מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קלב

במשנה המבשל בקליפי ערלה דפליגי בזה מ"ד אי שרפן לסיד אי עלו מידי טומאה ורצה לומר שזה ג"כ תליא באיסור הנאה ולפי המפרש אסור בהנאה לכ"ע משום דיליף נתיצה נתיצה עיי"ש אפילו אפרן אסור ולענ"ד יש לפרש בהיפך דבע"ז שייך ביטול והנותן היינו ביטולן ונהי דמדרבנן אין ישראל יכול לבטל אבל מה"ת שפיר מבטלן

והנה בחולין דף י' ע"ב ילפי' מנגעי בתים דאזלי' בתר חזקה דדילמא בתר דנפק בצר לי' שיעורא והקשו התוס' שם ובנדה למה באמת סמכי' בכה"ג אחזקה הא איכא תרתי לריעותא הרי חסר לפניך והבא אל הבית אית לי' חזקת טהרה והיכא דאיכא תרתי לטיבותא או תרתי לרעותא לא אזלי' בתר חזקה ובנדה דף ב' ד"ה השתא תי' דדווקא במקוה שייך לומר חסר ואתאי אבל בנגע לא שייך זה ובשו"ת ח"צ סי' ג' פקפק ע"ז הרבה מה חילוק יש בין נגע למקוה ולענ"ד החילוק הוא בין דבר שהוא בטבע ובין דבר שהוא בנס דמקוה מתחסר בטבע ונגעים כ' הרמב"ם והרמב"ן בפ' מצורע שהוא דבר שאינו בטבע רק נסי כשם שביאתם בנס כך סילוקם אינו בטבע ודבר שהוא בנס ונעשה ברגע אחת ואינו תחת הזמן מיד כשרואה הקב"ה לבבו נאמן לפניו הוא מתחסר משיעור שלא יטמא זה נראה סברת התוס' ונראה דע"ז הביאו ראי' דלא שייך בנגע חסר ואתאי ולזה כתבו ייתור לשון שם שעמד עליו במהר"ם לובלין שכ' כשטימא הכהן את הבית אפילו נתחסר וכו' ולשון זה הוא מיותר ומהר"ם כ' דברים קשים להבין ולהנ"ל כוונתם דהרי עיקר הנפ"מ הוא אם נתחסר קודם שטימא ברגע זו שיצא הכהן מהבית ואי סק"ד דגם נגע חסר ואתאי א"כ מנ"ל למילף מכאן חזקה הא בנגע גדול דא"א לו להתחסד ברגע זו שיצא הכהן כ"כ עד שיופחת משיעורו ודילמא מיירי הקרא בנגע גדולה כ"ב גריסין או יותר ועכ"ח דבנגע אפשר דנעשה החסרון ברגע אחת כדלעיל שאינו תחת הזמן וא"ש תי' התוס'. אלא דבלא"ה הקשה הראש יוסף על תי' התוס' דעדיין תקשה דנוקי חזקה בהדי חזקה ולהוי רק ספק טומאה וצ"ל כיון דהבית טמא אא"כ נימא דמיד באותו רגע נתחסר בשעה שיצא ומסתבר טפי למתלי החסרון ברוב הימים ממה שנאמר שנתחסר ברגע בזמן מועט כמ"ש הח"צ סי' ג' אלא שהוא מיישב בזה גוף הקו' של התוס' אבל תוס' לא ס"ל כתירוצו דלקושי' התוס' דאית לן תרתי לטיבותא ויש לן חזקה לטהר א"כ מצד הסברא של רוב ימים אין לטמא אותו בוודאי טומאה אפילו ברוב גמור ס"ל לר"מ דסמוך מיעוטא לחזקה מה"ת כש"כ ברוב כזה ולהוי רק ספק לכך הוכריחו התוס' לתרץ דנגע אינו חסר ואתאי והוי חזקה נגד חזקה שוב שפיר איכ"ל סברת הח"צ דמצד רגילות והרוב דמסייע לחזקת טומאה חשבי' לי' כוודאי וא"ש כוונת התוס' וגם הלשון מדויק היטב ול"ק נמי דקדוק המהר"ם

