מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קכד

שמתחלה הי' אסור להם בשר תאוה ועכשיו הותר משא"כ לר"ע דס"ל דמעיקרא הי' מותר להם בשר נחירה ועכשיו בא הכתוב ואמר וזבחת ואכלת שפיר איכא למידק דבא לאסור נחירה והוי לאו הבא מכלל עשה ושפיר נמנה למ"ע. ולכאורה נראה לי אם נימא דהוא מ"ע לשחוט ולא לנחור ועל דרך הטעם שכ' בחינוך שם אי' אמרי' כהלל בפסחים קי"ט דמצות אין מבטלות זא"ז לא שייך האיבעי' של הש"ס דכיון דמצות אין מבטלות גם המצות של עיר הנדחת אינו יכול לבטל מצות של ושחט ומצוה ושחט אינו יכול לבטל מצות עה"נ ועכ"ח האיבעי' אי השחיטה רשות ועה"נ מצוה ואיכ"ל דמצוה מבטל רשות ושפיר איכא למבעי' האי איבעיא ולכך הרמב"ם דפסק בה"ש כר"ע דבשר נחירה הי' מומר ובא הכתוב לאסור ולכך שפיר מונה במנין המצות השחיטה למ"ע ובה' חמץ ומצה פסק הרמב"ם כהלל ג"כ ועיי' בפלתי סי' צ"ח דכ' דמספקא לי' אי כהלל או כרבנן וא"כ הוי ס"ס ספק דילמא מצות אין מבטלות ואת"ל כרבנן דמצות מבטלות מ"מ איכא אבעי' דר"ח בסנהדרין קי"ב הנ"ל והוי כס"ס ולכך לא הביא הרמב"ם זה דאפילו אי נימא דס"ס במקום חזקה לא מהני מה"ת מ"מ לענין טומאה איכא חזקה כנגד חזקה והוי ספק ושפיר מועיל ס"ס ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה כן נראה לי נכון

ב) והנה אמרי' בבכורות כ"ג ע"ב לר"י דנבילה מטמא בין טומאה חמורה ובין ט"ק עד שנפסל מאכילת כלב ותוס' שם הקשה ע"ז דלפי"ז צריכא לאוקמי הקרא בנבילה מוסרחת מחיים ור"י הא ס"ל כר"ש דנטל"פ שרי ונלע"ד ליישב עפ"י דברי הפלתי בסי' פ"ז דהנה בשבועות כ"ד סע"א כ' רש"י דל"ג נבילה מוסרחת דנבילה מוסרחת לא מקרי נבילה ובתוס' דחה זה דשפיר מקרי נבילה והוא תימא והא בהדיא אמרינן בע"ז ס"ח דאינו ראוי לגר לא מקרי נבילה ובח"ר דחקו שם בזה אמנם לדברי פלתי הנ"ל שכ' דבאמת באינו ראוי לגר הוי שלכד"א ושרי ולר"ש דס"ל כ"ש למכות ולמהרש"ל בשבועות כ"ג ע"ב דכ' דלר"ש דס"ל כ"ש למכות גם שלכד"א אסור וא"כ ליכא למימר זה הטעם דאינו ראוי לגר מותרת ועכ"ח הוצרך הש"ס לומר דאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה אבל לדידן שפיר איכ"ל דמקרי נבילה כמ"ש התוס' ובזה נ"ל ליישב ג"כ קו' התוס' בשבועות הנ"ל מתוספתא בנשבע שאוכל ואכל אוכלין אסורין לת"ק פטור ולר"ש חייב והקשו בתוס' על הגירסא דממ"נ דבמוסרחת עכ"ח לא איירי דא"כ מאי טעמא דר"ש ובאינו מוסרחת לא פטר ת"ק ולהנ"ל איכ"ל דלעולם מיירי במוסרחת ולר"ש לשיטתו עכ"ח ס"ל במוסרחת אינו קרוי נבילה וא"כ קשה קו' רש"י דהא ליתא בהן ולכך ס"ל דאין שבועה חל עלי' וגם קו' התוספות בבכורות הנ"ל על ר"י יש לתרץ באופן הנ"ל דהא דאמרי' שם לר"י מוסרחת מחיים היינו אי דריש כר"ש אבל לנפשי' לא צריך לזה

