מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קכו

ולמהרש"ל מאי פריך בשלמא גבי בהמה דכתיב נבלת בהמה טמאה וקראו הכתוב נבילה והוא דגם בהמה טמאה בכלל נבילה לכך איצטרך קרא טריפה למעט משא"כ בעוף לא מצינו דעוף טמא נקרא נבילה לכך ממעט ממשמעות נבילה וצ"ע על המהרש"ל וא"כ שוב עמדה קו' הנ"ל וראיתי בנוב"י מה"ת חאו"ח סי' קכ"א בהג"ה מבן המחבר שעמד בזה ותי' עפ"י המהרש"ל אבל להנ"ל קשה ובלא"ה אפי' לדברי המהרש"ל מ"מ מבואר במכות ובמעילה הנ"ל לא ס"ל כתי' מהרש"ל לא צריכי לסברתם דגלי גבי חלב דנבילה חל ולזה כיון המהרש"א שכ' שנעלם מהמהרש"ל דברי התוס' ואין כאן השגה מה שהשיג בנוב"י הנ"ל מ"מ קשיא להתוס' הקושיא שלמעלה

ב) והנה בשרץ המים קיי"ל ביו"ד סי' פ"ג ס"ב דבכלים ובבורות שיחין ומערות שאינם נובעים השרצים שבהם כל מין שלא פירשו הם מותרין אפילו איסור בל תשקצו לית בהם ואפילו פירשו על הדפנות של הכלים אמרי' דהיינו רביתיי' אבל אם פירשו לחוץ הם אסורים ונראה דעל זה קאי הקרא דאל תשקצו שמנה הרמב"ם דקאי על שרץ המים דמשמע מצד איסור שריצה דהיינו ההליכה והפרשה למקום דלאו היינו רביתיי' וניהו דמסתמא אין חוששין שפירשו למקום דאין רבותיי' אבל אם ידעי' שפירשו אפילו הוא באופן שיש ספק הוי ספק דאורייתא ואסורים לענין חריצין ונעיצין שאינם נובעים פליגי הרמב"ם והרא"ש להרמב"ם שרצים שבהם אסורים ולהרא"ש מותרין ותליא בפלוגתא אי דרשי' בכללי ופרטי או בריבוי ומיעוטי וכבר כתבתי בזה למעלה במל"ת של דג טמא יעיי"ש: מצוה קסו והיא להרמב"ם ל"ת צ"ג. וגם בזה משיג הרמב"ן ולא מנה זאת

