מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קכב

ואי סק"ד דבחיות יש להם קשקשת וטמא האיך הותר בקליפי וכ"ת דלא שכיח ולא חיישינן לזה ז"א דהרי כבר הוכיח בריב"ש סי' קצ"ב דלענין דברים טמאים לא אזלי' בתר רובא מדאמרי' בחולין נ"ט דהי' הולך במדבר ומצא בהמה מותר ובלבד שיכיר ערוד ואע"ג דמיעוטא דמיעוטא הוא ובדברי הריב"ש האלו מסולקים גם דברי הפלתי רסי' פ"ג דכ' דהאי כללא דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר רק על הרוב נאמר ולדברי הריב"ש זה אינו דכאן לא מהני רוב וכן מוכח עוד מדברי הרא"ש והרי"ף בע"ז דף ל"ט לאחר שהביא חמרא דימא שרי ותורא דימא אסור כתבו כללא דמילתא כל דאית לי' קילפא שריא מבואר דהאי כללא גם על חיות דים נאמר וזה באו הרי"ף והרא"ש לאשמעינן וא"כ גם בחיות דים אם רואין קילפי עכ"ח אית להו סנפיר ואפילו אינם נראים אולי נשרו או יגדלו וגם קרוב בעיני לומר דהרגלים של החיות ההם הם בכלל סנפיר שהרי אמרו סנפיר הפורח בהן ופירש"י ששט בהם ע"פ המים וכבר כתב הרמב"ן במנין המצות בשורש ט' דרגלי החיות הולכים ושטים בהם וזה נראה דהשמיענו חז"ל בחולין דף ס"ז סע"ב דלויתן דג טהור ופרשו תחתיו חדודי חרש אלו סנפירין שפורח בהן ופרש"י באיוב מ"א שהוא בבטנו וא"כ נראה דהם כרגלים וזה דהשמיענו חז"ל שהם סנפיר ונהי דאין לסמוך להתיר אותם עצמם על סברא זו מ"מ דבר ברור לאסור אין לי בזה להצטרף: מצוה קנח והיא להרמב"ם ל"ת פ"ט. ולהרמב"ן היא מצוה קמ"ח ול"ת פ"ז

מל"ת שלא לאכול עוף טמא שנאמר ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו ובתורה לא נאמרו סימנים רק חז"ל אמרו כל הדורס טמא וכל שיש לו זפק וקרקבנו נקלף ואצבע יתירה הוא סי' טהרה ואפ"ה פרטה לנו התורה העופות טמאים ואמרו חז"ל מי שבקי בהן ובשמותיהן יוכל לסמוך עליהם ויודע שאינו מהם ומיניהם אז מותר לו לאכול וכבר הבאתי דברי הריב"ש דבבהמות ועופות טמאים לא אזלי' בתר רוב משום דכתיב בי' להבדיל והב"י הקשה אהרמב"ם והטור בסי' פ"ב שכ' דכל הבקי בהן ובשמותיהן ויודע שאינו מהם טהור וא"כ למה אמר ר"נ בחולין ס"ב כל הבקי בהן ובשמותיהן ובסי' אחד טהור הא בלא"ה כיון דבקי בהן ובשמותיהן ויודע שאינו מהם מותר אפילו אם נחתכו לו הרגלים או כיוצא בזה שאינו רואה שום סימן ואפשר דלרבותא נקט דלא מבעי' בנחתכו וכגון שאין יכול לבדוק הסימנים דאיכ"ל דרוב עופות הם טהורים ויש להם סימן שהכתוב פירט המיעוט אבל הבא בסימן אפשר דעופות כזה אינן רובם טהורים ולכך קמ"ל רבותא זה דאעפי"כ מותר דפרס ועזני' לא שכיחי ביישוב. והריב"ש שכ' דלא אזלי' בתר רוב הקשה עליו בעצמו א"כ מה מועיל דפרס ועזני' לא שכיחי ביישוב ותי' דלא שכיחי כלל וכלל ועל מיעוטא דלא שכיח אפילו היכא דכתיב והבדלתם לא חיישינן כלל ע"ז ובחי' אמרתי ליישב דברי הרמב"ם בפ"א ממ"א דין י"ז שפסק דעוף הבא בסימן אחד ואינו דורס וגם סימן אחד בגופו טהור משום דפרס או עזני' לא שכיחי ביישוב. והלח"מ הקשה ע"ז טובא עיי"ש ואמרתי דלהרמב"ם הי' קשה קו' הריב"ש הנ"ל דהא בעופות טמאים לא אזלי' בתר רוב וא"כ ניחוש למיעוטא וס"ל להרמב"ם דאמימר עצמו מיישב דמלבד סימן בגופו צריך ג"כ שאינו דורס וא"כ לתשעה עשר עופות אין לחוש דיש להם ג' סימנים בגופם ולעורב אין לחוש דלעורב יש ב' סימנים בגופם ולפרס ועזני' אין לחוש דיש להם סימן בגופם ואינו דורס לית לי' וא"כ למה ניחוש רק יש לחוש דילמא ברוב הימים יתברר הדבר דדורס כמו דנמצא בתרנגולתא דאגמא דדרסה ואז אפשר דשוב יש לחוש דהוי פרס ועזני' וזה קמ"ל אמימר דאין לחוש כיון דאתחזק דאינו דורס אית לן חזקה ורוב דפרס ועזני' אינו שכיחין כלל ביישוב והוי מיעוטא דמיעוטא ושוב לא חיישינן אפילו בעופות טמאים

