מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קכה

התורה עכ"ח מיירי בשרץ שלם ולא חילקה בין גדול לקטן והוי כאלו פירשה התורה בין גדול ובין קטן ולדעת רש"י הטעם משום חשיבות ומטעם זה לא הבנתי דברי המנ"ח שכ' דבברי' איכ"ל כדעת מהרש"ל בשבועות כ"ג דשלכד"ה לכל הפחות כ"ש הוי ממילא הה"ד בשרץ דהוא ברי' דכ"ש אסור גם שלכד"ה אסור וקשה דמה ענין זה לזה כיון דהטעם לרש"י משום חשיבות ולתוס' משום דהוי כמפרש חשבה התורה הברי' כמו זית שלם ובזית שלם אם הוא שלכד"א הרי הוא פטור ולא חשיב אכילה וא"כ למה יתחייב בברי' הרי לא הוי אכילה, ובמל"מ בפ"ה מה' שבועות כ' זה לענין קונמות דאע"ג דהוא בכ"ש משום דהוי כמפרש מ"מ לא שייך בזה דברי מהרש"ל הנ"ל. והתוס' עצמו הקשו על דבריהם דברי' הוי כמפרש ממכות י"ז דחכמים אמרו חטה לא מקרי ברי' משום דאינו ברית נשמה הא הטעם משום דהוי כמפרש ודחקו התוס' דלדבריהם קאמרו וזה צריך ביאור ונלע"ד להסביר דברי התוס' דלכאורה ק"ל לומר דגם ר"ש מודה לטעם התוס' דהוי כמפרש אלא ר"ש לטעמי' דדרש טעמא דקרא וטעם דקרא דהוא משום חשיבות ולכך סובר דבברי' דלא פריש בה התורה ג"כ בכ"ש אלא דלפי"ז לכאורה קשה לפמ"ש מרן הגאון בחת"ס חיו"ד סי' רנ"ד דגם לדידן חיישי' לטעמא דקרא לחומרא וא"כ גם לדידן יהי' ברי' אפילו היכא דלא פירש הקרא ג"כ אסור דאולי הטעם משום חשיבות וי"ל כיון דהוי דק ספק ואינו אלא אסור וח"ש בלא"ה אסור מה"ת אפילו לא חשיבא א"כ אין נפ"מ וכל זה לר"י אבל הסוגיא במכות הוא מימרא דר"ל ולדידי' ח"ש מותר מה"ת א"כ שוב קשה כנ"ל דהא דרשי' טעמא דקרא לחומרא לכך קאמרו רבנן דאפילו אי דרשי' טעמא דקרא וברי' אסור דחשיבא היינו אם הוא ברית נשמה אבל אם אינו ברית נשמה לא וזה צריכין לעיקר הטעם לר"ש דאפי' אי טעמא דקרא משום חשיבות הוא בברית נשמה מ"מ לדידהו ג"כ נפ"מ במקום דח"ש מותר כגון בתערובת למקצת מפורשים וכגון לענין רוב לכך נקטו זה הטעם בדבריהם