ב) והנה ביבמות ק"ג ע"ב אמרי' סנדל המוחלט חליצתו פסולה משום דכתותי מכתת שעורי' א"כ למה אמרי' הבא אל הבית יטמא דנימא דכתותי מכתת שעורי' שאני בית דכתיב ונתץ הבית אפילו בשעת נתיצה קרי בית ובשעה"מ פ"ד מגירושין הקשה מכאן על יש אומרים דדווקא לענין מצוה אמרי' כתותי מכתת שיעורי' אבל שלא לד"מ לא א"כ מאי פריך כאן עיי"ש. (ובאמת בתוס' סוטה כ' דכתותי מכתת שיעורא לא תליא בפלוגתא דר"ש עיי"ש וכן מוכח בשמעתין דאל"כ מאי פריך דילמא ברייתא אתיא דלא כר"ש ותוס' שהסבירו דווקא באיסור הנאה העומד לשריפה מכתת בזה מיושב מה שהקשו למה רשאין להדליק נר חנוכה בשמן של תרומה שנטמאת הא מכתת ולהנ"ל דמותר בהנאה א"ש). מיהו גם בתוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבו הקשו כן דאמאי כה"כ מטמא טומאת אוכלין ותי' דליכא לדמוי' להדדי אפשר כוונת התוס' דטומאה שאני וכמו דגלי לענין טומאת צרעת הה"ד בכל ענייני טומאה ואפשר דלא גרע מפחות ותפח ונראה כשיעור דאמרינן במנחות נ"ד דמדרבנן חשבי' לי' כשיעור ואפילו לענין טומאה דרבנן וה"נ מטמא טומאת אוכלין או הכשר מדרבנן וכאן משמע דזה וזה שווין דמטמא מדאורייתא בביאה ולכך פריך

והנה בס' ערוך לנר כ' דלבישת הסנדל מצד עצמה חשוב הנאה מצד הנאת לבישה אלא דזה הוי רק כמצוה הבאה בעבירה דבשלמא הנאת מצוה דתליא בקיום המצוה והמצוה עצמה גורם עבירה בכה"ג כ' הרשב"א בשמעתין דלכ"ע פסול דהיינו בכה"ג מהב"ע לכ"ע לא הוי מצוה אבל עבירה שנעשה קודם לזה לא מיגרע ומותר ולא אדע הרי גם בשעת מצוותו הוא לבוש והרי גם אז הוא נהנה אי חשבי' לזה הנאה ועכ"ח צ"ל דלא ס"ל מהב"ע גם בכה"ג וא"כ לכאורה מאי פריך על ר"פ דילמא טעמא דר' פפי משום מהב"ע ולעולם גם הוא מודה דלא אמרי' מכתת שיעורא ונראה ליישב כמ"ש הרא"ש ר"פ לולב הגזול דרבא משני שם אוקימתא דשמואל דאמר דווקא ביו"ט ראשון אינו יוצא בגזול מדשני לי' משמע דס"ל כשמואל ולא ס"ל מהב"ע וא"כ עכ"ח טעמי' משום מכתת שיעורי' ופריך שפיר

אמנם גוף סברת הערוך לנר אינו מוכרח דהרי אינו מכוון להנאת לבישה ולא רוצה בו אלא לחליצה והוי לא אפשר ולא קמכוון דאמרי' בפסחים כ"ה בין לאביי ובין לרבא שריא מיהו לתוס' בפסחים שם היינו בליכא פסיק רישא מיהו הר"ן בפ' גיד הנשה בשמעתין דריחא מילתא כ' דאפילו איכא פס"ר שריא והיינו בלא אפשר ולא קמכוון ומטעם זה ל"ק מה שמקשין על הר"ן מנודר הנאה ממעיין בר"ה כ"ח דלא יטבול בימות החמה היינו לכתחלה באפשר דאוסר רבא בפסחים כ"ה באפשר וא"כ שוב איכ"ל דהיינו טעמא דלא תחלוץ בי' הינו היכא דאפשר באחרינא אבל אם א"א בענין אחר גם בעלמא אמרי' דכדיעבד דמי

ולכאורה קשה לי איך אמר ר' פפא משמי' דרבא דכשר החליצה אפילו בסנדל דמוחלט הרי רבא ס"ל בסנהדרין כ"ז ובע"ז דף ס"ח ע"ב דגבי חידוש אמרי' אין לך בו אלא חידושו וכל דיכולין למעט החידוש ממעטינן וכאן דחידש לן דלא אמרינן מכתת למה אמרי' דנילף מיני' הא מחידוש לא ילפי' לעלמא וגם באותו דבר עצמו ס"ל לרבא דממעטי' החידוש וצ"ל כמ"ש רש"י דזה הוי רק גילוי מילתא וכאותו דבר עצמו וזה איכ"ל כוונת רש"י מה שהקשה המהרש"א עליו דמפרש קו' הש"ס למה אמרי' דשדא מיעוט בתר רובא הא כתותי והקשה המהרש"א הא אפילו בכולי' התם קשיא ולהנ"ל איכ"ל דהמקשן ידע התי' דגלי קרא אלא דקשיא לי' לרבא לשיטתי' דנימא אין לך בו אלא חידושו ותי' דשאני הכא וכפירש"י דהוי רק גילוי מילתא

