מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קכח

השג"א עליו דכ' הכ"מ בפי"ד ממעה"ק הי"ד דאשה עוברת על ב"ת הוא איבעי' דאיפשטא וכן יורש ג"כ הוא אבעי' דאיפשטא וכ' עליו השג"א דהוא ט"ס דלא איפשט רק הא דיורש עיי"ש ולהנ"ל יש ליישב דכוונת הכ"מ דע"י דאיפשט בעי' דר"ז ביורש ממילא אפשוט גם אבעי' דאשה דע"י ר"ז דדרש מעמך דאין יורש עובר מכ"ש דאין הבעל עובר א"כ מ"ש במשנה בכריתות הנ"ל דמשום ב"ת נתייקרו עכ"ח שהאשה עוברת בב"ת וממילא נפשוט האבעי'. באמת ק"ל על הנ"ל מהא דאי' בנדרים דף ד' דבחטאת נזיר צריכין קרא דעוברים על ב"ת משום דלא בא לכפרה ופריך והרי חטאת יולדת ומשני כיון דבא לאשתרי לאכילה לכך עברה וא"כ מזה מוכח היכא דלא בא לאשתרי באכילה אין עוברים על ב"ת א"כ במתני' הנ"ל כיון דכבר הביאה אחד מותרת לאכול בקדשים ואיך כ' דלהכי נתייקרו משום ב"ת וצ"ל לפי האמת דיש לן קרא בחטאת נזיר דעוברים בב"ת ילפי' מני' דין חטאת יולדת וצ"ט. ועפי"ז אפשר לקיים הגי' והשאר אין עלי' חובה ומה שקשה להו לתוס' מב"ש וב"ה יש ליישב עפ"י הנ"ל דוודאי עדיין נשאר עלי' להביא מצד מ"ע ובזה פליגי הת"ק ורשב"ג ת"ק סובר דהשאר עלי' חובה ועוברת על ב"ת כשאר נדרים ורשב"ג דרש דאין השאר עלי' חובה אבל מצוה וודאי איכא אבל חיוב שיהי' יכולין למשכן עלי' משום ב"ת זה דרש רשב"ג דאין השאר עלי' חובה ואין עוברת על ב"ת לכך יכולין להמתין עד שיהי' בזול כנ"ל נכון

ג) והנה אם הי' הלידה ספק תנן שם במתני' ורמב"ם בה' מחו"כ דאם הי' עלי' ספק ה' לידות מביאה קרבן חטאת עוף ואינה נאכלת והשאר אין עלי' חובה ולכאורה קשה לי טובא על הרמב"ם דפסק בפ"א ממחו"כ דין ז' דאפילו לא הוחזקה עוברה והפילה ולא ידעה מה הפילה וכו' מביאה קרבן ואינה נאכלת וכן ב' נשים וכו' וקשה לי הא בנזיר כ"ט ע"א ילפי' דחטאת עוף בא על הספק מלזכר ולנקיבה כשם שזכר מביא קרבן על הספק כך נקיבה וא"כ כיון דמזכר ילפי' אי אפשר לחייב אלא דומיא דחייב בזכר וכיון דהרמב"ם פסק בפ"ח משגגות דאינו חייב א"ת אא"כ הוי איקבע איסורא א"כ גם חטאת עוף לא נביא אא"כ איקבע והנה המהרי"ט והפר"ח הקשו מסברא מחטאת העוף ותי' דטומאה שאני אבל להנ"ל דהש"ס בעצמו מפיק חטאת עוף מא"ת א"כ צ"ע ובשלמא בב' נשים שהפילו ויש כאן לפנינו ב' מיני נפלים ועל אחד מחויבים קרבן שפיר מקרי איקבע כיון דיש כאן לפנינו לידה אשר חייבים עלי' ואין אנו יודעין אם זו המחוייבת קרבן הוא ממנה או לא הרי איקבע כשם שבאכילה אם האכילה מחויבת ויש כאן לפנינו דבר שאם אכל חייב מקרי אקבע הה"ד אם הלידה גורם החויב ויש כאן נפל מקרי אקבע וראי' לזה מדברי הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י שכ' ב' נזירים שנטמא אחד מהם מקרי אקבע יעיי"ש אבל באשה אחת קשה וצ"ל כיון דהרמב"ם פסק ספק דאורייתא מה"ת לקולא א"כ אנו מסופקים אם היא מחויבת קרבן והיא מביאה קרבן והוא ספק חולין בעזרה אין כאן איסור דאורייתא דספק מה"ת שריא וא"כ כיון דמה"ת שריא יש לומר כמ"ש הרמב"ם בפי"א משגגות דין ב' דהואיל ואסור לאכול בקדשים עד שיטהר ויביא כפרתו לא גזרו בו חכמים וכי תימא היא גופא תקשי למה אסור מה"ת לאכול קדשים נ"ל לענין זה מקרי אתחזק איסורא דהרי קודם טבילה בוודאי היא אסורה דא"א לפה"ק בלא דם ולא ידעי' אי הותר. וברי"ט אלגאזי כ' דבספק מ"ע מודה הרמב"ם להחמיר מה"ת ולכך אסור בקדשים, וכיון דאסור בקדשים לא גזרו בו חכמים על הקרבן ול"צ כלל לקרא וכי איצטרך קרא באתחזק כאן ב' נשים שאחת פטורה בכה"ג יש להקריב קרבן ואיצטרך למילף מזכר וכיון דאתחזק שפיר ילפי' מזכר כנ"ל

