מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קכג

ראוים אפי' לאכילת כלב ובבכורות כ"ג ע"ב מבואר אפילו לענין טומאה נבילה שנפסלה מאכילת כלב אינה מטמאה דהוי כעפרא בעלמא והשרצים המאוסים הוא חידוש בין לענין טומאה וכש"כ לענין אכילה שיהי' מטמאים ואסורים כמו שפי' התוס' בע"ז ס"ז ע"ב הנ"ל דראוי לומר דהוי כעפרא בעלמא כיון דמחיים אינם מטמאים ובמותם הם מאוסים מאוד דאפילו לכלב אינו ראוי ואפ"ה חידוש שחדשה התורה דיטמאו ויאסרו והו"א דאין לך בו אלא חידושו לא לצטרף הדם עם בשר השרץ ולכך צריך קרא בפ"ע לזה כנלע"ד ליישב: מצוה קסא והיא להרמב"ם מ"ע ע"ב. ולהרמב"ן אינה נמנה כלל

מ"ע לדון דין טומאת אוכלים ומשקים שנאמר מכל האוכל וכו' וכל משקה יעיי"ש ושיעור האוכל לענין קבלת טומאה יש בזה פלוגתא דרש"י ותוס' בכמה דוכתי דלרש"י אפי' כל שהוא מקבל טומאה ולתוס' דווקא בכביצה מיהו לענין קבלת הכשר ולטמא אחרי' לכ"ע בעינן כביצה וההכשר בעינן שיהי' רק ע"י שבעה משקין כדכתיב וכל משקה וכו' בעינן שיבוא עליו המשקה ברצון הבעלים ובס' מנחת חינוך חקר כיון דבעינן דעת בעלים א"כ מעשר שני דממון גבו' הוא לר"מ לא יועיל דעת ורצון הבעלים להכשירו ולפי"ז קשה בסוכה ל"ה אמרי' לכתחלה לא יטול אתרוג של מע"ש מפני שמכשירו לקבל טומאה לחד טעמא וכ"פ הרמב"ם ואי נימא דהוי ממון גבו' וא"כ אין הבעלים בעליו והו"ל להש"ס לומר דלר"מ לא שייך זה עיי"ש ולפענ"ד אפילו לפי דבריו לא הוצרך הש"ס לומר דלר"מ לא שייך זה דבלא"ה לר"מ לא שייך דהרי אמרי' שם במשנה דלר"מ שיעור אתרוג כאגוז ולר"י כביצה וא"כ לר"מ דהאתרוג כשר בפחות מביצה ופחות מכביצה אינו מקבל הכשר וא"כ בלא"ה אי אפשר לומר לר"מ הטעם מפני שמכשירה. מיהו בלא"ה גוף הסברא שכ' במנ"ח לא נראה לי כיון דהתורה יחסה מע"ש לבעלים לענין אכילה א"כ הה"ד לענין הכשר דהוא שייך לאכילה ובפרט לפמ"ש החינוך דטעם דבעי הכשר משום שהוא תיקון רוב המאכלים וא"כ בוודאי זה תליא במי שניתנה התורה רשות לאכלה לעשות בו לענין מידי דאכילה כרצונו ול"ד למה שכ' הקצוה"ח בסי' ת"ו דבשלמים אם אינו ממון בעלים לא שייך לומר שהעבירוה בנהר ונעשה מוכשר דזה דווקא אם הוא ממון בעלים זה שייך מחיים שעדיין אינו של הבעלים ממש אבל בשעת אכילה בדברים המוכנים לאכילה בוודאי ברצון שרשותו לאכלו תליא מילתא ושפיר פסק הרמב"ם דממון גבו' הוא ואפ"ה כ' הטעם מפני שמכשירה כנ"ל

ב) עוד העיר המנ"ח על הפנ"י בפסחים ל"א שכ' דאפשר דעל מעשר שני אין אנו מצווים שלא לטמא או לגרום לו טומאה דדווקא גבי תרומה כתיב את משמרת תרומתי וכבר העיר בס' ערוך לנר על סוכה דף ל"ה בד"ה הרי מכשירה על זה והביא דהרמב"ם בפ"ג ממעשר שני כ' דערל אסור במעשר משום דמקרי קודש ובפ"ב מה' חגיגה תמה עליו הל"מ הרי ביבמות יליף זאת ר' יצחק מגז"ש דממנו והניח בצ"ע ולפי הנ"ל נ"ל דבאמת בזה פליגי הנך ב' מ"ד בסוכה ל"ה אי הטעם מפני שמכשירה או מפני שמפסידה והרמב"ם דפסק הטעם משום שמכשירה א"כ סובר דילפינן קודש קודש מתרומה ולכך פסק גם בערל זה הטעם. ומ"מ נהי דאסור לטמא מ"מ שיהי' איסור להכשיר מע"ש זה ג"כ תימה בעיני וכבר כ' בס' על"נ שם באמת אין איסור משום הכשר אלא שמסתם סתם ידים טמאות ובפרט באתרוג דרבים משמשים בו דמסתמא יבא לידי טומאה ולכך אפשר דאסרו להכשירה יעיי"ש

