מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קל

זה ובשבת כ"ו ע"ב דבנגעים אין זה ריעותא דעדיין אין זה נשלם דאם גע"ג דשתי וערב טמא קו"ח אם כבר נארג גע"ג פחות מעט שיהיה טמא ועכ"ח כיון דכתב הרמב"ם בנגעים פחות מג' אינו טמא עכ"ח דבנגעים דלא כתב ריבוי על אריג אפילו אין דעתו להשלים אינו מטמא אא"כ עשה באופן דהוא כלי תשמיש כמ"ש הפנ"י הנ"ל: פ' מצורע מצוה קעד והיא להרמב"ם מ"ע ע"ט. ולהרמב"ן היא מצוה קנ"ד ומ"ע ס"ד

מ"ע לטהר מצורע המוחלט ביום טהרתו שנאמר זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו וכו' והבאת ציפרים ותגלחתו נמנה למצוה אחת ששניהם גורמים טהרתו והמעיי"ח תמה מ"ש מתגלחת השני שחשב במ"ע קי"א למצוה בפ"ע אע"ג שמנה בסי' ע"ז הבאת קרבנו ומ"ש זה מזה אבל המעיין בלשון הרמב"ם בסוף מ"ע קי"א ביאור זה בעצמו דכאן אין חילוק דין בין לאחר הבאת צפרים להתגלחת והכל מעשה אחד משא"כ לענין תגלחת שני עיי"ש בסופו

ומ"ש בענין תגלחת מעכב שכ' הכ"מ בפי"א מטו"צ שהוא ט"ס ושצ"ל תגלחת מעכב והלח"מ סוף ה' נזירות הוכיח דאינו מעכב נלע"ד דעיקר הדבר טעמא דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דספיקא דאורייתא להקל וכפי מה שביאר החוו"ד ביו"ד סי' ק"י דהתורה רק על הוודאי נאמר וא"כ לא קיים מצות נזירות כל זמן שאינו וודאי נזירות ולכך צריך שימנה ד' שנים אבל הגילוח הוא רק ספק וספיקא להקל וגם הקרבנות של מח"כ דמייתי מספק כבר כ' הרמב"ם בפי"א משגגות דין ב' שהוא רק להכשירו לקדשים ובזה מיושבים שם דברי הרמב"ם סוף נזירות

ב) והנה אנן קיי"ל כר"י בקידושין נ"ז דשני הצפרים אסורים בהנאה משעת שחיטה ונאסר גם המשולחת עד שישתלח ובגמרא ילפי' מקרא דהצפור טהורה תאכלו זה המשולחת והצפור אשר לא תאכלו זה השחוטה ופריך ואיפוך אנא ומשני דאין בעל חיים נאסרין. ולי קשה הרי אמרי' בפסחים כ"ו דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וילפי' משני כתובים או תרי מיעוטי כתיבי בעגלה הערופה א"כ בכל התורה כולה דבר שנעשה מצוותו אין מועלין בו וא"כ קשה למה נימא כאן דציפורי מצורע יהי' אסורין לא מבעי' המשולחת לאחר ששלחו אותו הא נעשה כל המצוה ולמה יאסר וגם השחוטה אמרי' דילפי' מכשיר ממכפר אדרבה בע"ע עצמה כתיב מיעוט הערופה שבעלמא אמרי' דבר שנעשה מצותו אינו אסור ולמה אמרי' כאן דהשחוטה לאחר ששחטן אי מרוצה ממנה הדם קוברו וצ"ל כיון דגילה קרא וזה אשר לא תאכלו ולפי דרשת הש"ס קאי על רישא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו דהיינו המשולחת וע"ז קאי ה"וזה" היינו דוזה שבא לטהר המצורע ובעי' שתי צפורים שיהיה שוות לכתחלה דכתיב ולקחת שני צפרים "ומוזה" לא תאכלו שאחת מן הצפרים שלוקחין בב"א ושווין אחד מהם לא תאכלו ע"ז פריך בגמרא נימא דאיפוך אנא ומשני וכו'. ולכאורה יש להקשות לר"י דס"ל לחד גירסא בר"ה כ"ח דמצות להנות ניתנו איך רשאין כאן לטהר את המצורע אם הי' הדין דמשולחת אסור א"כ מטהר עצמו באה"נ ומצות ליהנות ניתנו לר"י ואיך רשאין להזות עליו בצפור וצ"ע

