מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קלא

דנשאר קדושת השם ולית בי' רק קדוש יהי' ולא יעבור תער וא"כ הסוגיא א"ש דשניהם צריכין זה לזה דלא סגי בטעם הרמב"ם דא"כ תקשה הא אית בי' עוד עשה ככל היצא מפיו יעשה ועכ"ח צ"ל הטעם דאפשר בשאלה אפילו בנזיר שמשון א"ש דשם ליכא עשה דכל היוצא מפיו ולכה"פ כשישאל עליו ליכא רק עשה דקדוש יהיה וזה לא שייך בימי צרעתו וא"כ שני הטעמים עולים כהוגן וכאחד וא"ש דברי הרמב"ם: מצוה קעו והיא להרמב"ם מ"ע פ"א. ולהרמב"ן היא מצוה קנ"ו ומ"ע ס"ו

מ"ע שיביא מצורע המוחלט קרבנות ביום השמיני שנאמר וביו' השמיני יקח שני כבשים וכבשה אחת ובמנין המצוה סי' ע"ז נתן טעם למה לא מנה כל מחו"כ למ"ע אחת הואיל וקרבנם חלוק מזב וזבה שזה מטמא באודם וזה בלובן והמעיי"ח העיר א"כ למה מנה במ"ע ס"ט כל היחיד ששגג בחטא קרבן חטאת אע"ג שקרבנם חלוק ולענ"ד התם על מעשה אחד הוא והחילוק שבין קרבנם אינו אלא כפי מעלות האיש ואיכות חטאיו וא"כ הכל במדרגה אחת הגדול באותו חטא צריך יותר והקטן בחטאו דבר אחר משא"כ במחו"כ שבאין להכשיר עניינים חלוקים וגם קרבנם חלוק לכך נמנה למ"ע בפ"ע ואדרבה כיון דאמר בזב וזבה מטעם שזה מטמא באודם וזה בלובן א"כ פשוט באינך דהוי כל אחד בפ"ע ולא כ' אלא לרווחא דמילתא דהקרבן מגלי דעניינים חלוקים הם

ב) והנה קרבן מצורע הוא חטאת ועולה ואשם וחטאת קודמת לעולה כמו בעלמא אע"ג דבמצורע בא רק לאכשורי ולא לכפרה מ"מ כיון דהכשר בא ע"י חטאת ועולה אינו מעכבת ועיקר הקרבן חטאת לכך צריך לאקדומי ובשבועות ח' ע"א אמרי' דלר"ש דאמר על ז' דברים נגעים באים א"כ אתי הקרבן לאכפורי ומשני מנגעו אכפר לי' וקרבן לאשתרוי וכו' ולכאורה קשה לי אי נימא כר"א הקפר דנזיר חוטא הוא שציער עצמו מן היין א"כ זה גופא צריך כפרה שע"י מעשיו נתנגע בצרעת והרמב"ם פוסק בפ"ה מחובל ומזיק ובפ"ה משבועות דאין אדם רשאי לחבל בעצמו ובסו"פ החובל אמרי' דהיינו כר"א הקפר א"כ לדידי' שפיר איכ"ל דגם קרבן מצורע בא על חטא ובלא"ה מאי דקאמר מנגעו אכפר לי' היינו דווקא בעשה תשובה כמו דאמרי' סו"פ יום הכפורים כל חלקי כפרה גם ביסורים צריך להיות תשובה בהדייהו וא"כ אם לא עשה תשובה עד לבסוף עדיין צריך קרבן לכפרה דנהי דפריך הש"ס שפיר דלפעמים כבר נתכפר לי' מנגעו מ"מ ג"כ משכחת דלא אתכפר והקרבן מכפר ובזה יישבתי קו' שהביא מרן הגאון זצ"ל דהקשה לו מהא דאמרינן דקרבן מצורע לכפרה אתיא. ועכ"פ לר"א הקפר לכאורה עמדה הקו' וצ"ל ניהו דגם זה מקרי קצת חטא שציער אבל זה הוי רק קצת חטא ועיקר החטא כבר נתכפר לו ובקרא כתיב לכל חטאתם משמע כל חטא עדיין עליו וע"ז שפיר אמר דמנגעו אכפר מקצת ואתיא כמ"ד בבכורות דף ג' ע"א דכל משמע כולו: מצוה קעז והיא להרמב"ם מ"ע פ"ב ולהרמב"ן היא מצוה קנ"ו ומ"ע ס"ז

