מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קלג

נקיבה תשלחו זכר וודאי ונקיבה וודאי ופסקה הרמב"ם בפ"א ממשכב ומושב ה"ז ותימה בעיני בש"ס דידן מביא זה להלכה פסוקה ובספרי פ' נשא לכ"ע דרש בהיפך מזכר עד נקיבה יכול באנדרוגנס אין משלחין ת"ל מחוץ למחנה תשלחום מ"מ אפילו אנדרוגנס ואפשר דהספרי מיירי אם ראה רק ראיי' אחת או לובן או אודם וס"ל דסד"א מה"ת לחומרא לכך מרבינן דגם טומטם צריך לשלוח כיון דדמי לשאר אנשים או נשים דבראי' אחת נטמאו אבל הרמב"ם דס"ל דבראי' א' בוודאי לא יטמאו ולצרף ללובן ואודם ילפי' מזכר עד נקיבה שיהיה צריך שילוח או מצד זכר או מצד נקיבה ולא מצד שניהם. והעולם מקשים על הא דפריך בשבועות ז' דטמא ששימש במיתה היכא משכחת לה כיון שהוא טמא חייב על ביאתו למקדש או שהייתו על השתחוי' ועל שימוש ומקשין לפי מה דפסקי' דאנדרוגנס אפילו ראה לובן ואודם אינו משתלח ממקדש א"כ מצד ביאת מקדש אינו חייב ולכך איצטרך משום שימוש דחייב ולענ"ד כיון דלרמב"ם לשיטתו דס"ל בכ"ד ועיין בפ"ד מאישות דאנררוגנס ספק זכר ספק נקיבה וכדמשמע מש"ס בנדה כ"ח דקאי להאי מ"ד דהרי מסיים זכר וודאי נקבה וודאית וא"כ אם הוא ספק נקיבה הרי אינה כהנת אלא כזר נחשבת לענין עבודה א"כ חייבת משום זר ששימש ואי דמשום ספק אינו חייבת מיתה א"כ גם מצד טומאה אינו חייב שהרי הוא ספק ועכ"ח האי דטמא ששימש לא מיירי באנדרוגנס וא"כ שפיר פריך היכא משכחת לה כן נ"ל

ובאמת הסוגיא דהתם קשה לדעת הראב"ד בפ"ב מה' שופר דס"ל אנדרוגינס חציו זכר וח"נ וכן למ"ד דאנדרוגנס ברי' בפ"ע וזה לכאורה דעת הראב"ד ועיין בס' יום תרועה בר"ה כ"ח דכ' כן לדעת הראב"ד וא"כ קשה איך אמרי' דאם ראה לובן ואודם דשורפין עלי' תרומה הא לאותו מ"ד הוא כברי' בפ"ע ואינו לא איש ולא אשה ובפ' זיבה כתיב אשה כי תזוב איש כי יהי' זוב והראב"ד בפ"א ממשכב ומושב הסכים לזה לרמב"ם אלא שהשיג על הרמב"ם דנראה מדבריו שאם אנדרוגנס נגע בלובן ואודם שיצא ממנו שחייב גם על ביאת מקדש וכ' שזה טעות ואין סברא לחלק בין ראי' לנגיעה וגוף הדין הוא מסכים עם הרמב"ם דשורפין עלי' את התרומה אם ראה אודם ולובן ולראב"ד לשיטתו אמאי הא אין זכר ואין אשה וצ"ע: מצוה קפ והיא להרמב"ם מ"ע פ"ה. ולרמב"ן היא מצוה קנ"ח ומ"ע ס"ח