ג) והנה בכלל הזה לאו דשמונה שרצים דשיעורם בכעדשה והיינו דווקא אם אינו ברי' אלא שאכל חלק מהם כמ"ש התוס' במכות ט"ז דאם ריסק ט' נמלים דאם אינם שלימים בעי' כזית והיינו אם אינם מח' שרצים ובמק"א כתבתי אסתפקתא אי כעדשה מצטרף בתוך אכילת פרס וראיתי בפלתי סי' ק"ד סק"ב דפשיטא לי' דמצטרף ולי הדבר ספק ודעתי נוטה להיפך דהרי ביומא פ' ע"ב תמהו כזית בכא"פ וכותבת בכדי א"פ נהי דמשני דהכי קים להו אבל בכעדשה לא שמענו ואדרבה יש לומר כיון דשיעור כעדשה באכילה ילפי' מטומאה במעילה ט"ז ע"ב וא"כ מינה מה בטומאה נגע בפחות מכעדשה וחזר ונגע אין מצטרף כדאי' בחולין קכ"ד ה"נ לענין אכילה. והגאון מו"ה יאקב עטלינגער זצ"ל השיג עלי במכתבי שצ"ה וכ' דנעלם ממני דברי התוס' ישנים בכריתות י"ג ע"ב דפי' שם אכל אוכלים טמאים דמצטרפים וחייב כרת בשתה דם של שרצים דהוא כבשר השרץ עיי"ש א"כ מוכח דמצטרף ולענ"ד מהתם אינו מבואר דלא כדברי שהרי אני מסופק רק מכח קו' הש"ס דיומא הנ"ל וא"כ גם כאן הי' ראוי לומר דשרץ מצטרף האי כעדשה לפי ערך דמצטרף כזית בכאכ"פ שהוא למשל חלק השישית למ"ד פרס הוא ג' ביצים וא"כ גם כאן בשרצים נימא דמצטרף לפי ערך ההוא מחלק השישית ולכאורה אדרבה ראי' משם בכריתות י"ג דקאמר שם רבנאי דבשקצים ורמשים מצטרפין כזית בכאכ"פ והוא דבר תמו' שהרי בשרצים שיעורו בכעדשה וכבר עמד שם בס' ערוך לנר ומזה לכאורה ראי' לצד הספק שאמרתי לעיל דאיכ"ל דשרצים שיעור בכעדשה משערים לפי ערך כזית בכאכ"פ דהיינו למשל חלק השישי לדעת הרמב"ם דפרס ג' בצים ולרש"י חלק השמיני ה"נ בשרצים מצרפין לפי ערך הזה וכן איכ"ל הכוונה במתני' לפמ"ש התוס' דהאי משקים טמאים היינו דם שרצים דמצטרפין בכאכ"פ היינו ג"כ לפי ערך ההוא: מצוה קסד והיא להרמב"ם ל"ת צ"א. והרמב"ן השיג גם בזה ומנה כולן בל"ת א' כנ"ל

מל"ת שלא לאכול תולעת הפירות והזרעים שנאמר לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום וכו' והרמב"ם לטעמי' כמ"ש במצוה הקודמת דס"ל שכל לאו בא לפרש דבר חדש וענין חדש ול"ת זו בא לחדש דאפילו התולעים הגדלים בפירות מחוברים מקרי שרץ השורץ על הארץ והיינו כשמואל בחולין ס"ז דאמר קישות שהתליע באבי' אסורה משום שרץ השורץ על הארץ והתוס' שם הקשו הא הש"ס מדייק מהברייתא דדווקא תולעים שבעיקרי זתים ובעיקרי גפנים המה אסורים ומטעם זה פסק ר"ת דלא כשמואל ולענ"ד ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דהקרא המיותר הנ"ל בא לאסור לן גם התולעים שנעשו במחובר אפי' הם רחוקים מן הארץ ואיכ"ל דתליא בפלוגתא במנחות צ"ו אבא שאול עם רבנן גבי בזיכין דכתיב ונתת הבזיכים על המערכת ולרבנן על דווקא ואבא שאול סובר על היינו סמוך והרמב"ם שם בפ"ג מה' בה"ב פסק כאבא שאול ולדידי' כיון דלא בעינן על ממש שפיר איכ"ל דאם התליע במחובר מקרי שרץ השורץ על הארץ דסמוכים הם לארץ והברייתא דאוסר דווקא בעיקרי גפנים סובר כת"ק שם דבעי' על ממש כך ה"נ בעי' על הארץ ממש דהיינו בעיקרי גפנים כמו ברייתא זו ושמואל סובר כאבא שאול דפסק הרמב"ם כוותי' לכך שפיר פסקי' דקישות שהתליע באבי' דאסור

ב) התולעים שנעשו בבשר מחיים אמרי' שם דאסורים דהוי כאמה"ח דל"ש בהו שחיטה כפירש"י שם ותוס' מיהו קשה לזה דבגמ' ילפי' זה מואת נבלת' תשקצו ומה ענין זה לאמה"ח ואם נעשו התולעים לאחר מיתת הבהמה הרי לפי"ז לא שייך איסור אבמה"ח ולשון נבילה משמע דקאי לאחר מיתה ומטעם זה אמרתי שם ליישב לשון רש"י דמפרש קיקאני אסירי דהיינו תולעים שבכבד ושבריאה והקשו התוס' א"כ איך איכא מ"ד שם דשריא כדאמרי' כאן דבבשר בשחיטה תליא מילתא ואמרתי דהיכא דלאו מעלמא קאתי ואינם איסורין אלא משום אמה"ח זה שייך אם מחיים נעשו אבל אם יש ספק שמא נעשו בשכבר נעשה בשר איכ"ל דהשתא הוא דאיתרע ואע"ג דזה מקרי חסר ואתי מ"מ בריש נדה משמע אף היכא דאיכא תרתי לריעותא חיישי' על למפרע וא"כ אם נמצאי' תולעים בכבד ובריאה עכ"ח לאחר שכבר נשחטו ואיכ"ל דהשתא איתרעו וזה הטעם של המ"ד דשריא אבל מלשון דמפיק לה מואת נבלתם תשקצו דמשמע אפי' לאחר מיתה אסורין ולא שייך תי' הנ"ל אבל לא אדע איך נוכל למילף מואת נבלתם תשקצו לאסור אם נעשה לאחר שחיטה מ"ש מתולעים שבדגים וצ"ע: מצוה קסה והיא להרמב"ם ל"ת צ"ב. וגם זה לא מנה הרמב"ן מטעם הנ"ל