מל"ת שלא לאכול רמשים שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ והנה בשרצים הנ"ל יש בהם הרבה שהם מוסרחים ואינם ראוים לאכילת אדם ואפ"ה אסרה התורה אותם ואם נסרחו אח"כ יותר מטבעם פליגי בזה עיין בפר"ח יו"ד סי' ק"ג דאם נסרח אח"כ שוב אינם בכלל ברי' ואפשר דתליא זה בפלוגתא דר' ששת ורבא בע"ז ס"ח ע"ב גבי עכברא בשיכרא דפליגי ר"ש ורבא אי אמרי' כיון דאסרה התורה עכברא המאוס גם הנותן טעם לפגם בשאר דברים ג"כ אסור כיון דחידוש הוא ורבא סובר דאין לך בו אלא חידושו דדווקא בעיני' אסור דבכל חידוש ס"ל רבא כן אם נוכל למעט החידוש ממעטי' כמו בעד זומם דס"ל לרבא בסנהדרין כ"ז דמכאן ולהבא רק נפסל דאין לך בו אלא חידושו המוכיח וא"כ ה"נ אם נסרח אח"כ יותר איכ"ל דאין לך בו אלא חידושו ואני מסתפק לפמ"ש הפרמ"ג ביו"ד סימן ס"ה במ"ז סק"ד בגיד הנשה דקיי"ל דאין בו טעם וחידוש הוא לא מצרפין בכדי אכ"פ ובעי' דווקא שאכל ביחד וא"כ הה"ד בשרצים המוסרחים וכיון דאין מצטרפין בכדי אכילת פרס א"כ לא שייך חזי לאצטרופי וח"ש בכה"ג גם לר"י שרי ובזה יש ליישב קו' הר"ן על לשון רש"י בע"ז ס"ט דפי' על האי עכברא דאימרטוטי אמרטוט דיש לחוש לכעדשה מן השרץ הקשה הר"ן הא בלא"ה ח"ש אסור ולהנ"ל א"ש דבדבר מאוס איכ"ל ח"ש מותר וגם יש ליישב בזה בשבועות דף כ"ב גבי נזיר בחרצן דאמרי' אהתירא קמשתבע א"ש אפילו לר"י וגם הי' אפשר ליישב קו' התוס' בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי דהקשו הא לר"י ח"ש אסור מה"ת ולהנ"ל בשקצים ורמשים דמסתמא הם מוסרחים כמ"ש התוס' עצמן שם בד"ה משכחת לה כדרבא וכו' לא מצטרפי בכאכ"פ ל"ש חזי לאצטרופי לדעת הפרמ"ג שם ונוב"י מה"ת סי' מ"ג דפירשו חזי לאצטרופי בכאכ"פ לשווי' כזית לכך אסור ח"ש א"כ איכ"ל דזה קו' הגמ' דלמה איצטרך לר"י לאוקמי בכולל דברים המותרים הול"ל פשוט כולל כיון דנשבע על נו"ט שקצים ורמשים וסתם שרצים הם מאוסים וח"ש מותר בהם וא"כ אי מפרש ח"ש לרבנן ולר"ע בסתם הוי כולל אפי' בלי דברים המותרים ופריך שפיר לר"י אמאי לא אמר כר"ל דהיינו שישאר בתירוצו של כולל אלא שלא יצרך לומר כולל דברים המותרים אלא דממילא הוי כולל אם יפרט ח"ש ושקצים ורמשים ח"ש מותר לפי' הנ"ל וחל על נבילות משום כולל כן איכ"ל לפי סברת הפרמ"ג הנ"ל

אמנם גוף הסברא של הפרמ"ג לדעתי אינה מוכרחת אפילו בג"ה ובשרצים נראה דמצטרף בכאכ"פ חוץ מלגבי אמה"ח לרמב"ם ולרש"י חולין ק"ג ע"ב ד"ה מאי היא וכו' דמזה רצה הפרמ"ג ללמוד לגיד ולענ"ד אין הנדון דומה לראי' דבשבועות כ"ב ע"ב גבי שבועה שלא אוכל עפר איכ"ל דחייב בכל שהוא כיון דאינו ראוי לאכילה מה לי כ"ש מה לי כזית וא"כ אדרבה בגיד ושרצים וכיוצא בהם דלא מתאכלי הוי לן לומר דשיעורן בכ"ש דמלשון אכילה בדבר שאינו ראוי לאכילה לפי הש"ס אינו מוכרח דבעי' כזית רק דהלמ"ס הוא דחידשה לן דבעי' כזית א"כ אין לך בו אלא חידושו דווקא בלא אכל אלא כ"ש אבל אם אכל תוך כדי אכילת פרס כזית בוודאי ראוי לומר דחייב דהרי אפילו על כ"ש הי' ראוי שיתחייב ולכאורה קשה על פירש"י באמה"ח אמנם באמ"ה א"ש דשם כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ויש אברים מן החי שאין בהם עצמות כלל ובוודאי לא תאכל הנפש עם הבשר כוונתו כזית דהא ראוי לאכילה הכל אלא שהלמ"ס חידשה לן שאם יש משהו גידין ועצמות באבר ההוא והם משלימים לכזית ג"כ חייב לכך שפיר אמרי' דזה הוא החידוש דסגי במשהו בשר גידין ועצמות לכך אמרי' דאם נחלק לא מצרפין דאין לך בו אלא חידושו דמסברא הוי אמרי' דבעי' אבר שלם כמ"ש התוס' בחולין צ"ו ע"ב ד"ה ור"י והצירוף הזה הוא חידוש דסגי במשהו בשר גידין ועצמות לכך סברו רש"י והרמב"ם דאין לך בו אלא חידושו דווקא באכל כזית בב"א אבל אם אכל משהו משהו בתוך אכ"פ אין מצטרף אבל בגיד הנשה ושרצים המוסרחים מסברא לא הי' צריך כלל כזית והא דבעי' כזית הוא חידוש בוודאי אמרי' תוך אכ"פ מצרפין כנלע"ד וראי' לזה מדברי תוס' הנ"ל: מצוה קסז פ' תזריע והיא להרמב"ם מ"ע ע"ד. וגם בזה משיג הרמב"ן ולא מנה