מ"ע שיקריב זב בעל שלש ראיות קרבן שנאמר וביום השמיני יקח לו שתי תורים אחד חטאת וא' עולה וכו' והמעיי"ח האריך בכאן על דברי הגאון שהביאו בתוס' נדה נ"ד ד"ה וארבעה שסובר אפילו בג' ימים נפרדים כל שהוא תוך י"א יום שבין נדה לנדה מצרפין והקשה עליו מפסחים פ"א דפריך לר"י היכא משכחת לה וכו' עיי"ש והנה זב צריך להביא ביום השמיני לאחר שטבל בשביעי במים חיים דווקא אז הוא מחו"כ וצריך להביא ביום השמיני שתי תורים או בני יונה ותוס' בגיטין דף כ"ח ע"ב ד"ה והא בן סמיכה וכו' הקשו התוס' אמאי ערל וטמא משלחין קרבנותיהן אפילו אי סמיכה אינו מעכבת אבל ראוי לבילה לא הוי ותי' דילפי' בת"כ מזובו ולא מנגעו ש"מ אע"ג דאינו ראוי לבילה אינו מעכבת והקשו כל העולם מאי ראי' משם הא קרבן זב תורים ובני יונה דלא שייך בהו סמיכה כלל ואמרתי ליישב דהטורי אבן במגילה דף ח' ע"א הקשה איך אמרי' מזובו ולא מנגעו דאפילו יש עליו שאר טומאות מביא קרבנותיו הא אמרי' במ"ק דף ט"ו מצורע מהו שישלח קרבנותיו ת"ש דתניא ואחרי טהרתו אחר פרישתו מן המת ז' ימים יספרו לו אלו ז' ימי ספירו וביום בואו וכו' יקריב עשירית האיפה וכו' דר"י רש"א בבואו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה יע"ש וא"כ איך אמרי' כאן מזובו ולא מנגעו לא מבעי' לפירש"י דאפילו שאר טמאים אפילו ט"מ בוודאי קשה אלא אפילו לתוס' דפי' רק מצורע אינו יכול לשלח קרבנותיו ומפרשי' דמזובו ולא מנגעו לא קאי לענין קרבן רק לענין טהרה אבל רש"י במגילה שם פי' וכן בגיטין דלענין קרבן קשה מש"ס דמ"ק הנ"ל עיי"ש שהניח בצ"ע. ולענ"ד הרי אמרו דעל מחוסרי כפרה יכול אחר להביא קרבנותיו אפילו על שוטית ואפילו קטנים ובוודאי לאו מטעם שליחות אתי עלה אלא מצד שדין תורה שאחר מביא קרבנותיו וא"כ ל"ק לכאורה קושי' הט"א דוודאי שם במ"ק קאי אי משלח קרבן ע"י שליח מצד שליחות שפיר אמרי' דאינו יכול להביא אבל בקרבן מחו"כ דדין תורה דאחר יכול להביא קרבנותיו בלי דעתו בכה"ג מאי איכפת לי' דהמחו"כ הוא טמא או מנוגע כיון דלא בעי' דעת בעלים ולא שליחות בעלים כן נראה ליישב היטב קו' הטו"א הנ"ל

ועפי"ז אפשר ליישב קושית העולם הנ"ל על דברי התוס' דנראה דכוונת התוס' כך הוא דהרי באמת סמיכה אינה מעכבת אלא שהוא מצוה וכיון שהוא מצוה איכ"ל דס"ל לתוס' דמעכב דבעי' ראוי לבילה לכה"פ כיון דמצוה עליו והביאו ראי' לזה דאפילו במקום דאיכא מצוה כיון דאינו מעכב אפ"ה לא בעי' דווקא שיהי' ראוי לבילה והנה ניהו דמחו"כ יכולין להביא עליו קרבן בלי דעתו כבנדרים ל"ו ע"ב מ"מ לכאורה זה שייך בקטן דאינו בר מצוה או שוטה יכולין אחרים להביא דגילתה לן התורה אבל בגדול דמצוה בוודאי עליו שהוא בעצמו יביא אלא שילפי' מקרא דמזובו ולא מנגעו שאחרים אפי' בגדולים יכולים להביא אעפ"י שהם אינם מצווים ועושה והמחו"כ הגדול הוא מצווה ועושה וחשיב טפי מ"מ כיון דאינו מעכב בדיעבד לא ישהה בלי כפרה אעפ"י שאינו עושה המצוה מן המובחר מ"מ עדיף שיביאו אחרים אעפ"י שמצוה ועושה אינו ראוי לבילה אבל מ"מ כיון דבדיעבד אינו מעכב ה"נ בסמיכה כיון דבדיעבד אינו מעכב כתב התוספת שפיר דמזובו ולא מנגעו מוכח דסמיכה אינה מעכב ואינו צריך להיות ראוי לבילה ואין כוונת התוס' דשם היה סמיכה אלא כנ"ל כמו שם המצוה מן המובחר שהמצווה ועושה יביא קרבן אעפי"כ מביאין אחרים בשבילו כדי שלא להשהות הכפרה כיון דבדיעבד אינו מעכב אף דהשתא אינו ראוי לבילה ה"נ בסמיכה לא בעי' ראוי לבילה כן נראה ליישב קו' העולם הנ"ל: מצוה קפא והיא להרמב"ם מ"ע פ"ו. והרמב"ן משיג גם בזה ולא מנאו מטעם הנ"ל