מל"ת שלא לאכול שרץ המים שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ הרי שרץ המים בכלל והרמב"ן לא מנה זה כי נכלל בלאו דדגים שאין לו סנפיר וקשקשת ובמכות ט"ז ע"ב אמרי' דריסק ט' נמלים וא' חי חייב גם משום לאו דנבילה דאיסור נבילה חל על לאו דשרצים אם אכל מהם כזית וגוף הדבר הוא תימה איך אפשר דלאו דנבילה יחול על איסור שרץ ולכאורה נראה דאיסור שרץ חמורה מנבילה דבשרץ עובר בחמשה לאווין משא"כ בנבילה ומה שעובר עליו הרבה לאווין מקרי חמור עיין בר"ן פ' יוה"כ בסוגיא דקל הקל כ' מטעם זה נבילה חמור משבת דנבילה עובר על כל כזית וכזית לאו ונתרבו הלאווין יעיי"ש א"כ הה"ד שרץ חמירא מנבילה ותוס' כ' שם איסור דנבילה גזירת הכתוב הוא דחל כיון דגלי קרא דחל על חלב ואע"ג דהוי קל על חמור ואפי' לר"ש חל דלית לי' כולל ועכ"ח גזה"כ הוא דנבילה שאני לכך חל נמי על שרץ ועל איסור בהמה טמאה ללוי במעילה י"ז (וכיוצא בזה אמרו בחולין ק"ג ע"א דאיסור טריפה כמו דעל חלב חל חל נמי על אמה"ח מיהו יש נמי מיגו וכעין המיגו שכ' התוס' שם ד"ה דאיסור וכו')

ועל דברי התוס' יש לכאורה תימה איך אפשר לומר דאיסור נבילה שאני הרי בחולין ק' ע"ב הביאו דברי ר"י דממעט נבילת עוף טמא וכו' דיצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה וכו' ולר"מ דפליג עלי' יליף לה בזבחים ס"ט מטריפה וכו' יצא עוף שאין איסורו משום בל תאכל טריפה ואי נבילה גזה"כ דחל על טמאה הה"ד טריפה לפי דעת התוס' דג"כ כתיב וחלב טריפה ולמהרש"ל בשמעתין דחולין נראה דהי' קשה לו זה ותי' דווקא על שרץ דקרא קראו נבלת שרץ חל והה"ד על בהמה טמאה דקראו נבלת בהמה טמאה משא"כ נבילה על עוף טמא עיי"ש ודבריו צ"ע חדא וכי אנו מסופקין אי מקרי נבילה לענין טומאה פשיטא לענין טומאה כתיב הרבה פעמים בפ' שמיני ובנבלתם לא תגעו ולח צריכין לקרא דנבלת שרץ אלא דכאן אין אנו דנין לענין טומאה אלא לענין איסור אכילת נבילה והתורה תלה טומאת נבילת עוף טהור באיסור אכילת נבילה וא"כ איצטרך לן לימוד דיש איסור אכילת נבילה וע"ז לא הביא המהרש"ל קרא רק לענין טומאה מקרי נבילה ואין מזה ראי' לאכילה ותו אפי' אי נימא בדברי מהרש"ל א"כ קשיא סוגיא ערוכה בזבחים ס"ט ע"ב דפריך לר"י דמ"ש גבי עוף ל"צ טריפה למעט עוף טמא וממעט לה ממשמעות נבילה ומ"ש גבי בהמה דכתיב וחלב נבילה וצריך קרא מיותר טריפה למעט טמאה ולא ממעט לה ממשמעות נבילה