ג) והנה הרמב"ם בפ"א מאה"ט פסק כר"י דנבילה מטמאה עד שיפסל מאכילת כלב ולפי הנראה דמפרש הא דר"י דס"ל דלענין אכילה ל"צ קרא דר"י לשיטתי' דס"ל בכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם שלכד"ה דאכילה היינו דווקא כד"א ואינו אסור אלא מדרבנן וא"צ קרא ע"ז דאין לומר דיליף מכאן לכל איסורין דהא נבילה קיל מאיסור כרת ולא ילפי' חמור מקל לקולא ועכ"ח מלשון לא יאכל מוכח כן ועכ"ח דאתי קרא דלגר ללמד על הטומאה ואע"ג דהקרא באכילה מיירי אפשר להסביר דהרי בפסחים כ"ב אמרי' כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה משמע דאמרי' כן מדכתיב לא יאכל "כל" נבילה דכל מרבה זה והא גופא תקשי איך יבוא איסור נבילה ויחול על איסור גיד ועל איסור חלב אפילו באינו חמור הקשה התוס' ביבמות ל"ג ע"ב איך אפשר שיחול אפילו בכולל קל על חמור אינו חל ותי' משום דגם לנבילה איכא חומרא דמטמא וא"כ א"ש דרש דר"י דלגר אשר בשעריך קאי על טומאה דמעיקרא קאמר ל"ת כל נבילה גם גיד ואיך יחול ועכ"ח משום דמטמא וע"ז אמר לגר אשר בשעריך תתננה דהיינו אם הוא ראוי לגר דאיכא איסור טומאה אבל אם הוא נבילה מוסרחת בחיי' דאינו מטמאה ל"ש דתחול ושפיר מוקי ר"י הקרא במסרחת בחיי' וניהו דהתוס' הקשו דהא בע"ז ס"ח אמרי' לר"ש דנבילה מוסרחת ל"צ קרא דעפרא בעלמא הוא נראה דזה שייך לענין אכילה אבל לענין טומאה משכחת לה כגון פסוקת הגרגרת ונקובת הוושט דהוי נבלה מחיים ואינו מטמא כדאי' בחולין ל"ב עד לאחר שחיטה ונסרחה בין הנקיבה למיתה ואיכ"ל לענין איסור אכילה לא מקרי נסרח קודם שיחול עליו איסור נבילות אבל לענין טומאה הי' סרוחה מעיקרא ובכה"ג שפיר איצטרך קרא דבאינו ראוי לגר לא הוי נבילה ומיושב היטב קו' התו', ועכ"פ הרמב"ם פוסק כר"י וכן פסק בפ"ג מאה"ט גם בנבילות עוף טהור דמטמא בבית הבליעה מטמא עד שיפסל מאכילת כלב

והנה המנ"ח כ' כיון דהתורה אמרה בנבלת עוף טהור האוכל מנבלתה יטמא נראה דאפילו אם אכל רק בהנאת גרונו כגון שאכל ח"ז וחזר והקיא ג"כ טמא ומיישב בזה קו' הר"ש על הרמב"ם דס"ל טומאת משא איכא אפילו אינו זזה ממקומה א"כ ל"ל קרא דנבילת ע"ט מטמא בבית הבליעה דווקא אבל שאר נבילות אין מטמאין בבהב"ל הא שאר נבילות מטמאין במשא דבה"ב הוא רק בית הסתרים ותי' דנפ"מ אם אכל רק חצי זית והקיאו וכר"י או שאכל זאח"ז בתוך אכ"פ עיי"ש ולי קשה לכאורה ע"ז דהא ילפי' בת"כ דבהמה ושאר נבילה אינה מטמא בבה"ב דכתיב לא יאכל לטמאה בה משמע דווקא באכילה יש טומאה אבל בנגיעה ובמשא אינה מטמא ובבהמה ושאר נבילות אפילו בנגיעה יש טומאה ועכ"ח דמיירי בנבילת עוף טהור שאין לה טומאה אלא בבית הבליעה ואי נימא כדעת מנ"ח הנ"ל דלא הי' לו רק הנאת גרונו בח"ז ונבילה אינה מטמאה אלא בכזית כדיליף מלשון האוכל דבעי' כזית וא"כ אכתי מנ"ל דילמא לעולם מיירי הקרא בנבילת בהמה אפ"ה שפיר דייק הקרא והאוכל וכו' לטמאה בה דהיינו לדעת המנ"ח דווקא באכילה תטמא אבל במגע ובמשא אינו מטמא וצ"ע ונראה ליישב דאוכל סתמא כתיב בין שאכל כזית בהנאת מעיו ובין שאכל בהנאת גרונו רק חצי זית והקיאו וע"ז מסיים לטמאה בה שפיר משמע אפי' בכזית אין טומאה אחרת ועכ"ח בנבילת עוף טהור מיירי כנ"ל. והנה בשבועות ז' ע"ב ילפי' מקרא דאוכל נבילת עוף טהור חייב בקרבן עולה ויורד ועכ"ח באכל קודש או נכנס למקדש ומטעם זה תמהני על התפארת ישראל בפירושו על המשניות בפ"ג מכריתות מ"ג בפי' התוס' אכל אוכלין טמאין היינו נבילות עוף טהור וכ' לתמו' האיך מצינו דחייב ע"ז כרת וקשה כיון דילפי' דחייב קרבן עולה ויורד עכ"ח חייב כרת עליו כדמוכח בסוגיא שם דענש והזהיר וצ"ע: מצוה קסג והיא להרמב"ם ל"ת צ' ולהרמב"ן היא מצוה ק"ג ול"ת פ"ט

