מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א יב

כאן דאחד הוא מ"ע ואחד לאו הבא מכלל עשה מ"מ נראה דהדין עמו דזיל בתר טעמא למה אינו מונה הרמב"ם לב' משום דרק חד מפורש ואידך אינו מפורש וה"נ כן ולי הי' נראה מטעם אחר הרמב"ם והרמב"ן לשיטתי' דהנה המעיי"ח הקשה על הרמב"ן דמנה זה לב' מצוות למה אינו מונה הא דדרשינן ושמחת בחגיך ולא באשתך הוי לי' למנות ללאו הבא מכלל עשה למצוה בפ"ע ולענ"ד לק"מ דמדברי המג"א סי' תרצ"ו סקי"ח וסי' תקמ"ח משמע דלא קיי"ל כהאי דרשא אמנם אפי' קיי"ל כן לא אדע מה קשיא לי' הרי מבואר במ"ק דף ח' ע"ב לאותו מ"ד הטעם דמניח שמחת החג וישמח באשתו וא"כ אסור רק משום שמחת החג וכיון דשניהם ענין אחד וטעם אחד להם גם הרמב"ן מודה דאינו נמנה למצוה בפ"ע כמ"ש בשורש ט' ואיתא מקצתו בחינוך מצוה זי"ן וא"ש אלא דיש לומר דגם איסור אכילת פסח מבע"י הוא משום שיאכל פסח לתיאבון בלילה וחיבוב מצוה מ"מ הרמב"ן לשיטתי' דס"ל דכל שזה בזמן אחר ואידך בזמן אחר נמנה לב' מצות כגון ב' תמידין וק"ש דשחרית וערבית נמנה לב' נהי שהם אחד כל אחד יש לו זמן מיוחד וה"נ איסור אכילה מבע"י יש לו זמן בפ"ע ונמנה להרמב"ן למצוה בפ"ע אבל הרמב"ם לשיטתי' דסובר כל שטעמו ועניינו אחד אפי' בב' זמנים נמנה רק למצוה חדא ה"נ כן וא"ש. מיהו אף לשיטת הרמב"ן נראה דאין למנות לאו הבא מכלל עשה הזאת דלכאורה קשה איך נוכל למילף מחד קרא מצוה ואיסור כיון דהפי' של ואכלו הוא מ"ע הדיוק ואכלו בלילה יש מ"ע אבל ביום אין מצוה אבל דנדייק ממצוה על אידך זמן איסור לא שמענו ונראה שבאמת רק מיתורא דקרא יליף לה כדאי' בפסחים ק"כ ע"ב לר"ע דקיי"ל כוותי' דאכילת פסחים כל הלילה עד הבוקר פריך שם לר"ע הלילה הזה ל"ל ומשני למדרש דוקא בלילה ולמעט מבע"י עיי"ש מיהו לשון הגמרא שם דקאמר דהו"א הואיל ושאר קדשים נאכלים גם ביום הו"א גם פסח קשה תיפוק לי' ללאו הבא מכלל עשה וצ"ע קצת. ועוד הי' נראה לי לומר דמיתורא דהבשר דייק כן וכדדייק במכות דף י"ח בכיוצא בזה דהוי לי' ליכתוב לא תאכלם אלא עכ"ח שבח ללמד דכל הבשר אפי' מה שאינו צריך למצות אכילת הלילה לא יאכל אלא בלילה ולמעט מבע"י והוי שפיר לאו הבא מכלל עשה מיהו בתוס' פסחים דף פ"ד ע"א ד"ה הא כתבו בשם הירושלמי דיליף מהבשר למעט גידין שסופן להקשות עיי"ש עכ"פ נראה דעיקר הלאו הבא מכלל עשה לאסור מבע"י ילפי' רק מיתורא דקרא וכבר השריש הרמב"ם במנין המצות בשורש ב' דדבר דיליף רק מיתורא אינו נמנה למצוה בפ"ע אע"ג דמה"ת הוא עיי"ש וא"כ הרמב"ם לשיטתי' א"ש ונוהג מצוה זו בזכרי' ונקיבות. ולהרמב"ם קיי"ל כר"ע דמה"ת נאכל כל הלילה ולתוס' קיי"ל כראב"ע עד חצות גם מה"ת: מצוה ו' והיא ל"ת ב' להרמב"ם ולהרמב"ן נמנה זה לב' ל"ת והם ל"ת ב' וג' ולמנין תרי"ג לרמב"ן זו מצוה ח' וט'