ב) ור"א מסיק דמשולחת מותר מסברא משום דהתורה לא אמרה שלח לתקלה וידוע קו' האחרונים בשעה"מ ונוב"י מאי תקלה איכא הרי בכל התורה אמרי' כל דפריש מרובא פריש והמוצא אותו מותר לאכלו כיון דמה"ת כל דפריש מרובא פריש ואי התקלה משום דמבטל איסור לכתחלה התינח לראב"ד המובא בר"ן בסוגיא דזרוע בשילה דס"ל דאמא"ל דאורייתא אבל לשיטת התוס' דהוא רק מדרבנן אכתי קשה ומכח זה הוכיחו דביבש ביבש לכ"ע ביטול איסור לכתחלה דאורייתא אלא דקשיא לי אפילו לפי תירוצם לפמ"ש המג"א ר"ה סוכה דבמקום מצוה מותר לבטל לכתחלה עיי"ש א"כ אכתי קשה ממ"נ דהמוצאו מותר ליטלו משום דכל דפריש מר"פ ושלח לתקלה ליכא דמותר לשלח דהוא מצוה וליכא איסור ביטול לכתחלה ואפשר לומר דהמג"א לפי האי תי' ס"ל כתי' המקנה שתי' באופן אחר על קו' העולם הנ"ל דיש לחוש דיהי' לבעלים סימן או טב"ע בצפור ההוא ודבר שאפשר לברר ולהכיר האיסור לא בטיל, מיהו גוף הסברא צ"ע דא"כ כל הדין דכל דפריש מרובא פריש נפל בבירא ואמאי אמרי' בחולין צ"ה בנמצא הלך אחר הרוב בתשע חניות וכיוצא ודילמא יש להם סימן ועכ"ח דווקא אם אפשר להכיר האיסור אינו בטל אבל לעולם אמרי' כל דפריש מרובא פריש כל זמן שלא נודע שא' מכיר האיסור דזה ג"כ הוא בכלל הנך דעפ"י הרוב אינו לבעלים טב"ע או סימן א"כ שוב עמדה קו' הנ"ל וצ"ע: מצוה קעה והיא להרמב"ם מ"ע פ'. ולהרמב"ן היא מצוה קנ"ה ומ"ע ס"ה

מ"ע לגלח המצורע המוחלט ביום השביעי לטהרתו שנאמר וביום וכו' ועיין במנין המצות להרמב"ם קי"א למה מנה זה למ"ע בפ"ע והבאת קרבנות למצוה בפ"ע עיי"ש שנתן טעם לדבריו. והנה התגלחת הזה בעי' דווקא שיהי' ע"י כהן כדאיתא בתוספתא ובשעה"מ תמה על דברי התוס' בשבועות ג' ע"א ד"ה ועל הראש שכ' דלמה ידחה עשה לל"ת דמצורע הא אפשר ע"י גוי עיי"ש והקשה בשעה"מ הא בת"כ כתיב דצריך להיות ע"י כהן ומרן הגאון בחת"ס חיו"ד סי' קל"ט כ' דעיקר הקפה הוא בשתי שערות האחרונות וזה יוכל להיות ע"י כהן והוי מצות גילוח ע"י והל"ת אינו עובר ולי נראה דבלא"ה לכאורה קשיא לי מאי קשיא דיגלח ע"י גוי הא מצות גילוח על המצורע דהרמב"ם מנה זה מתרי"ג מצות ואין שליחות לגוי ואיך סק"ד דיגלח ע"י גוי מיהו זה ל"ק דבקרא כתיב יגלח ואיכ"ל דהיינו ע"י אחר. איברא לר' אשי במכות דמתרץ אחד המקיף וא' הניקף היינו במסייע והקשה הריטב"א שם הא אמרי' בעלמא מסייע אין בו ממש ותי' בחד תי' דלאו כל המסייעין שווין דמסייע כזו שמטה לו ראשו בשערו יש בו ממש לחשוב כאילו נעשה על ידו ולפי"ז נראה לי דאם הניקף כהן שפיר קרינן בי' דתגלחתו ע"י כהן אפילו אם המקיף ישראל והניקף כהן ואפילו אם המקיף גוי או אשה דכיון דמסייע כזה יש בו ממש לעולם אפילו נעשה ע"י כהן יש בו סיועת ישראל הנוסף ואפ"ה שרי ה"ה אם המקיף ישראל והניקף המסייע בסיוע שיש בו ממש הוא כהן קרינן בי' גם כן הגילוח ע"י כהן וא"כ לר"א דמסתמא לא תליא בפלוגתא דר"ה ור"א ולכ"ע אמר למילתי' תיקשי דרשא זו דהרי זקנו בא לרבות אפילו הי' המצורע כהן וכיון שהמצורע כהן ממילא גם ראשו מיירי אפילו בכהן ובלא"ה כתב התוספת בנזיר נ"ח דהקרא סתמא כתיב אפילו בכהן וקשה להו שפיר למה דחי בכה"ג יעשה ע"י גוי כנלע"ד. וגוף הסברא הנ"ל אני מסתפק וכתבתי רק דרך ספיקא

