מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קלה

תקח לה שני תורים וכו' אחד חטאת וא' עולה והטבילה יכולה להיות בשביעי ולא חיישי' שמא תראה ותסתור והתוס' בנדה ס"ז ע"ב הקשו אי ר"ש אשימוש קאי א"כ איך אמר שמא תבא לידי ספק הרי כבר באתה לידי ספק ולענ"ד כיון דקיי"ל די"א ימים שבין נדה לנדה היא בחזקת מסולקת בדמים בכל התורה כולה אזלי' חזקה ואין לנו לחוש שמא תראה ותסתור וזה דלא כב"י ביו"ד סי' קפ"ג מיהו זה שייך בי"א ימים שבין נדלנ"ד אבל אם ראתה בז' נקיים וסתרה צריכה למנות שוב ז' נקיים ואז כבר אינה בי"א ימים בכה"ג ליכא חזקה דמסולקת בדמים והיא עדיין זבה לדעת הרמב"ן וסייעתו וא"כ כיון דבכה"ג אינה מסולקת וא"כ א"ש לשון הש"ס דקאי על הקרא דזבה היינו כשראתה וספרה ז' נקיים בי"א ימים וא"כ מדינא דיכולין לסמוך על חזקת מסולקת אלא שמא תראה ותסתור דלפעמים תהי' זבה ע"י שראתה וסתרה ואז אינה בחזקת מסולקת בדמים ושם זבה חד הוא ולא ידעו לחלק בין אלו נקיים לאלו לכך שפיר אסרו לשמש שמא תראה ותסתור כנ"ל ליישב לשון ר"ש וליישב קו' התוס': פ' אחרי מות מצוה קפה והיא להרמב"ם ל"ת צ"ו. ולהרמב"ן הוא מצוה ק"ם ול"ת צ"א

מל"ת שלא יבא כהן בכל עת אל המקדש שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת וכו' ועל היכל באזהרה ועל ק"ק במיתה ודברי החינוך מ"ש כאן שאם בא בהיכל לצורך השתחוי' אי ג"כ בכלל האיסור תליא בפלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן לעיל סי' ק"ן ואין לדבריו הבנה כמו שהקשה בהגהות רי"פ וגם הפר"ד השיג עליו ואפשר ליישב דכוונתו ליישב קו' הרמב"ן דאיך אפשר לומר דחייב בפ"ר בין אולם למזבח אפילו אם נימא כהרמב"ם דגם בביאה רקנית חייב מ"מ בשתויי יין כתיב בבואכם אל אוהל מועד ואיך אפשר לומר ומנ"ל דאפילו בין אולם למזבח חייבין וס"ל ליישב דקשיא לי' להרמב"ם לשיטתו לפי מאי דמשמע לי' פשטות הקרא בא לאסור בבואכם ביאה גרידא בלא עבודה תפ"ל משום ביאה רקנית ולמה צריך קרא לאסור משום שתויי יין ניהו דאיכ"ל לעבור בב' לאווין ואיסור חל על איסור דמוסיף אפילו בשעת עבודה מ"מ דוחק לאוקמי בלאווין יתירא וכ"ש דכה"ג אפשר דלא הוי מוסיף דבעובד חייב מיתה ואיסור אחר הוא ובביאה רקנית אין בו הוספה לכך הכריח הרמב"ם דהאי בבואכם היינו בבואם להיכל דהיינו הבית שער להיכל דעל זה אינו חייב משום ביאה רקנית לכך בא לומר דחייב עלי' משום שתויי יין והה"ד משום פ"ר ושפיר הוי ג"כ איסור מוסיף משתויי יין וילפי' לפ"ר זה ס"ל בטעם הרמב"ם ולפי"ז הכריח דעכ"ח הרמב"ם סובר דאפילו בבא להשתחוות יש איסור כביאה רקנית דאל"ה בלא"ה איכ"ל דמוסיף בשתויי יין ופ"ר אפילו בבא להשתחוות ועכ"ח דרמב"ם סובר אפילו להשתחוות אסור משא"כ להרמב"ן יש לפרש כפשטא דהאיסור דווקא בלא להשתחוות כן יש לפרש כוונתו

