מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קכט

בנגע המוסגרת ולפי פי' המובא בטור על התורה שמפרשי' דמסגיר הנגע הכוונה שיסבב הנגע בסימנים להכיר הפשיון וא"כ אינו מבטל כלל סימני טומאה ולכך מונה הרמב"ם זה לל"ת בפ"ע ושדווקא בתער אם מגלח שתי שערות שהוא עם הנתק וא"כ לפי הנ"ל דבאמת אין הטעם שמבטל סימני הטומאה אלא גזה"כ מצד עצמו כי סתם גילוח היינו בתער וא"ש טעמא דרמב"ם אלא שלשון הרמב"ם במנין המצות ל"ת ש"ז דהביא ראי' מלשון התו"כ הנ"ל הוא צ"ע דהרי תרי מילי נינהו ואפשר דהרמב"ם מפרש דכוונת התו"כ דעכ"ח אין לפרש דאת הנתק משום סימני טומאה ומשום דרוב פעמים נפשה הנגע וכגון שאין לו לצייר מקום הפשיון דהרי ע"ז כבר נאמר לאו השמר בנגע הצרעת ולאוסופי תרי לאווי לא אמרי' דהרי אמרי' בעלמא לרבות בלאווי לא דרשי' ועכ"ח הפי' בקרא את הנתק לא יגלח היינו בסמוך ולא משום קוצץ בהרת או קוצץ סימני טומאה כן נ"ל טעם הרמב"ם וא"ש דבריו. בנגע של נתק כתבה התורה לא יגלח כי יש בו ספק או משום דרוב פעמים פשה או נעשה שיער צהוב משא"כ בשאר נגעים דבעי' דווקא שיועיל מעשיו והלאו של השמר בנגע הצרעת הוא לאו כללי על כל הנגעים הן נגעי בתים או נגעי בגדים מיהו הא דכ' הרמב"ן שם במצוה ש"ז במנין המצות דגם לאחר פטור הוא חייב זה ק"ל ועכ"ח שם אינו מועיל מעשיו בוודאי אלא ספק הוי וא"כ עכ"ח ילפי' מקרא דהכא את הנתק לא יגלח אע"ג דהוי ספק וא"כ גם בשאר נגעים הדין כן וא"כ עדיין קשה לכאורה קושית הראב"ד דלמה מנה זה לב' לאווין ונראה דהרמב"ם סובר דקוצץ בהרת יש סברא דקיל יותר מתולש סימנים והנגע נשארת ולכך סובר דלאו דהכא הוא על תלישה בסימנים ושם קאי אם מסלק כל הנגע

ב) והרמב"ם כ' שם דדוקא בקוצץ בתער וכבר הקשה הראב"ד על זה עיי"ש ולענ"ד אפשר לומר דס"ל לרמב"ם דהרי החילוק בין מספרים לתער דבמספרים נשאר קצת מן השיער בעיקרן אבל בתער הוא גילוח שיש בו השחתה לא נשאר ממנו כלום והרמב"ם בר"ה טומאת צרעת כ' דשיער לבן בעיקרן אפילו בכ"ש מטמא והה"ד מן הסתם בשיער צהוב א"כ אם לא גילח בתער מסתמא נשאר מקצת וא"כ לא הוי תלישה בסימנים דאכתי יוכל להכיר בין שיער צהוב לשיער לבן ואפשר דהרמב"ם מפרש מה שכ' בתו"כ דאת הנתק היינו סמוך לנתק אפשר דמפרש דבנתק עצמו אינו עובר אא"כ הוא סמוך לנתק דהיינו שגילח כל השיער שבו וזה עפ"י רוב דווקא בתער

ג) והנה בת"כ יליף מן והתגלח אפילו הוא נזיר יתגלח את כל שערו ולכאורה מזה משמע דהאי והתגלח הוא מ"ע דאל"כ למה יהי' מותר בנזיר ועכ"ח דהוא עשה ודוחה ל"ת ועשה כיון דאינו שוה בכל גבי נזיר כדאיתא ביבמות ה' משום דנזיר הוי עשה ול"ת שאינו ש"ב איכ"ל דנדחה וכן דריש עוד בת"כ ואת הנתק לא יגלח אפילו הוא נזיר בשעת גמר נזירות דאיכא מצות גילוח ואפ"ה את הנתק לא יגלח זה ג"כ אפשר להסביר כיון דנזיר עשה שאינו שוה בכל וגם אפשר בשאלה אינו יכול לדחות הלאו דאת הנתק לא יגלח וברמב"ם לא מצאתי דינים האלו ועפ"י הת"כ נראה דהאי והתגלח הוא מ"ע וא"כ הי' להם למוני המצות למנות ונראה דס"ל דש"ס דידן פליג ע"ז דאל"כ מוכח מכאן דעדל"ת ועשה גבי נזיר משום דאינו שוה בכל או משום דאיתא בשאלה: מצוה קעב והיא להרמב"ם מ"ע ע"ז. ולהרמב"ן היא מצוה קנ"ג ומ"ע ס"ג

