינו משום דהוי דיחוי מעיקרא אבל בנראה ונדחה הרי מסיק בשמעתין דנראה ונדחה לא נפשוט ושם גבי כיסוי הוי נראה ונדחה ולדעת המג"א כיסוי לא מקרי בידו וא"כ הוא אבעי' דלא איפשטא ותקשה דלבעי לכסות בלא ברכה וקשיא לכאורה על המג"א למה הקשה דווקא על הרמ"א דאיכ"ל דרק דלכתחלה אמר וחייש לסברת