מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קכז

אבל אם הרוב נתחדש בשעת מיתה ולענוש ע"ז לא אזלי' בתר רוב א"כ הה"ד במלקות ולכך לענין מלקות לא סמכי' על ק"ו דהוא מצד רוב דילמא איכא שום פירכא וחיישי' למיעוט ועכ"פ לפי הטעמים הנ"ל אפילו אי איכא ק"ו ניהו דהוי אזהרה מ"מ אין ללקות עליו גם לפי הכלל של הרמב"ם דהיכא דהעונש מפורש ילפי' האזהרה מק"ו מ"מ אין לוקין עלי' א"כ א"ש במכות י"ד דקאי על מתני' דאלו הן הלוקין שפיר מקשה מנה"מ דמק"ו ליכא למילף ללקות ואיצטרך ר"י לילף מטומאתו דהוא גז"ש מקובלת ור"ל יליף מבכל קודש לא תגע. ובשבועות וי"ו דקאי רק לענוש והזהיר שפיר כ' רש"י איש איש וכו' בקדשים לא יאכל אף דהאי קרא בתרומה כתיב מ"מ ילפי' האזהרה מק"ו כמ"ש הרמב"ם

אלא דקשה לי למה לא נמנה זה לב' מצות כיון דבטמא איכא ק"ו ובטבול יום לדעת הרמב"ם אינו אלא בלאו מבכל קודש לא תגע כדפסק בפי"ח מפסהמ"ק וניהו דגם טבו"י מקרי טמא מ"מ כיון דדינם חלוק הו"ל למחשב ולמנות לב' לאווין כמו דאמרי' לעיל בפ' צו לענין פגול ופסול דנחשב לתרתי. ובאמת גוף הטעם של ר"ל דפסק הרמב"ם כוותי' ק"ל דהרי מברייתא דתניא כוותי' דר"ל דבכל קודש לא תגע מיירי בקדשים ילפי' דכמו דאל המקדש לא תבא דאית בי' נטילת נשמה הה"ד בכל קודש לא תגע מיירי באכילת קודש כדיליף בת"כ והא הקרא מיירי בטבול יום ובטבו"י לדעת הרמב"ם בפ"ג מבית הבחירה דין י"ד כשבא למקדש חייב כרת ובפי"ח מפסהמ"ק דין י"ד לענין אכילת קודש פסק דאין חייב כרת רק לוקה א"כ לית בי' נטילת נשמה וצ"ל דהלימוד קאי דלכהפ"ח לפעמים קודם טבילה ח"כ. ועכ"פ לדעת הרמב"ם גבי טבול יום ביאת מקדש חמור מאכילת קודש וניהו דטבו"י גם כן מקרי טמא מכל מקום גם בביאת מקדש דילפי' טמא יהיה עוד טומאתו בו ילפי' במכות ח' לרבות טבו"י ולפמ"ש הריטב"א שם מלשון עוד משמע הכי דגלי קרא בהדיא דחייב כרת משא"כ באכילת קודש דכתיב טומאתו עליו דמשמע דווקא כשכל טומאתו עליו כמ"ש הרמב"ם ובזה מיושב קו' התוספות בסנהדרין פ"ג דל"ל קרא דעוד טומאתו לרבות טבו"י לענין ביאת מקדש תפ"ל דנקרא טמא ולהנ"ל א"ש דהו"א דילפי' מקדש מקודש מגז"ש טומאתו טומאתו לר"י ורמב"ם פסק בזה כר"ל במכות י"ד דתניא כוותי' עיין בפי"א מטומאת צרעת במל"מ דין ב' דאינו מוכרח לומר דדינם שוה