ג) והנה אוכל המקבל טומאה פסק הרמב"ם דווקא בזמן שהוא ראוי לאדם אא"כ קיבל טומאה כשהי' ראוי לאדם אז נשאר בטומאתו עד שנפסל מאכילת כלב. וכבר הובא במ"ח להקשות עליו מברייתא ספ"ק דפסחים דאיתא שם בנפסל מאכילת אדם נשרפת עם הטומאה ולא חיישינן אע"ג דנטמא עי"ז יעיי"ש ומוכח אע"ג שנפסל מאכילת אדם עדיין מקבל טומאה ולענ"ד גוף הפלוגתא תליא בפלוגתא דר"ש ור"מ בע"ז דף ס"ח דלר"ש שאינו ראוי לגר לא מקרי נבילה והה"ד דלא מקרי אוכל ואינו מקבל טומאה וכן קיי"ל כר"ש אבל לר"מ דהתם דווקא בסרוחה מעיקרא אמרינן דאינו ראוי לגר לא מקרי נבילה אבל בדבר שלא נסרח מעיקרא אפילו אם עתה אינו ראוי לגר מ"מ שם איסור נבילה עליו וא"כ הה"ד שם אוכל עליו דהרי כתיב לא תאכל כל נבילה ואיכ"ל דהברייתא אתיא כר"מ