אמנם לענ"ד נראה מסברא צ"ל דאפי' להשתחוות אסור דהרי בק"ק לכ"ע אפילו להשתחוות חייב מיתה וכמ"ש הבה"ז והמעיי"ח הוכיח מיומא נ"ג ע"א מדלא מוקי הא דחיסר סמנים בבא להשתחוות וא"כ קשיא מנ"ל למדרש בהיכל אינו במיתה מדכתיב פני הכפורת ולא ימות דילמא היינו להשתחוות יש חילוק בקדשי קדשים חייב משא"כ להיכל להשתחוות אבל שלא להשתחוות איכ"ל דח"מ ואפשר ליישב בזה דברי הכלבו המובא באלי' רבה סי' קל"ב סק"ה שנראה מדבריו שגם בהיכל חייב מיתה עיי"ש ובלא"ה היה נלע"ד לדעת ראב"ע המובא בת"כ שכ' דלכך הניא כאן אחרי מות שני בני אהרן משל לחולה וכו' ובני אהרן מפשטא דקרא משמע לא נכנסו לק"ק אלא להיכל שהי' אז נקרא אוהל מועד וכמו שהזהיר אח"כ יין ושכר אל תשת בבואכם אל אוה"מ והאזהרה ההיא גם להיכל ומסמיכות ילפי' שנכנסו שתוי יין נראה ג"כ שהם להיכל הלכו ושם הקטירו הקטורת וא"כ לראב"ע נראה דגם על ההיכל חייב מיתה שהרי הוא דרש דלכך הקדים להזהיר שלא ימותו כדרך שמתו הם והיינו בהיכל

והנה במנ"ח הקשה לדעת הרמב"ן דהיכא דנכנס להשתחוות פטור א"כ אפילו לא נכנס להשתחוות נימא הואיל כדקיי"ל במלאכת יו"ט דאמרי' הואיל ולענ"ד דהואיל לא שייך כאן ובשלמא הואיל ומקלעי אורחים וכיוצא בזה אפי' אי לא איקלעי אורחים זה עצמו כבוד ושמחת יו"ט שיהיה לו מוכן שאם יהיה לו אורחי' יהי' לו מה ליתן להם אבל האזהרה שלא לכנס כניסה רקנית הוא משום יראת מקדש כנאמר ומקדשי תיראו שחיוב על האדם להיות כבוד ויראת המקדש עליו ולכנוס בו שלא לצורך הוא בוודאי כעין מבטל יראת המקום ב"ה וא"כ מאי יועיל שהי' אפשר לו להשתחוות אדרבה בזה עצמו שהי' לו להשתחות ונכנס לפנים ולא השתחווה בזה הוא מבזה ומבטל מצות יראת השם והמקום ולכך פשוט לדעתי דאין זה שייך להואיל, אפילו לדעת הרמב"ן דווקא אם באמת נכנס להשתחוות מותר ולרמב"ם אפילו להשתחוות כל שלא צריך להקריב שום קרבן או שאר הקרבה הוא עובר כעין הלאו דלא יראו פני ריקם דעובר ביו"ט אפי' בעזרה

ועיין בתוס' מנחות כ"ז דכתבו דווקא בדרך ביאה איכא הלאו אבל אם עבר שם דרך גגין או דרך מערות אינו עובר והרמב"ם לא הביא זה ולולי דברי התוס' הי' נ"ל מקרא דאל יבא בכל עת נקט לשון ביאה לרבותא דאע"ג דדרך ביאה הותר לו לפעמים אפ"ה אם הולך שם שלא לצורך חייב מלקות ובק"ק מיתה כדאיתא בת"כ והו"א דיהי' מותר מצד קו"ח ולעולם גם שלכב"א הוא חייב ובזה מיושב ביומא נ"ג דפריך ותפ"ל משום ביאה רקנית ולא משני דנכנס שלכד"ב: מצוה קפ"ו שהיא להרמב"ם מ"ע צ'. ולהרמב"ן הוא מצוה קס"א ומ"ע ע'