מל"ת שלא יאכלו מהפסח נא ומבושל שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש והרמב"ם מונה זה רק לחד מצוה ולהרמב"ן כיון דפרט ב' עניינים נמנה לב' מצות. ולהרמב"ם אינו לוקה באכל נא ומבושל אלא אחת ולהרמב"ן נהי דבעלמא היכא דפרט בחד קרא ב' עניינים נהי דהם ב' אזהרות אפ"ה אינו לוקה אלא אחת מ"מ כאן ובכיוצא בזה בשאר דוכתי היכא דיש אזהרה כלליית ע"ז ושוב פרט כל אחת כגון דא דכי אם צלי דהוי כאילו כתיב אל תאכלו כ"א צ"א וממילא ממועט נא ומבושל ואפ"ה פרטם אח"כ לחייב על כל אחת והרמב"ן הקשה על הרמב"ם ובכללים בארתי דעת הרמב"ם ליישב כל הקו' וכאן אין להאריך אלא לכתוב ראשי פרקים דהרמב"ם סובר דענין השני שאינו מבואר עליו הלאו דאל תאכלו מבושל אלא ענין הקרא כאילו אמר ומבושל ג"כ דינו כנא ומעטפו ומתפיס ענין השני בראשון לכך לא נמנה השני למצוה בפ"ע כיון שאינו מפורש וממילא ג"כ אינו לוקה עליו דלהרמב"ם הכלל דהמלקות עם המנין חדא היא ולכך אין לוקה עליו תרתי ולחד לישנא בש"ס שם אפי' חדא לא לקי נראה דהיינו על השני דהוא אינו מפורש ורק כמעטפו ס"ל לחד לישנא דאינו לוקה עליו דהיינו על מבושל ולהרמב"ן נהי דנמנה לב' כיון דנכלל בקרא ב' ציוויים אבל לענין מלקות מודה דאינו לוקה בעלמא מיהו הכא וכן בכיוצא בזה דכתיב לאו כולל וגם פרטים וכיון דבכלל לאו כולל גם הפרטים בכלל פכ"ח שבאו הפרטים ללקות עליהם ונראה לי דגם הרמב"ם סובר הכרח זה דהרמב"ן אלא דסובר כאן לענין נא ומבושל נהי דנדע אזהרה עליהם מהכלל מ"מ איצטרך להו ללמד מהם למעט חי ומבושל בחמי טברי' ואין הכרח דבאו הפרטים כדי ללקות עליהם בפ"ע ולמנותם משא"כ בנזיר דאיכא ג"כ לאו כולל מכל אשר יצא מגפן ואפ"ה פרט גם הרמב"ם מודה להרמב"ן דעכ"ח פרטם ללקות עליהם ולהרמב"ם מלקות ומנין המצות תלי' בהדדי כל שלוקה בפ"ע נמנה למצוה בפ"ע ולכך לענין נזיר מונה במנין המצות סי' ר"ה ר"ו כל פרט לל"ת בפ"ע ומיושב הרמב"ם ואין כאן קושיא

ב) אמנם מאי נקרא נא הרמב"ם פ"ח מק"פ ביאר ששלט בו האש ואינו נאכל לאדם מלשון זה נראה בנצלה כמב"ד שהוא חצי בישולו או לדעת מקצת פוסקים שליש בישול לא מקרי נא כיון דנאכל לאדם בן דרוסאי אמנם מפסחים ל"ז דקרי למצה הינא מצה שאין חוטין נמשכין ממנה והיינו קרימת פנים וקרימת פנים ומב"ד כחדא משווי לי ספ"ק דשבת ועיין באו"ת סי' תרס"א שיעור קרימת פנים וכיון דקרימת פנים מקרי נא נראה דגם כמב"ד נקרא נא כפרש"י בפסחים שם לענין מצות הינא וכן מוכח כירושלמי ספק דשבת גבי משלשלין הפסח ע"ש עם חשיכה וגוף דברי הירושלמי אין כאן מקומו ובארתי בתשובה אחת

ג) והנה בכלל מבושל קיי"ל דגם צלי קדר וגם צלאו ואח"כ בישלו או בשלו ואח"כ צלאו בכלל ואפי' בשאר משקין ועיי' בלח"מ פ"ח מק"פ דין ח' שהקשה ע"ז מפסחים דף מ"א דאיתא שם או ילפי' מבשל מבושל כרבי לצלי קדר או לצלאו ואח"כ בשלו ואיך פסק הרמב"ם כתרוויה' והלח"מ שם תי' ובאמת קשה עליו הא הרמב"ם פסק כש"ס ברכות דשלקות מברכין עליהם בפה"א ובמצה משום דבעי' טעם מצה ופסח עכ"ח מגזה"כ כעולא בפסחים מ"א דאפי' לר"מ איכ"ל דמודה בפסח דגלי קרא מבשל מבושל אלא דר"מ סובר דלא ילפי' מצה מפסח ור' יוסי סבר ילפי' כמ"ש התוס' בפסחים וטעמי' דר"י נראה משום דס"ל כירושלמי דאיתקש מצה לפסח המובא באו"ח סי' תנ"ח ובב"י שם דאפילו לענין אפי' ילפי' מצה מפסח והה"ד הכא ס"ל לר' יוסי כן אבל בעלמא בישול