מ"ע שיטבול טמא בארבעים סאה מים ליטהר שנאמר ורחץ את כל בשרו במים וכו' והמעיי"ח העיר דהוי לי' להרמב"ן להסיר מ"ע זו כשם שכ' במנין המצות סי' צ"ו להסיר הפרת נדרים שהוא רשות ועיי"ש שכ' טעמי' דסובר טבילה בזמנה מצוה ואפשר דמ"ע הוא לרחוץ כל בשרו אפילו בית הסתרים בעי' שיהי' ראוי לביאת מים ואע"ג דאין המים מעכבים משום דמ"מ מצוה איכא אי יכול לבוא מים ולכך נמנה למ"ע

והנה שיעור מקוה לאדם לרוב הפוסקים דווקא במ"ם סאה אמנם בלבוש ביו"ד סי' ר"א הביא י"א דמ"ס סאה הוא רק מדרבנן אפילו לאדם והב"ח ביו"ד סי' ק"כ האריך לבאר ולסלק כל מה שקשה על שיטה זו ובאמת אני לא מצאתי בראשונים מי שיאמר כן כי אם השואל בריב"ש סי' רצ"ד כ' כן והריב"ש שם הכריח דבוודאי לאדם מה"ת בעי' מ"ם סאה דאמרי' בחגיגה י' דטהרות הן הן גופי תורה ואמרי' למאי ומשני למ"ם סאה אמנם בכלים הוא רק מדרבנן ומה"ת סגי ברביעית כדאי' ברש"י פסחים י"ז ע"ב ולי קשה מאז על לשון רש"י בנדה דף ב' ע"ב דמייתי שם במשנה במקוה שנמדד כל טהרות שנעשו על גביו ופירש"י שנשתמשו בכלים שטבלו בו וכו' ולכאורה קשה טובא הרי מבואר ברש"י פסחים י"ז ע"ב ד"ה בקרקע טהורין דכלים לא צריכים שיעור מ"ם סאה כי אם רביעית וא"כ בוודאי אזדא מכאן טומאה דאורייתא ולא נשאר כי אם ספר טומאה דרבנן ובטומאה דרבנן ס"ל למשנה זו אפילו אתחזק אמרי' בדרבנן להקל שהרי במתני' מסיים בד"א בטומאה חמורה וכו' ואע"ג דמתני' לא הדר ותנא לענין ספיקא דרבנן להקל אפילו באתחזק הך דמקוה כי אם אינך גווני מ"מ הרי מבואר מלשון המשנה דגם על זה קאי הך בד"א וכן מבואר ברמב"ם פ"י ממקואות והמתני' לרבותא נקט אינך גוונא אבל בוודאי גם בהך דתרתי לריעותא בדרבנן להקל וא"כ קשה לרש"י כיון דוודאי אזלא טומאה דאורייתא ואין כאן ספק אלא אי נשאר טומאה דרבנן והוי לי' ספיקא דרבנן ולקולא ואין לומר כיון דמעיקרא דארייתא הוי אמרי' בי' ספיקא להחמיר דמ"ש מהא דאמרי' בי"ד סי' צ"ח במב"מ ונשפך ולא ידעי' אי אית בי' ס' או לאו ספיקא להקל ולא דמי זה למ"ש מהריב"ל הובא במל"מ בפ"ד מבכורות בספק דאורייתא ע"י גילגול דרבנן דהתם נולד הספק בדאורייתא עיי"ש וכמו שהביא הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות י"ט בשם מ"י ע"ש וראי' לזה דכה"ג חשיב ספיקא דרבנן מהא דאיתא ביו"ד סי' ר"א סעיף ע"ג דבדיעבד עלתה לו טבילה משום דהוי לי' ספיקא דרבנן עיי' בר"ש פ"ב דמקוואות מ"ג מ"ש על תוספתא זו וצ"ע

אמנם באמת כיוצא בזה קשה ממש להרמב"ם בפ"י ממקואות פסק כהתוספתא המובא בר"ש פ"ב מ"ב דהי' לפניו ב' מקוואות אחת שאובה ואחת כשירה דאם טבל מטומאה חמורה דספיקא להחמיר קשה ג"כ כנ"ל הרי הרמב"ם פסק דכולו שאוב נמי מותר מה"ת וצ"ע ונראה ליישב עפ"י מ"ש הראב"ד בפ"י ממקוואות דהיכא דנטמא באב הטומאה אפילו בטומאה דרבנן אמרי' ספיקא להחמיר ועיי' במל"מ שהרמב"ם לא פליג בזה ועיי"ש הטעם וא"כ ה"נ כיון דמדרבנן נשאר עליו הטומאה הוי אב הטומאה