ד) ורש"י בכריתות ח' כתב לכך בספק אין השאר עלי' חובה משום דבקושי התירו להביא מליקת חולין למזבח ובס' ערוך לנר הקשה עליו דהרי התורה התירה וגם במליקה ליכא משום חולין בעזרה ובאמת ברשב"ם בב"ב קס"ו כ' הטעם דבקושי התירו משום שמביא חטאת לבית הפסול שהרי חטאת העוף אינה נאכלת ורש"י דכ' משום חולין בעזרה נראה דס"ל ניהו דמליקה לית בי' משום חולין בעזרה אבל מ"מ הזריקה דהוא דוגמת עבודה בקדשים כשרים אית בי' משום חבע"ז והתירה התורה כדלעיל דהוי ספק דאורייתא ומותר מה"ת כדעת הרמב"ם אבל באפשר למנוע שפיר גזרו חכמים כדלעיל: מצוה קע והיא להרמב"ם מ"ע ע"ו. והרמב"ן לא מנה כלל

מ"ע שיהי' המצורע טמא ומטמא שנאמר אדם כי יהי' בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וכו' והרמב"ן אינה מונה זה מטעם הנאמר בסי' ק"ס והמעיי"ח כ' לפמ"ש החרדים מצוה להראות נגעו לכהן אפילו מלבד הטומאה והיינו כשיש כהן מיוחס והנה מראות הנגעים קיי"ל דהם ד' אבות ותולדות אבות עזה כשלג ותולדתה סיד ההיכל, וצמר לבן אב השני ותולדתה קרום ביצה והנה הרמב"ם בפ"א מט"ל כ' וכל מראה נגע לבן הוא כפירש"י בחומש וכבר הקשו ע"ז מקרא דכתיב ואם בהרת לבנה הוא ועמוק אין מראי' מן העור והסגיר וכו' איך משכחת לה כיון דכל מראה נגע לבנה וכל שכן כמראה חמה עמוקה מהצל וכבר האריכו המפורשים בזה והראב"ד פליג על הרמב"ם והרמב"ן כ' דאיכ"ל דמיירי באין בה שער לבן כלל רק מראה אחרת א"כ איכא צל קצת ואז אין המראה לבנה עמוקה כ"כ עיי"ש ובכ"מ כ' שם בהלכה וי"ו דהרמב"ם סובר דכל מראה נגע לבן אלא דלהראב"ד קשה דהא עמוק אין מראי' והרמב"ם סובר דהא דקרי לשאת לשון גבו' היינו נגד בהרת ובזה מיושב מ"ש בפי' התורה ומראי' אין עמוק מן העור לא ידעתי פירושו דוק ותשכח וכ' שם דלראב"ד ל"ק האי קרא וקשה הא הקרא בבהרת מיירי ולא בשאת ונראה לי כוונת הכ"מ עפ"י התו"כ שדרש שם מניין דבשאת ג"כ תליא בפשיון דבשאת ושאר מראות נגעים ג"כ תליא בפשיון כי יליף שם גז"ש לבנה לבנה וא"כ הוי כאלו נכתב בלבנה זה גם בשאת ועוד יותר נראה לי דכיון דלפי התו"כ בלבנה מרמז גם שאת ואז אינו מסיים ועמוקה איננו מן העור דאם עמדו בהרת ושאת בהדי הדדי הוי השאת גבו' ואינו עמוקה ואפשר עוד לומר דהאי ואין עמוקה היא וי"ו המתחלקת כפי' או וקאי על אם דרישא אם בהרת לבנה או אם אינה עמוקה מן העור וקאי גם על שאר המראות. ויותר נראה לי דוי"ו הוא ו' המחברת דמראות נגעים מצרפין זה עם זה אפילו מחצה בהרת ומחצה משאת מצרפין ולכך נקט ואם בהרת וזה כוונת התו"כ דאל"כ למה הצריך להתחיל ואם בהרת לבנה שהרי מעיקרא פרשה שלפני' מיירי בזה ועפי"ז שפיר אמר בתו"כ מואם ילפי' דשאר מראות ג"כ אם אין שיער לבן ופשיון בעינן הסגר כנלע"ד בכוונת הכסף משנה