ד) והנה כבר אמרנו דרש"י ותוס' פליגי אי אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מה"ת ונראה לי דפחות מכזית אפשר אפילו מדרבנן לא גזרו ולכה"פ הא אמרינן מדרבנן דבעי' נטילת ידים כדאיתא בחולין משום סרך תרומה ובפחות מכזית לא מבעי' לר"ל דסובר דאינו אסור מה"ת אלא אפילו לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת איכ"ל דדווקא דומיא דחלב דאסור לכל העולם משא"כ בתרומה דאינו אסור רק לזרים ולא נוכל למילף מכל חלב וכמ"ש המל"מ בפ"א מחמץ ומצה ע"ד הרמב"ם דבעינן קרא בחמץ בפ"ע לא יאכל חמץ ללמד דח"ש אסור עיי"ש ותוס' בחולין ל"ד ע"ב ד"ה והשלישי כ' דבח"ש לא גזרו טומאה דרבנן עיי"ש ובזה אמרתי ליישב דברי הרוקח המובא בב"י באו"ח סי' קנ"ח ובשו"ע שם דפסק דפחות מכזית לא בעי נטילת ידים והביא ראי' מגמרא דערבי פסחי' והמג"א שם סק"ד כ' שהוא ט"ס שהביא ראי' ממצה ומצה בעינן כזית עיי"ש ובפחות מכביצה פסק שם בשו"ע דבעי' נטילה בלא ברכה משום דבפחות מכביצה מקבל טומאה או מדאוריי' או לכהפ"ח מדרבנן ונראה לי לכוון דברי הרוקח וליישב קו' התוס' ביומא דף ע"ט ע"ב ד"ה הא כביצה בעי וכו' דהנה בכפות תמרים הקשה מדוע לא משני הש"ס כדמשני בסוכה הא כביצה בעי נטילה וברכה ונלענ"ד דהנה למ"ד א"א לצמצם בידי אדם א"כ כזית מצומצם או כביצה מצומצם עדיין ספק הוא ואינו יוצא בו ידי מצוה לפי פירוש הראשון שכ' התוס' בחולין דף כ"ח ע"ב בד"ה לפי וכו' יעיי"ש אמנם לפי פי' הר"ש שם בתוס' גם כאן יוצא אפילו בכזית מצומצם אמנם להחמיר בעי שיאכל בסוכה אמנם כ"ז לענין סוכה אבל לענין נטילה דקיי"ל ספק ידים להקל ומכ"ש לענין ברכה דמספק אסור לו לברך דאפילו בבהמ"ז דהוא ספק דאורייתא היינו באכל כדי שביעה אבל בכביצה דהוי דרבנן וממילא אם יש ספק אם הי' כאן שיעור דרבנן אין רשאי לברך וא"כ נראה דבשמעתין קאי למ"ד אי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם וא"כ כיון דנקט פחות מכביצה עכ"ח הדיוק בכביצה מצומצמת בעי ול"ל דבעי נטילה או ברכה דמספק לא בעי ברכה ולא נטילה ועכ"ח דהדיוק כביצה בעי סוכה ומהך מ"ד דסובר דא"א לצמצם אפילו ביד"א נשמע למאן דסובר אפשר לצמצם דבזה אין סברא לומר דפליגי אי גדול או פחות דזה הוא מדבר שהוא מציאות ולא מסתבר לאוקמי בי' פלוגתא ולכך פריך מיני' שפיר בשמעתין אבל שם בסוכה דקאי לענין דין שפיר משני דלדינא נראה דקיי"ל בידי אדם אפשר לצמצם וא"כ איכ"ל שפיר הדיוק כביצה בעי נטילה וברכה אפילו במצומצם. (ועפי"ז י"ל קושית הטעם המלך על ר' אביגדור דמה פריך דילמא כביצה שבת קבעה וקיימא הואיל ויוצא בה ידי סעודה לפי שיטת טעה"מ וסברתו עיי"ש ולהנ"ל א"ש אפילו לפי סברתו דכבר אמרנו דהיינו רק מדרבנן וא"כ מספק אין לחייבו בסוכה ועכ"ח דמן הדין הוא ופריך שפיר). ועפ"י האמור למעלה והבאתי דעת הר"ש בתוס' חולין הנ"ל ואמרתי דאפי' למ"ד א"א לצמצם ביד"א אפ"ה יוצא והטעם כ' בתוס' דהוי ב' צדדים לחייב א' דילמא הוא יתר מכביצה ואפילו אינו יותר מכביצה מ"מ דילמא הוא לכה"פ ביצה ע"ש והה"ד בכזית מצה וכיוצא אפילו מצומצם יוצא בו מיהו נטילה לא בעי כיון דפחות מכזית לא בעי נטילה וגם פחות מכביצה הוא ספק ותלי' בבעי' דש"ס וא"כ יש ס"ס דלא לבעי נטילה. ובזה א"ש דברי הרוקח הנ"ל דשפיר הוכיח דעל פחות מכזית לא בעי נטילה מהא דמסיק שם במצה הטעם משום שטיבולו במשקה ולא משום כזית דמצה ועכ"ח דכזית דמצה משכחת לה דלא בעי נטילה כגון בכזית מצומצמת ומטעם שמא הוא פחות מכזית וא"ש דינו של הרוקח ואינו צריך לתקן ולעשות בו טעות ושגיאה: מצוה קסב והיא להרמב"ם מ"ע ע"ג והרמב"ן לא מנה זה ג"כ

מ"ע להיות הנבילה טמאה ומטמאה שנאמר וכי ימות מן הבהמה וכו' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב ובכל הנך הרמב"ן חולק מטעם הנ"ל דכיון שאסר הכתוב לטמא לאכול קודש או לכנס למקדש ממילא הוצרך לכתוב דיניהם מה שהוא מטמא. והנה טומאת נבילות מטמא במגע אם נגע במקום גלוי ובמשא מטמא אפילו בבית הסתרים וצריך כיבוס בגדים וכבר כתבתי למעלה טעם על הרמב"ם שמנה ענייני הטומאות למצוה בפ"ע ובמנחת חינוך הקשה על הרמב"ם למה לא הביא האיבעי' בסנהדרין דף קי"ב בבהמת עיר הנדחת אי שחיטה אהני להוציא מידי נבילה כיון דאיכא נ"מ טובא בזה ואמרתי ליישב עפ"י מה שזה שנים רבות הקשה אותי הרב המאוה"ג המופלג מו"ה אברהם יצחק גליק נ"י אב"ד דק"ק טאלשוע דמאי קמבעי' לי' לש"ס הא אמרי' בחולין ק"מ רנב"י תירץ על הא דבעי חיות טהורות לאפוקי ציפור של עיר הנדחת ואי סק"ד דאין השחיטה מועלת הוי רק כהריגה ואנן בעי' ושחט את הציפור ואמרתי ליישב דהרמב"ם מונה השחיטה למ"ע וכן שאר מוני המצות ולענ"ד דזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ע בחולין י"ז דלר"י בעי הכתוב להתיר בשר תאוה ולר"ע לאסור בשר נחירה והנה לר"י דבא להתיר בשר תאוה א"כ אין זה מ"ע שהרי מהיתר אין יכול לדייק מצוה כיון