ב) אמנם במעיין לדעת הרמב"ם והראב"ד מטהר בכש"ה אפילו לאדם והר"י הביא הרבה דיעות נגד זה עיין רשב"א בתה"ב בשער הטבילה והב"י הביא ג"כ קושי' מחגיגה, ועוד בפ"ה דמקוואות גל שנתלש ובו מ"ם סאה מוכח דבעי' אף במעיין מ"ם סאה והרדב"ז פסק כן וביותר קשה מחגיגה כ"ב דאמרי' חלחולי מחלחלא וזה שייך במעיין ואפי"ה בעי' מ"ם סאה ולענ"ד הי' נראה דדעת הרמב"ם כדעת הראבי' הובא במרדכי בשבועות ה' נדה סי' תשמ"ו אם יש נקבים דקים הרבה מצטרפים לכשפופרת הנוד וא"כ קשה מהא דארעא חלחולי מחלחלא ואמאי אין מצטרפין ופי' הראבי' התם מיירי שחפר ב' או ג' מקוואות סמוכים שכולן חסרין ואין בהם מ"ם סאה אבל בחופר אצל הנהר או מקוה שלם בכדי שאנו רואין אח החלחול באמת הוי חיבור והב"י בססי' ר"א הביא זה דאם הוא מחובר ע"י חלחול למקוה שלם מועיל משא"כ אם בשום אחת מהם אין מ"ם סאה אלא שע"י חלחול יצרפו ב' או ג' מקוואות להיות מ"ם סאה זה לא אמרינן וא"כ אפשר לומר דגם הרמב"ם סובר דמעיין בעי' מן הדין מ"ם סאה אלא הא דס"ל מעיין מטהר בכש"ה הוא כיון שידוע שכל מעיין חילחולי מחלחל ומחוברים למעיינות שהם גדולים וכיון שידוע שיש בהם חלחול הוי כאלו אנו רואים החלחול אעפ"י שאין אנו רואים ולכך מטהר בכש"ה אם גוף הטובל עולה בהן דהיינו המעיין עצמו אבל גל שנתלש ניהו דדינו כמעין כל שלא נח מ"מ פסק החילחול או החיבור לכך צריך מ"ם סאין ואין להקשות א"כ למה צריך בת"כ פ' שמיני מיעוט "אך" ללמד דמקוה אינו מטהר בכל שהו כמעיין תפ"ל דבמקוה אין שם חלחול וצ"ל דהיינו לבתר דגלי אך תלי' דטעם דמעין משום חלחול אבל אי לא הי' כתיב אך הוי דרשי' מהקישא מקוה למעיין והוי סק"ד דמעיין מצד עצמו מטהר בכש"ה וגם מקוה לכך איצטרך אך. ועכ"פ מבואר בתוס' ובר"ש וברשב"א ורא"ש ושאר ראשונים שהביאו ראי' מסוגיא דחגיגה דארעא חלחולי מחלחל דמעיין לא מטהר בכ"ש וא"כ עכ"ח לא ס"ל כהראבי' ותימה איך סתם הב"י בש"ע כראב"י להקל באיסור תורה וצ"ע: מצוה קעח והיא להרמב"ם מ"ע פ"ג והרמב"ן משיג במ"ע צ"ו מטעם שבסי' ק"ס

מ"ע לדון דין טומאת נגעי בתים שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וכו' והמעיי"ח העיר כמו שהשיג הרמב"ן בסוף סימן י"ד בהשגות למ"ע שכתב הרמב"ם לדעתו ומנה שאסור להנות מבגד המנוגע שנאמר צרעת ממארת היא ה"נ הו"ל למחשב גם שלא להנות מאבנים של בית המנוגע וכמ"ש הרמב"ם בפט"ז מטו"צ והמעיי"ח כ' שפליג באמת על דין הרמב"ם מכח קו' התוס' בעירוכין דף כ' המשכיר בית ונתנגע וכו' ואני ראיתי בירושלמי פ"ג דערלה