ב) והנה ילפי' בתו"כ דשאת ובהרת מצטרפין זא"ז דכתיב והי' לנגע צרעת לשון יחיד ועיי' תוס' בשבועות ה' ע"ב ד"ה אי הכי עיי"ש במהרש"א דלשון אי הכי אינו מדויק ולי נראה ליישב לשון א"ה כך דלכאורה הי' נראה מסברא כמו דלמדו בתו"כ מן והי' לנגע צרעת משום דכתיב לשון יחיד ילפי' דשאת ובהרת מצרפין ה"נ נראה די"ל דקרום ביצה וסיד מצרפין אפילו אינו בת מינה דהרי הכתוב כולל סיד וקרום ביצה בלשון יחיד ספחת וא"כ כמו דמצטרפין שאת ובהרת משום דכתיב בלשון אחד כמו כן הי' צריך סיד וקרום ביצה דכתיבין נמי בלשון אחד וצריך טעם ועיין לקמן ולפי"ז יש לומר דזה כוונת אי הכי דלולי המקשן הי' ס"ל כיון דהתולדות כתיבין בחד קרא בין אם הוא מינו או אינו מינו וכ"ש כיון דכתיבין בחד תיבה ולפי"ז א"ש לשון "אי הכי" דבשלמא לדידי' כל דנכתב בחד תיבה או בלשון יחיד מצטרפין א"ש בין סיד ובין קרום ביצה דסיד א"ל דמצטרף אף למתני' דמחלקי' לאבות ותולדות אפשר להצטרף סיד וקרום ביצה כיון דכתיבין בחד תיבה אבל לדידן דתקשה דסיד לא הי' יכול להצטרף אע"ג דכתיבין בתיבה אחת תקשה נמי קרום ביצה כיון דלית לן קרא דהרי חזינן בירושלמי דאי לית לן גילוי קרא לא מצטרפין וא"כ קרום בהדי מאן לצרפי'. ומה שהביאו התוס' והר"ש דילפי' מוהי' לנגע צרעת דאינו מצטרף וכבר הקשה התוס' ע"ז והדבר מצד עצמו תמוה מדלא כתיב והי' לנגעו ילפי' דאין מצרפין ונראה דהאי מ"ד ס"ל כקו' הר"ש דתקשה למ"ל קרא דמצטרפין הא בשחין ומכוה בעי קרא דלא מצטרפין משמע דסברא החיצונה דלצרפי' וא"כ למה צריך כאן קרא לצרף מכח קושיא זו ס"ל לחד מ"ד בירושלמי דהוי כריבוי אחר ריבוי דבא למעט מדאיצטרך שחין דלא יהיה מצטרף משמע הסברא חיצונה דיצטרף וא"כ למה צריך קרא אחר לריבוי וא"כ הוי ריבוי אחר ריבוי ואינו בא אלא למעט יעיי"ש: מצוה קעא והיא להרמב"ם ל"ת צ"ה. והרמב"ן משיג ולא מנה זה

מל"ת שלא לגלח הנתק שנאמר ואת הנתק לא יגלח וכו' והרמב"ן משיג ע"ז וכ' דזה בכלל הל"ת של השמר מנגע הצרעת שכבר נמנה בסי' תקפ"ד ובאמת המעיין בתו"כ יראה דהקרא הזה כולל ב' עניינים מדכתיב את הנתק משמע דקאי על הנתק עצמו כמשמעות לשון את סימן הפעול אלא משום דא"א לומר דקאי על הנתק עצמו דהרי שם אין שערות שלכך נקרא נתק לכן מפרשי' את הנתק היינו סמוך כמו עם וזה אין הטעם משום דתולש סימני טומאה דהרי יש ספק דילמא לא יפשה וגם לדידן דקיי"ל כר"ע בפ"ב דנגעים דיכול להכיר פשיון ע"י סימנים ובפרט דכאן מיירי