אינו מבטל ולכך שלקות מברכין עליהם בפה"א ור"מ לא יליף מצה מפסח כנלע"ד להסביר וא"כ עדיין עמדה הקו' ועי' בטו"ז או"ח סי' שי"ח סק"ו ליישב דברי הרא"ם ולפי דבריו יש ליישב דברי הלח"מ ולפי"ז גם הרמב"ם סובר כהרא"ם וקשה למה באו"ח נקטו בשם יש מי שאומר ולענ"ד נראה ליישב דברי הרא"ם שהביא שם ראי' לענין יש בישול אחר צלי ממצה מבושלת והסמ"ק ומרדכי הביאו ראי' מפסח והראבי' הקשה הא לדידן דקיי"ל שלקות מברכין בפה"א עכ"ח הטעם דמצה וכן בפסח משום דטעם מצה ופסח בעינן לענ"ד הרי כבר הקשה הר"ר יונה שם מנ"ל דבעי' טעם מצה יע"ש וצ"ל עכ"ח כנ"ל דיליף מהיקש מצה לפסח ובפסח כתיב בשל מבושל על צלאו ואח"כ בישלו ולא משום דבישול מבטל ענין הראשון אבל מ"מ זה מוכח דצלאו ואח"כ בשלו מקרי מבושל דהרי אפקי' בלשון מבושל ומבואר בפסחים מ"א דרק מאי דנקרא בשבת בישול מקרי גם לענין פסח מבושל דהרי בישול בחמי טברי' לא מקרי לענין פסח בישול ועכ"ח דקים להו מאי דאינו נקרא בישול לענין שבת לא מקרי בישול לענין פסח וכיון דצלאו ואח"כ בישלו נקרא מבושל לענין פסח עכ"ח מקרי מבושל גם לענין שבת אע"ג דלא מבטל וגם שם הראשון עליו גז"ה לענין פסח דבעינן דווקא כי אם צלי אש וילפי' מצה מיני' לר"י מטעם הנ"ל כנלע"ד נכון ליישב דעת הרא"ם וא"כ לא שייך זה לדברי הרמב"ם הנ"ל. ונראה ליישב דעת הרמב"ם דהנה דף מ"א ע"ב יליף רבי מדלא כתיב בשל בשל דגם מבע"י חייב והקשה המהרש"א על פרש"י זה דפשיטא מהיכי תיתי דמבע"י אינו חייב אדרבה סתם בישול וצלי מבע"י ומכח זה ר"ל דלא כרש"י אלא באכל מבע"י מחייבי' ופליג רבי אברייתא דלעיל ולענ"ד ליישב דהנה הצל"ח שם כ' מדלא קאמר א"ב בין רבי לרבנן צלאו ואח"כ בישלו עכ"ח משמע לי' להש"ס דאיכ"ל רבי סובר כר' יוסי מסברא וכמ"ד שלקות מברכין שהכל עיי"ש ולפי הנראה מלשון הפוסקים באו"ח סי' שי"ח אי בישול מבטל צלי הה"ד צלי מבטל בישול ועיי"ש בא"ר שהביא הש"ג בפ' חבית דפליג ע"ז והניחו בצ"ע וא"כ אי בשלו ואח"כ צלאו מבע"י לכאורה יש סברא דיהי' מותר דבשלומא אם בשלו ואח"כ צלאו מבערב כיון שכבר חל עליו שם איסור שוב לא פקע דאין איסור חוזר להיות היתר ואפי' חתיכה נעשה נבילה אמרי' במקצת דברי' מה"ת הה"ד הכא אבל אם בשלו ואח"כ צלאו מבע"י ומבע"י קיי"ל דאין איסור אכילת מבושל כדאי' בברייתא שם דדווקא בשעה שישנו בקום אכול צלי אסור בבל תאכל מבושל וא"כ לא חל עליו שם איסור מעולם וכשנעשה ערב כבר הוא צלי דמבטל לבישול א"כ הוי אמינא דשרי ובירושלמי פ' כיצד צולין על משנה נגע בחרסו של תנור איתא דאי מקרא דכ"א צלי אש יש לומר דאם בשלו ואח"כ צלאו שרי והיינו כנ"ל והו"א בכה"ג שרי ולכך איצטרך בשל בשל לאסור גם מבע"י ומיושב היטב קו' מהרש"א דנהי בבישול גרידא לא איצטרך מ"מ איצטרך בבישול ואח"כ צלאו. וכ"ז לרבי דס"ל כר' יוסי וכמ"ד דבישול מבטל ושלקות מברכין עליהם שהכל אבל לדינא דקיי"ל כאידך מ"ד דבישול והה"ד צלי אינו מבטל וא"כ לא צריך קרא על מבע"י כקו' מהרש"א ואייתר לן ב' לימודים אחד בשל מבושל ואחד מדלא כתיב בשל בשל וילפי' מחד לרבות משקין וצלי קדר ואחד לרבות