מ"ע שהמצורע מוחלט יקרע את בגדיו ויגדל שער ראשו ויכסה ראשו כאבל ויקרא ויודיע שהוא טמא שנאמר והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהי' פרומים וכו' ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא ולכאורה קשה לדעת הרמב"ן דסובר דאם יש ב' דברים בחד לאו או ב' דברים בחד קרא דמ"ע דנמנה לב' כעין דאמרי' בלאו דל"ת ממנו נא ומבושל וא"כ למה לא נמנה המקרא הזה לכמה עשה שהוא כולל בזה הרבה עניינים קריעת בגדים ולגדל שיער ועל שפם יעטה וכו' וצ"ל כיון דכולם ענין אחר דכל אלו הדברים הם רק לעורר שהוא מצורע ושלא יגעו בו ושיתאבל על חטאיו וכיון שכולם הם ענין אחד גם הרמב"ן מודה דאינו נמנה רק למצוה אחת וגם שאר טמאים צריכים לקרות שהם טמאי' וצריכין להרחיק מהם ובפ"ק דמ"ק דף ה' איתא דצריך לציין מקום הקבר משום דכתיב טמא טמא יקרא ולכאורה קשה הא האי קרא במצורע כתיב ובת"כ משמע דיליף מדכפל בלישנא טמא טמא עיי"ש בפי' התורה והמצוה ולענ"ד דאיכא למילף בק"ו ממצורע דהרי במצורע בלא"ה יודעין שהוא טמא דהא הולך בקרוע בגדים ועל שפם יעטה ועכ"פ להרואה הי' ספק מצורע וממילא יצטרכו לפרוש ממנו ואפ"ה הצריך הקרא שהוא בעצמו יקרא שהוא טמא מכ"ש שאר טמאים שאין ניכר בהם שהם טמאי' צריכים לקרות שהם טמאים שיפרשו מהם אלא שעדיין לשיטת הרמב"ם דספיקא שריא מה"ת וא"כ אפילו יראו שהוא הולך מעוטף על שפה הוי להו ספק ויהי' שרי לנגוע ואין חילוק בינו לשאר טמאים שאין ניכרים מיהו לפמ"ש המהרי"ט והפר"ח דספק דאפשר לברר או שיתברר גם הרמב"ם מודה דספק מה"ת להחמיר א"כ גם להרמב"ם יש למילף מק"ו

ב) והנה במו"ק דף ט' וכן בת"כ ילפי' מן "והצרוע" אשר בו הנגע אפי' הוא כהן גדול דאסור לילך בקרועי בגדים מ"מ אם הוא מצורע צריך לקרוע בגדיו ונילף בהם ומזה למד המנ"ח דאיסור לכה"ג שלא יקרע בגדיו נ"ד שהוא לא יקרע בגדיו אלא דלא ילך בקרועי בגדים אפילו אם אחר קרע חותם אלא שתמה שם דהרמב"ם כתב הטעם משום דעדל"ת ובגמרא אמרי' הטעם משום דכתיב והצרוע אשר בו הנגע ויש ליישב דהרי אמרי' ביבמות דף ה' דשאני כהנים דאיתרבו בהו מצות יתירות ואע"ג דילפי' שם מראשו וזקנו דגם בכהנים עדל"ת איכ"ל דשאני התם גבי הדיוטות חבל כה"ג דאיכא עוד חומרות ומצות יתירות הו"א דאין עדל"ת לכך איצטרך קרח אבל לעולם הטעם משום עדל"ת לפי האמת אלא דלי קשה בהיפך כיון דכבר ידעי' אפי' בכה"ג עדל"ת א"כ מכ"ש בשחר כהנים ח"כ מחי קאמר ביבמות דאיצטרך בכהנים לימוד דעדל"ת משום דהו"א שאני כהנים הא כבר מוכח זה מהכח וצ"ע