ב) והנה כבר אמרו ביבמות דף וי"ו אפילו היה המצורע נזיר אפ"ה העשה דוחה לל"ת ועשה ובגמרא אמרי' שם הטעם משום דהעשה והל"ת הם איתא בשאלה דאפשר לשאול על נזירותן וברמב"ם פ"ז מנזיר כ' הטעם דלכך דוחה העשה לל"ת ועשה משום דעשה דקדוש יהיה לא שייך במצורע וצ"ל דזה ילפי' מקרא דראשו דאל"כ תקשי ל"ל קרא כלל כיון דליכא עשה פשיטא דעדל"ת לדידן מכלאים בציצית והנה הרמב"ם ריש ה' נזירות כתב דנזיר שקיים נזירות כראוי קיים ג' מצות עשה, עשה דגדל פרע ועשה דכל היוצא מפיו והבאת קרבנותיו ואם עבר וגלח עובר על ל"ת דלא יחל וכו' יעיי"ש וא"כ כיון דגם בימי צרעתו אסור לו לגלח בימי נזירתו א"כ עכ"ח גם בכלל לשון נזירות הוא ועובר בלא יחל והה"ד דעובר על עשה דכל היוצא מפיו יעשה וא"כ אפילו אי נימא דעשה דקדוש יהי' ליכא מ"מ איכא עשה דכל היוצא מפיו ועדיין איכא עשה ול"ת וצ"ע לכאורה מלבד שדברי הרמב"ם קשים להבין שהם נגד סוגיא הנ"ל דקאמר הטעם משום דישנו בשאלה וצ"ל דהי' לו גי' אחרת בש"ס מ"מ קשיא דברי הרמב"ם אהדדי וצ"ל דהרמב"ם סובר כדעת השמ"ק בכתובות ד' מ' ע"א דכל שהעשה אינו מפורש אתיא עשה דמפורש ודחי לה ללאו ועשה שאינו מפורש בה וח"כ מעשה דכל היוצא מפיו יעשה ל"ק להרמב"ם אלא מעשה דקדוש יהי' וע"ז שפיר כ' הרמב"ם דהאי עשה דקדוש יהי' ליתא בשעת צרעתו אמנם אמינא ליישב דברי הרמב"ם בפ"ג מנזירות דין י"ד פסק דנזירות שמשון ליתא בשאלה והוא מהש"ס ובאמת גוף הדבר קשה לי להבין אמאי האומר הרני נזיר כשמשון לא יהיה לו התרה יהי' כמו שנשבע ואומר שבועה שלא יהי' לה התרה דמתירין זה וזה עכ"פ כן הדין ובוודאי בנזירת שמשון ממש שקיבל עפ"י המלאך בכה"ג לית דין ולית דיין דבוודאי לא מהני שאלה וא"כ בשלמא לפי הסוגיא ביבמות לפמ"ש התוס' דסובר דהא דמוקי זקנו בכהן וראשו בנזיר היינו מכח יתורא א"ש דניהו דמוקמי' מכח יתורא דראשו בנזיר אבל לא בנזיר שמשון אבל לפי הסוגיא דנזיר דמשמע מדנקט קרא סתמא אמרו בכל איש ואיש א"כ מיירי נמי מנזיר שמשון וזה ליתא בשאלה וראיתי באורח מישור בנזיר שם הקשה כן בקצרה וכוונתו כנ"ל ותירוצו קשה אמנם להנ"ל יש לומר דקושיא חדא מתורצת באידך דלפי הנראה בנזיר שמשון דמלאך הזירו לא שייך אצלו לא יחל דברו ולא ככל היוצא מפיו יעשה ובוודאי כן מוכרח הדבר דהרי מקרא דלא יחל דברו דרשי' אבל אחרים מוחלין לו וא"כ מהר שאלה ולכל הפחות נראה אם אחרים מתירין לו א"כ שוב אינו נזיר מצד אמירתו ולית בי' לא יחל דברו ולא כל היוצא מפיו יעשה וניהו דלא מהני שאלה היינו