והנה כל ענייני טומאת וטהרת צרעת הן בבגדים הן בבתים צריך היות דווקא ע"י כהן אפילו כהן ע"ה והמומחה ישראל ות"ח הת"ח אומר לו אמור טהור והוא אומר טהור אמור טמא והוא אומר טמא דהכל תלוי בדיבור הכהן ובס' נצח ישראל על הכוזרי מאמר ג' סי' פ"ט תמה למה אינו נוהג האידנא הרי טומאת צרעת באדם או בבגדים נוהג גם בח"ל ותי' דבעי' מיוחסים דווקא כמ"ש במל"מ ועוד האריך שם ולהחמיר מיהו נסמוך על הכהנים דהשתא כהני חזקה כמו דסמכי' בהרבה עניינים דבעי' כהן כמו פדיון הבן דמברכין הברכה על פדיון הבן אע"ג דברכה לבטלה הוי לדעת הרמב"ם וסייעתו איסור דאורייתא ואפילו ע"י כהן שלא פדה מעולם בכור ואין לו חזקת כהונה רק לענין קריאת התורה ונשיאת כפים עיי"ש שהאריך בזה ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ה שכתב דהאידנא הכהנים רק כהני חזקה ואפשר לומר דצריך להחזיר גבי פדיון הבן וניהו דסמכי' על החזקה כיון דא"א בענין אחר מ"מ מה דאפשר יש לן לעשות ובאמת בגמרא חולין דף י"ב אמרי' אפילו לר"מ דחייש למיעוטא מ"מ היכא דא"א מודה גם ר"מ דסמכי' ארובא וגם חזקת כהן לא גרע מרוב ואכתי צ"ע למה לא אמרי' כן גם בענין נגעים וצ"ע

וגם הא דאמרי' בזבחים ק"ב דכהן קרוב אינו רואה את הנגעים ניהו דאנן לא קיי"ל כן דס"ל דקרוב רואה את הנגעים מ"מ ר"מ דמקיש נגעים לריבים מה ריב פסול ע"י קרוב אף נגעים וחקר ג"כ בס' טה"ק בזבחים ק"ב כיון דעפ"י הדין ישראל ת"ח רואה הנגע ועפ"י דיני התורה אם נראה לו שהוא טהור אומר לכהן שיאמר שהוא טהור ולמה לא יועיל בקרובים דהיינו שהכהן קרוב כיון דעיקר השקיל וטרי בישראל שאינו קרוב ונושא ונותן על זה א"כ אפשר בכה"ג גם בריבים מועיל וצ"ל דהקרא דייק ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע משמע הפסק דין ואמירת טהור או טמא איתקש וגם בדיינין אמרי' בכה"ג שאין יכול להורות אפי' ע"י אחר כשאומר לו שהרי אפילו משה ואהרן דבוודאי קים לן דלא משקרי ולא יטו הדין אפ"ה גזה"כ דקרובים אינם כשרים לדון והפס"ד הוא הגמר ולכך הפס"ד והגמר אינו רשאי להיות עפ"י קרובים כנ"ל: מצוה קעט והיא להרמב"ם מ"ע פ"ד. והרמב"ן משיג ע"ז ולא מנאו מטעם שבסי' ק"ם

מ"ע שיהי' זב טמא ומטמא שנאמר איש כי יהי' זב מבשרו זובו טמא הוא וזאת תהי' טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמא הוא דהיינו דהזב מטמא בלובן בראיי' אחת הוא כבעל קרי ובשתי ראיות הן בב' ימים רצופים או ביום א' או ראיי' אחת ארוכה כב' טבילות וב' ספוגים צריך ז' נקיים אבל לא קרבן אבל ג' ראייות צריך ז' נקיים וקרבן בין בג' ימים ובין ביום א' ואמרי' בנדה דף כ"ח דטומטם ואנדרוגנס שראו אודם ולובן א"כ הם טמאים בממ"נ אם נקיבה נטמאה באודם ואם זכר נטמאה בלובן ואם נגעו בתרומה שורפין עלי' תרומה כוודאי טמאה אפ"ה אם נכנס למקדש ואכל קודש אינו חייב דכתיב מזכר ועד