ג) והרמב"ם חינה מונה בדד ישב למ"ע בפ"ע וגם פוסק הרמב"ם דמצורע שנכנס למחנה ישראל הוא עובר בלאו ובפסחים ס"ז איכא מ"ד דסובר דהכתוב נתקו לעשה ואפשר דהרמב"ם מפרש דהכתוב נתקו לעשה דהוי לאו שקדמו עשה וממילא לדידן דקיי"ל דלאו שקדמו עשה לוקין הוי לאו שפיר כ' הרמב"ם דלוקה ואע"ג דבפ"ב מה' נערה ובתולה משמע דס"ל ל"ת שקדמו עשה אין לוקין כבר כתבתי במק"א דחינו מוכח שם מדברי הרמב"ם כן

והרמב"ן סובר דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו הוא מ"ע לגלות לן דמצורע הנכנס לפנים ממחיצתו אינו אלא בעשה והרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש כ' דמקרא זה ילפי' חילוק מחנות עיי"ש כר"י בפסחים ס"ז וא"כ באמת גם מצורע עובר בל"ת כמו בעל קרי ואינך ואין כחן לאו מיוחד ולא עשה אמנם המעיי"ח הקשה לרמב"ם דפוסק דלח כר"א שם דאפילו בפסח הבא בטומאה זבין ומצורעין משתלחין א"כ צריך לפסוק כר"ש ונודע חילוק מחנות מהתם עיי"ש מה שתי' ועיי' בלשון הרמב"ם ובמל"מ רפ"ג מביאת מקדש ויתבאר לך ועיין לקמן מצוה שס"ד: מצוה קעג והיא להרמב"ם מ"ע ע"ח. והרמב"ן משיג מהטעמים שבמצוה ק"ס

מ"ע לדון דין נגעי בגדים שיהי' טמאים שנאמר והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וכו' ובת"כ ילפי' דבעי' שיהיה בגד לכה"פ ג' על ג' אצבעות ובמשנה פי"ג מנגעים מי"א תנן כל הראוי ליטמא טמא מת אעפ"י שאינו ראוי ליטמא מדרס דהיינו פחות מג' טפחי' אפ"ה מטמא בנגעים ובמל"מ פי"ב מה' טו"צ ה"י כ' לשון הרמב"ם שכ' שם דפחות מגע"ג מן האריג אינו טמא ומיני' מוכח דהרמב"ם ס"ל דגבי נגעים לא אמרי' בארוג כל שהוא ושמעתי להקשות על דברי הרמב"ם דהא איכ"ל דמן האריג היינו כשדעתו לארוג עוד וכיוצא בזה קשה על הפנ"י בשבת כ"ו שכ' כן ובאמת הקושיא על הפ"י ל"ק דדייק זה מלשון הרמב"ם פכ"ז מכנים כמו שביאר הפ"י בשבת כ"ו בתוס' ד"ה אין ובתוס' שם דף כ"ז ד"ה מה וכו' דביאר דהרבה מפורשים ס"ל דהא דארוג כ"ש מטמא היינו דווקא אם עשה כלי בחגורה באבנט אבל שחר הארוג דאינו כלי לא נטמא ובזה מדיוק לשון הרמב"ם פחות משלש הארוג דדווקא בפחות מג' מהארוג אינו מטמא לאפוקי אם עשה גע"ג כלי וא"כ ל"ק ודברי הפ"י מדויקים שפיר, אבל המל"מ דדייק מלשון הרמב"ם שפיר קשה כנ"ל מיהו לענ"ד כוונת המל"מ נכונה דהרי אי אמרי' כדעת התוס' דגם באריג ילפי' דטמא בכל שהוא כמו בגד עמדה קו' התוס' בשבת כ"ו ד"ה אין וצ"ל כתירוצם דהאריג מטמא היינו דווקא אם אינו רוצה להשלים אבל בדעתו להשלים אינו מטמא פחות מגע"ג ולכאורה זה שייך בשרצים ובטומאת מת דהוי בנגעים אבל בנגעים דטימאתה התורה בשתי וערב כדיליף בת"כ וא"כ כיון דאפילו אם אינו משלים אמרי' טומאת נגעים בצמר ופשתים וא"כ נראה דבנגעים לא בעי' תשלים ואי סק"ד באריג כ"ש טמא ואפי' אם אינו נעשה כלי דאמרי' קו"ח