איברא שברמב"ם יש עוד תימה דלענין מחוסרי כפרה ס"ל דאכילת קודש חמיר מביאת מקדש דלענין קודש פסק בפי"ח מפסהמ"ק דעובר בלאו ולענין ביאת מקדש פסק בפ"ג מב"מ דאפילו לאו אין בו ואיסורא בעלמא הוא רק דעובר עלי' דכתיב וכפר עלי' הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה ואפילו לעשה לא מנה אותו הרמב"ם ובמעיי"ח תמה בזה טובא, וזה יש ליישב דלכך לא מנה זה לעשה דבמקרא הזה אינו מבואר אלא דקודם הכפרה אינה נטהרה לגמרי ואיכ"ל דהיינו לאכילת קודש עכ"פ הדבר תימה איך לענין מחוסרי כפרה ביאת מקדש קיל יותר מקודש ולענין טבו"י מקדש חמירא מקודש ונראה דלישנא דקרא דייקא לי' מדכתיב ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה משמע לאחר מלאת ימי טהרה היינו לאחר הערב שמש אין כאן לאו אע"ג דהוי עדיין מחו"כ ועכ"ח דרק איסור איכא וכ"ז לענין מקדש אבל לענין קודש ניהו דאיכ"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו מ"מ ס"ל להרמב"ם דאינו מוכרח דסובר הרמב"ם הא דאמרי' בעלמא דגם מחו"כ בכרת בביאת מקדש היינו למ"ד יולדת קילא דהותר מכללו בדם טוהר כדאיתא ביבמות ע"ה דליכא למילף מיולדת להקל אבל רמב"ם סובר כאידך מ"ד דילפינן מיולדת ולכך עכ"ח ל"צ עוד טומאתו בו לרבות מח"כ ואמרי' דמח"כ בביאת מקדש אינו רק איסור וכבר האריכו המפורשים בדברי הרמב"ם אלו במה שפסק בטבו"י ומחו"כ דלא כמ"ד בזבחים י"ז דמחו"כ כמו זב הוא והרמב"ם סותר את עצמו וכבר האריך הכ"מ ושאר אחרונים

ב) וכשם שהדין בביאה מכ"ש לענין טבול יום ששימש חייב מיתה כיון דלענין ביאה חייב כרת ומחו"כ כיון דאפילו בביאה פטור כ"ש בשימש דקיל ולכך פסק הרמב"ם בפ"ד מה' ב"מ דטבול יום ששימש במיתה ומחו"כ ששימש פטור ומה שהקשה הראב"ד היכא משכחת לה עפ"י הש"ס דשבועות י"ז ולענ"ד שם עיקר הקושיא על הקרא דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל שלא ישמש בטומאה תפ"ל משום ביאה ובזה מיושב קו' התוס' שם דהקשו דילמא מיירי בשוגג ומה שהקשו עוד דילמא מיירי בבא דרך גגות לענ"ד זה ילפינן מקרא דאל המקדש לא תבא דרך ביאה דווקא כדאי' בשבועות פ"ב ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המעיי"ח ל"ל מנה לאו זה בפ"ע בטבו"י דאסור בביאת מקדש ולענ"ד דהקרא בא ללמד דרק דרך ביאה חייב ולאו שבא ללמד דין מן הדינים אינו נמנה במנין המצות בפ"ע כמ"ש הרמב"ן בשורש ט' לענין לאו דשעטנז וא"כ קו' הש"ס בשבועות י"ז דאי לא משכחת שימש בטומאה אלא דרך גגין ל"ל ואל המקדש לא תבא הא נוכל לידע זה מדאיצטרך מיהו בלא"ה קשה לי שם בשבועות י"ז ע"א דמאי פריך היכא משכחת לה הא איכ"ל דמיירי שהיו רוב הכהנים טמאים שעושין הקרבנות ציבור בטומאה ובא הלימוד שינזרו מן קדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי כתיב דהיינו קרבנות יחיד ובכה"ג שפיר משכחת זר ששימש במיתה ואפשר שבכה"ג אינו במיתה אפילו על ביאת מקדש איכא למ"ד בפסחים ס"ז דטמאי מתים אין משלחין אפילו מצורעים אינם חייבין על הביאה מיהו אנן קיי"ל כאידך מ"ד וצ"ע ונראה כיון דמקרא ולא יטמאו את מחניהם ילפי' דאפילו נטמא בפנים חייב אם לא יצא בדרך קצרה וא"כ הה"ד אם שהה בקרבן יחיד טפי מהצורך לשהות בק"צ חייב ולא אמרי' כיון דאישתרי אשתרי לדידן כנלע"ד: מצוה קסט והיא להרמב"ם מ"ע ע"ה. ולהרמב"ן היא מצוה קנ"ב ומ"ע ס"ב