מל"ת שלא לאכול משרץ הארץ שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל והרמב"ן בשורש ט' מנה ל"ת קס"ג קס"ד קס"ה וקס"ו הכל למצוה אחת אבל הרמב"ם מונה איסור דג טמא ושרץ הארץ ושרץ המים ושרץ העוף והנולד מפירות והנולד מעיפוש ועוף טמא כל אחד לאו בפ"ע וברי' המורכב מהם משכחת לה דלוקה עלי' כפי הרכבות ההם ובזה מפרש הא דמכות י"ז אכל פוטיתא וכו' על לאו שאל תטמאו בפ' שמיני ולאו דאל תשקצו בפ' קדושים אין לוקין דלהרמב"ם בריבוי הלאוין אין כאן חיוב מלקות אא"כ נשתנה עניינו אמנם להרמב"ן הנ"ל שרץ המים ודג טמא חדא מילתא נינהו ובדג טמא סובר דאיכא ב' לאווין וב' מלקות חדא דת"כ וחדא דמשנה תורה וכל שרץ השורץ בין מעיפוש בין מפירות חדא נינהו ולוקה ג' מלבד הב' לאווין הכוללים דהיינו לאו דאל תשקצו ואל תטמאו בפ' שמיני וכן שרץ העוף לאו אחד מלבד ב' לאווין הכוללים ומלבד לאווין דשרץ הארץ ובזה מפרש מימרא דאכל פוטיתא ולכ"ע על לאו דפ' קדושים דאל תשקצו אין לוקין דהוי לאו שבכללות והמעיי"ח הקשה הא כתיב בבהמה ובעוף ולהרמב"ן בשורש ט' כה"ג דנא ומבושל לא מקרי לאו שבכללות ונראה דכוונת הרמב"ן דהקרא בא ללמד דכל הטמאין בין בהמה טמאה ובין עוף טמא ובין שרצים כולם הם שיקוץ הנפש כמו שרצים המאוסים וא"כ אי הוי כתיב רק לא תשקצו בבהמה עדיין לא הי' נשמע כוונתו ורק ע"י הכלל נשמע כמו לא יאכל כי קודש הם לכך חשוב כמו לאו שבכללות גם להרמב"ן ובפרט שם לא נכתב בבהמה הטמאה שנדע במה לא נשקץ אלא שמסיים בסיפא דקרא אשר הבדלתי לכם לטמא שקאי נמי על בהמה ועוף וא"כ היינו לאו שבכללות לכ"ע משא"כ לאו דאל תשקצו ואל תטמאו בפ' שמיני שקאי רק על שרצים שכולם ענין א' להם לא מקרי לאו שבכללות כלאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו'

והסמ"ג מסלק לאו קס"ד וקס"ו, ובזה סובר כרמב"ן אבל לאו קס"ה מונה לשרץ המים כהרמב"ם וא"כ עכ"ח סובר דדג ושרץ המים לאו חדא מלתא נינהו והקשה המעיי"ח א"כ איך יפרש הא דפוטיתא לוקה ד' האיך משכחת לה ואפשר דסובר דלאו חדא מילתא נינהו ואפ"ה לוקה עליו משום ב' לאווין דדג טמא משום דלעיל אקיש להו בקרא וכלל כל אשר אין סנפיר וכו' מכל שרץ המים ומכל נפש חי' וכו' ולכך כשם דבנפש חי' עובר ב' לאוין דת"כ ודמשנה תורה ה"נ בשרץ המים ואע"ג דלא הוחזר במשנה תורה ושוב ב' לאוין דאל תשקצו ואל תטמאו

ב) והנה שרצים מקרי ברי' וברי' קיי"ל דאפי' בכ"ש חייב והטעם פליגי רש"י ותוס' בחולין צ"ו לדעת התוספת הטעם משום דהוי כמפרש כיון דאם נתחלק אין שמו עליו וא"כ