מ"ע שיעשה כהן גדול עבודת יוה"כ שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש וכו' ועיין במנין המצות סי' מ"ט טעם דחשיב לכל הקרבנות מלבד המוספין למ"ע אחת וכה"ג צריך עוד לטבול ה' טבילות ועשרה פעמים קידוש ידים ורגלים ובשחרית הקריב קרבן תמיד ושאר דברים שצריכין בכל יום ויום בבגדי זהב ואח"כ פשט וקידש ידיו ולבש בגדי לבן והתחיל מעבודת יוה"כ ושחט את פר חטאת אשר לו ודווקא משלו הי' צריך להביא והתוודה עליו ב' ווידויים אחד בעדו ובעד ביתו כולל גם כל בית אהרן והמהרש"א ספ"ק דשבועות כ' דלכך לא מקרי הותר מכללו מה שכיפר גם על ביתו דאשתו כגופו וכל מה שקנתה אשה קנה בעלה והוי כחד ובס' אוה"ד הקשה ע"ז דזה רק מתקנת חכמים ואני אמרתי כמו שכ' התוס' בגיטין מ"ז ע"ב דדרשי' לביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו אע"ג שהוא תיקון דרבנן תי' התוס' וביתר ביאור ברמב"ן וברשב"א שם בחי' ושאר ראשונים דגם קודם תקנת חכמים הי' זה מנהג בישראל ונראה כוונתם דממילא כל הנושא ע"ד מנהג נושא והוי כאילו התנה בפירוש וזוג אחד לחבירו דהוי כקנין כמו דס"ל לרב גידל בפ' הנושא דף ק"ב דאם אמר כמה אתה נותן לבתך וכמה אתה נותן לבנך ועמדו וקידשו הן הן דברים הנקנים באמירה ואין צריך לכתוב ולהקנות וה"נ אלא שחכמים תיקנו שיהי' פירות תחת פרקונה ומעשה ידי' תחת מזונות וכיוצא בזה כמה דינים ולעולם גם מעיקרא הי' הדין דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה כמו שדרשי' ע"ז לביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו

ב) והמצוה היא דווקא על כה"ג שישחוט פר שלו כמו שדרשו חז"ל על ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו והתוס' בקידושין בפ' המקדש הקשו דנילף מכאן שליחות בעלמא מדאיצטרך פרו של אהרן מוכח דבעלמא יש שליחות ואני אמרתי ליישב עפ"י מה שכ' התוס' שם בקידושין דעיקר השאלה שליחות מנ"ל הוא על המשנה בפסחים דתנן עבד שאמר לו רבו וכו' ע"ז פריך שליחות מנ"ל. ולפי"ז הקשיתי מאי ראי' מביא הש"ס מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל הא כ' הרא"ש בברכות דף כ' ע"ב דלכך אשה אינה יכולה להוציא בבהמ"ז אם היא אינה חייבת מה"ת בבהמ"ז אע"ג דבעלמא אמרי' שאם יצא מוציא היינו דכל ישראל עריבים זה בזה ונראה הכוונה כמו דפריך שם על ר' יונתן דילמא שאני התם דאית לי' שותפת בגווה וביארו שם הכוונה כיון דאית לי' שותפות הוי כמו דשוחט גם לעצמו ומיגו דזכי לנפשי' ומסברא זו איכ"ל גם בהא דכל ישראל עריבים זה בזה והוי כאילו יש לכל אחד מישראל חלק קצת במצוה דאחריני וא"כ בכה"ג מצד הסברא ראוי שיהי' אפשר לאחר להיות שליח וזה שייך כדכ' הרא"ש דווקא באנשים ולא בנשים ולפי"ז לכאורה קשה כיון דעיקר השאלה הי' על מתני' דפסחים דעבד נעשה שליח ועבדים אינם בכלל ערבות ואפי' גרים אינם בכלל ערבות כמ"ש התוס' ועיין שם בצל"ח א"כ מה מביא ראי' מן ושחטו כל קהל ישראל התם בישראל שהם ערבי' זב"ז הוי כשותפין בוודאי יכול להיות שליח מצד טעם הנ"ל אבל אכתי בעבד מנ"ל דאינם בכלל ערבות ולא הוי כשותף ומנ"ל דיכול לעשות שליח וצ"ע. מיהו נראה דניהו דהקרא ושחטו גם על העתיד כמו דילפי' מקרא ועבדת את העבודה הזאת אבל עיקר הציווי הי' בשעת יצי"מ ואז לא הי' ערבים זב"ז דלאחר שבאו לעבר הירדן בהר גריזים ובהר עיבל שם קיבלו ערבות אפ"ה אחד שוחט והשאר יצאו נעשה שלוחים הה"ד לדורות שפיר ילפי' דעבד יכול לעשות שליח וכל זה אי ילפי' מן קרא ושחטו אבל אי נימא כקו' התוס' דנילף מן