מ"ע שתקריב יולדת קרבן במלאת ימי טהרה שנאמר תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת וכו' ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים וכו' אחד לעולה ואחד לחטאת וכו' וזה אחת מארבע מחו"כ ויולדת אם בעלה עשיר צריך להביא עלי' קרבן עשיר דהיינו לעולה כשבה ולחטאת עוף ובעני חטאת ועולה שניהם עופות ובכל התורה חטאת קודמת לעולה וכאן כתיב עולה קודם ואמרו חז"ל והובא ברש"י דלא הוקדמה אלא למקראה ולפירש"י גם כאן חטאת קודמת לעולה בכל עניינים אפילו להקדש רק שבכתוב הקדים עולה והתוס' כ' בשם רבינו חיים דצריך להקדיש העולה קודם לחטאת והתוס' הקשו עליו ואמרי' בנדרים ל"ו במחו"כ אין צריך דעת וילפי' מדכתיב גבי זב זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן וביולדת דרשי' ג"כ זאת תורת היולדת דליכ"ל דבא על קטנה דקטנה אינו יולדת למדנו דבא ללמד בין פיקחת ובן שוטית ומזה נ"ל להסביר שזה הטעם כאן דעולה קודמת לחטאת דבשלמא בעלמא דהאדם עצמו מביא שפיר אחז"ל משל למלך כי בתחלה צריך פרקליט ואח"כ להביא דורן משא"כ אם אחר מביא ניהו דבשעת הקרבה כבר זוכה בהם והוי כאלו בעצמו הביאו וצריך להקדים החטאת אבל בשעת הקדש שעדיין הוא של מי שאינו חייב שפיר יש להקדים העולה שכולה כליל. ולכאורה ק"ל דמנ"ל ללמוד מכאן דא"צ דעת לפי שיטת הש"ך יו"ד סי' ש"ה ובנה"כ שם דס"ל כהרמב"ם בפ"ד מתרומות דפוסק האיבעי' של לקמן ל"ו ע"ב בנדרים דתורם משלו על של חבירו א"צ דעת ומהני משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ומטעם זה כ' הש"ך דקטן שמת אביו יכולין אחרים לזכות לו ממון ולפדות אותו וזכיי' הוי כשליחות אפילו לקטן יש זכי' לחד גירסא בב"מ ע"ב וא"כ ה"נ אם האב מביא על בנו ועל אשתו איכ"ל דמזכה להם והוי כשלוחם ודעתו כדעתם וא"כ מנ"ל דא"צ דעת ובשלמא לשיטת הטו"ז שם דלקטן אין יכולין לזכות בכה"ג שפיר ילפינן דאין צריך דעת אבל להש"ך קשה ואפשר דעיקר הלימוד מן יולדת דדרשי' בין פקחות ובין שוטות ושוטית א"א למקרי' זכיי' שהרי היא אינה מצווה בשום מצוה ולא שייך חינוך אצלה וגם גוף הקרבן דבא להכשירה באכילת קודש ולבא למקדש לא שייך אצלה ועיקר הצורך הוא שלא יהי' אסור למספי לה בידים קודש וגם מסתמא הרבה פעמים לא אתי' לכלל דעת והטעם דקטן יש לו זכיי' לחד גי' הוא משום דאתי לכלל דעת וא"כ שפיר ילפי' מוזאת תורת היולדת דמחו"כ אין צריך דעת בעלים ובזה מיושב דלא הוי שני כתובים

ב) והנה בכריתות ח' ע"א במתני' אמרי' דאשה שיש עלי' חמש לידות וכו' כיון שהביאה אחת אוכלת בקדשים והשאר עלי' חובה לת"ק ולרשב"ג לפי הגי' שלנו אין השאר עלי' חובה והרמב"ם בפ"א ממחו"כ פסק כת"ק והראב"ד השיג עליו ופסק כרשב"ג והתוס' בב"ב קס"ו הקשו טובא על זה וס"ל דגם רשב"ג סובר דהשאר עלי' חובה וא"כ קשה במאי פליגי והתוס' בב"ב שם הקשו דלמה נתייקרו הא יכולין להמתין ותי' משום בל תאחר ולפי"ז יש ראי' מכאן ממעשה שהי' לפלפול שכ' השג"א בסי' ס"ו אם קיי"ל באשה שעוברת בב"ת והוא איבעי' דלא אפשיטא בר"ה וי"ו ע"ב ומכאן ממעשה שהי' מוכח דאשה עוברת בב"ת וראי' גדולה להרמב"ם דפסק בפי"ד ממעשה הקרבנות דאשה עוברת בב"ת ולכאורה יש לדחות דהרי אמרו בנדרים ל"ו דהבעל מחויב להביא קרבן עולת יולדת שכך קיבל על עצמו כדאי' התם וא"כ אפשר דהוא עובר אלא דזה שיבוש דהרי בר"ה שם איבעי' לר' זירא אי יורש עובר בב"ת ופשטי' מדכתיב דרוש ידרשנו מעמך אבל לא יורש א"כ כ"ש דהבעל נתמעט מעמך דאינו עובר וא"כ שפיר מוכח ממתני' דלעיל דאשה עוברת בב"ת ובזה אפשר ליישב לשון הכ"מ הקשה