מ"ע שתהי' שכבת זרע טמא ומטמא שנאמר ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וכו' יטמא עד הערב והרמב"ן משיג במצוה זו במ"ע צ"ו מטעם שבסי' ק"ס ובת"כ ילפי' מואיש אשר תצא ממנו ש"ז דקטן פחות מבן ט' אינו מטמא בקרי ויש בזה פלוגתא גדולה לדעת המג"א בסי' תנ"ז ס"ז היינו מסתמא תלי' דלא ראה קרי אבל אם ראה קרי אפילו פחות מבן ט' טמא והחק יעקב שם ובשבו"י ח"א סי' כ"ב האריך לחלוק והוכיח דאפילו אם ראה קרי אינו טמא והברכ"י באו"ח סי' תנ"ז האריך ג"כ בזה טובא והסכים לדעת השבו"י דאפילו אם ראה אינו טמא אפילו הרואה עצמו ולכאורה ק"ל על דעת הח"י וסייעתו הא דילפי' בתו"כ מן והאיש מוי"ו אפי' אינו לגמרי איש אלא שהוא מבן ט' ולמעלה טמא ולפי דעת הח"י מנ"ל מהוי"ו דאפילו אם לא ידעי' אם ראה קרי חיישי' ומחזקי' דראה דלמה לעולם עפ"י רוב אינו רואה קרי עד שיהי' גדול אלא דהוי"ו מרבה אם ידעי' דיצא ממנו ובבכורות דף כ"ז דאמרי' חלת ח"ל מאכילה לכהן קטן ובגדול שטבל לקריו יש לדייק באמת כן דדווקא בגדול חיישי' אבל בקטן אפילו ביותר מבן ט' לא חיישינן ומלשון רש"י שם משמע כמג"א ניהו דלא מחזקי' לי' מ"מ אי ידעי' דראה אפי' פחות מבן ט' הוא טמא וצ"ע

ב) והנה במנ"ח הביא להסתפק אם חציצה פוסלת בטבילת קרי והביא בשם גדול א' מהא דאמרי' ביבמות בהאי דקרי לי' בר ארמאה ואמרי' מי לא טבל לקריי' ואי נימא דבקרי אינו פוסלת חציצה ובטבילת גר בעי' שלא יהי' חציצה וא"כ מאי הועיל בזה דטבל לקריו אלא שהמנ"ח הקשה עוד הא לענין טב"ק מהני אפילו כלים אפילו כולה שאובים כדאיתא באו"ח סי' פ"ח וא"כ מאי אמר מי לא טבל לקריו ולענ"ד פשוט דבע"ק צריך טבילה משום ב' טעמים א' משום דהוא טמא אסור בתרומה וקדשים ובכל חולין שנעשו על טהרת תרומה ואפילו אינו אוכל תרומה או טהרת תרומה אפ"ה המצוה עליו לטבול דלא ליתי תקלה על ידו שיגע בתרומה ואחרים יאכלוהו כמ"ש התוס' בביצה י"ח ע"ב בד"ה כל חייבי טבילות וכו' שכ' לבסוף דאפי' נימא דבר יתא דחייבי טבילות טובלין ביה"כ אפילו טב"ז לאו מצוה היינו משום דהיו עסוקים בטהרות ויש לחוש לתקלה משא"כ בזה"ז עיי"ש ועכ"פ הב"ק מדינא הי' צריך לטבול משום שלא יבא תקלה ע"י ועוד מטעם שני צריך לטבול משום תקנת עזרא דאסור בתורה ובתפלה והנפקא מיני' נראה פשוט דהא דאמרי' דגם במים שאובים או בכלי או בט' קבים מועיל היינו לענין טבילת עזרא ולדידן דלית לן תרומה וטהרות אבל אע"ג דטבל במים שאובים עדיין נשאר טמא בכל ענייני תורה לתרומה ולטהרות ולתו"ט בוודאי פוסל חציצה דכל הטבילות ילפינן מהדדי וא"כ נראה דהא דאמרי' ביבמות מי לא טבל לקריו לא משום טבילת עזרא אלא משום דהי' צריכים לטבול משום תרומה וטהרות שלא יבא תקלה ע"י וחייבי טבילות הי' רשאי' לטבול לפי האי שיטה אפי' ביוה"כ כנ"ל ושפיר קאמר מי לא טבל לקריו משום טהרות ובכה"ג וודאי צריך לטבול במקוה מ"ם סאה כנ"ל

ובסברא ההיא אמרתי ליישב ג"כ קושי' התוס' ביומא פ"ה