מ"ע להיות היולדת טמאה ומטמאה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה ז' ימים וכו' ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה ואם נקיבה תלד וטמאה שבועיים וכו' וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה וכו' והרמב"ן משיג ע"ז כמו שאינה מונה כל מ"ע דלעיל סי' ק"ס ויפה הקשה המעיי"ח דאכתי הו"ל למחשב יולדת שתהי' טמאה לבעלה ב' שבועות בנקיבה שזה דווקא משכחת בלידה אפילו אי אפשר לפה"ק בלא דם וא"כ דין חדש הוא וצ"ע. ולענ"ד לפמ"ש החינוך טעם לשורש המצוה ההיא מצד ריבוי הליחות והדמים המצוים אז באשה המזיקים להקרוב אלי' וכמו בנדה שדמה מזיק עיי"ש שהאריך בטעם הזה ואם אמנם אנן לא קיי"ל דדרשי' טעמא דקרא מ"מ היכא דפירש בהדיא דרשי' והכא בטומאת לידה כתיב כנדתה א"כ בפירוש הוקשה התורה יולדת לנדה והיינו כטעם החינוך וכיון דהתורה השווה אותה לנדה והנדה כבר נמנה במנין המצות לכך ס"ל לרמב"ן דאין מן הצורך למנות יולדת למצוה בפ"ע כנלע"ד. מצוה קסח והיא להרמב"ם ל"ת צ"ד. ולהרמב"ן הוא מצוה קנ"א ול"ת צ'

מל"ת שלא יאכל טמא קדשים שנאמר בכל קודש לא תגע וכו' והנה במכות י"ד ע"ב פריך מנה"מ דטמא שאכל את הקודש יהי' לוקה וס"ל לר"י מגז"ש דטומאתו טומאתו ור"ל יליף מבכל קודש לא תגע ור"י סובר דההיא לנגיעה ובתרומה ורש"י בשבועות ו' ע"ב כ' דילפינן דקרבן עולה ויורד בא על טומאת מקדש וקדשיו ויליף שם מעיקרא כשם שענש והזהיר במקדש כך ענש והזהיר בקודש פירש"י מקרא דאיש איש וכו' בקדשים לא יאכל והקשו בתוס' הא האי קרא בתרומה מיירי כמו דילפי' במכות י"ד דאיש איש היינו דבר השווה בכל איש דגם נשים ראוין לאכול בתרומה ונלע"ד ליישב לשיטת רש"י דהרמב"ם במנין המצות בשורש ב' כ' דהיכא דהעונש מפורש נוכל למילף האזהרה מק"ו והרמב"ן השיג עליו ולפי"ז לכאורה ק"ל מאי פריך במכות י"ד מנה"מ דטמא שאכל את הקודש לוקה דהא אפשר למילף האזהרה מתרומה מק"ו דבתרומה מבואר דבקדשים לא יאכל וקודש חמור דאפילו מחו"כ לא יאכל משא"כ בתרומה דקיי"ל כשמואל דאם התרומה טמאה אפילו אם הכהן טמא פטור דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחללת ועומדת וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מתרומה ה"א וא"כ איכא ק"ו ומאי פריך מנ"ל לאו לקודש ונראה לי אע"ג דכ' הרמב"ם דיכולין למילף האזהרה מק"ו היינו לענין הכלל דלא ענש אא"כ הזהיר אבל לענין ללקות ע"י קו"ח הזה לא מהני ק"ו גם להרמב"ם בין אם הטעם כמ"ש המהרש"א בסנהדרין דילמא לא סגי במלקות ובין אם הטעם כמ"ש שאר המפרשים דילמא איכא פירכא על הק"ו שאדם דן מעצמו ואמרתי להסביר טעם זה דאע"ג דאין אנו יודעין שום פירכא א"כ וודאי עפ"י רוב אין כאן פירכא מ"מ לפמ"ש הש"ש דאע"ג דגם במיתה אזלי' בתר רוב היינו ברוב דכבר אחזקי' בי'