ב) והנה לדברי הריב"ש הנ"ל לכאורה אפ"ל בבצים דעופות טמאים גם הריב"ש מודה דאזלי' בתר רוב כמו שהקשה התוס' והר"ן בחולין דף ס"ג ע"ב ד"ה דילמא יעיי"ש אלא דלכאורה קשה מה הוכיח שם דסימני בצים לאו דאורייתא ולר"א דאמר שמונה ספיקות הן וכו' מה ראי' דילמא דווקא בעופות דלא אזלי' בתר רוב אז גם על סימני בצים לא סמכי' דהוי רק רוב ובעופות לא סמכינן על הרוב משא"כ בבצים שפיר איכ"ל דסמכינן ונראה דלק"מ כיון דשם ילפינן ביצי עוף טמא מקרא דואת בת היענה וא"כ דמיא בצים לעוף טמא דלא אזלי' בתר רוב וא"כ פריך שפיר ובזה מיושב קו' התוס' בחולין דף ס"ד ע"א בד"ה שאם ריקמה וכו' שהקשו למ"ל קרא דבת היענה תפ"ל כל היוצא מטמא טמא ולהנ"ל להריב"ש א"ש דבא ללמד דגם אצל בצים לא אזלי' בתר רוב. ועפי"ז כיון דתוס' הנ"ל בחולין ע"ג והר"ן ושאר הראשונים הקשו בבצים נזיל בתר רוב עכ"ח דלא סבירא להו כשיטת הריב"ש וס"ל דגם בבהמות ועופות טמאים אזלינן בתר רוב

ג) והנה בפ' ראה כתיב ג"כ כל צפור טהורה תאכלו ודרשי' אותו על הצפור של מצורע השחוטה לאסור באכילה ועיין במנ"ח שהאריך בזה אי גם ח"ש בכלל, ולפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה וכבר הבאתי אותו לעיל ובחי' בסוגיא דח"ש הארכתי בזה דלפי הטעם שי"ל דעל פחות מכזית הוי שלכד"א ולא נקרא אכילה אא"כ דעתו להשלים ובכה"ג באמת חייב כדאי' בירושלמי וא"כ לפי זה הסברא נ"ל דגם הפרמ"ג מודה אפילו בלאו הבא מכלל עשה שלא כדרך אכילתן בוודאי מותר דהרי כללא כייל בפסחים כ"ד כל איסורים שבתורה אין איסור מה"ת שלכד"ה וגם בגוהרקי דערלה דר"ה שייף לברתי' דאמר מידי דרך הנאתן קעבידנא ובערלה כתיב עשה וערלתם ערלתו ערלים שלש שנים יהי' לכם ערלים ואיכא עשה ואפ"ה שלכד"ה מותר כן נראה לי: מצוה קנט והיא מ"ע ע' להרמב"ם. ולהרמב"ן היא מצוה קמ"ט ומנה זה לל"ת פ"ח

מ"ע לבדוק סימני חגבים לאכילה שנאמר את אלה מהם תאכלו וכו' ולדעת הרמב"ן אין זה מ"ע והנה לדינא נראה דהדבר קשה לי על הרמב"ם דפסק כתנא דבי ישמעאל דדריש חגבים בכללי ופרטי א"כ עכ"ח סובר לפי סוגיא דשמעתין כללא קמא דווקא והפר"ח ביו"ד סי' פ"ד סק"ז הוכיח מדברי הרמב"ם פ"ז ממע"ש דסובר כללא בתרא דווקא א"כ דבריו סותרין זא"ז וצ"ע. מיהו י"ל דדברי הפר"ח אינם מוכרחין דאיכ"ל דהרמב"ם סובר כסוגיא דנזיר דף ל"ה דלמ"ד כללא בתרא דוקא לא בעי' דדמי' לי' אלא בחד צד ולמ"ד כללא קמא בעי' דמי לי' בב' צדדים וס"ל לרש"י שם דחד צד וב' צדדים דווקא ולא כתוס' בשמעתין וממילא למ"ד כללא קמא דווקא מרבינן עופות עיי"ש וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר כוותי' ועכ"פ דברי הפר"ח צ"ע: מצוה קס והוא להרמב"ם מ"ע ע"א. ולהרמב"ן לא נמנה זה כלל

מ"ע להיות ח' שרצים טמאים שנאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ והרמב"ן במצוה צ"ו השיג על הרמב"ם בזה דהאיך אפשר לומר דהוי מ"ע דכיון דהזהירה התורה דטמא לא יאכל קודש ותרומה וכיוצא בזה ושלא לכנס למקדש הרי מוכרח לנו לומר איזה הם הדברים המטמאים ואין כאן שום מ"ע. וכבר דחקו בזה בס' מגילת אסתר ובשאר מפרשים ליישב סברת הרמב"ם כי לכאורה דברי הרמב"ן נכונים. ולענ"ד נראה דהרמב"ם סובר דאיכא מצוה על כל אדם שילמוד לידע איזה הם הדברים המטמאים ואיזה מהם אינם מטמאים ולא משום גזירה שלא יבוא לידי עבירה לכנס למקדש או לאכול קודש דמסתמא מי שרוצה ליקרב לדברים קדושים יחקור וידע אם היה באפשרות שנטמא אלא הלימוד הוא מצד קדושה וטהרה כדפירש"י בע"ז ס"ו ע"ב בסוגיא דעכברא בשיכרא דלא היה צריך התורה להזהיר על נגיעת השרצים דבלא"ה הם דברים מאוסים ונפשו של האדם קצה ברם לנגוע ואית בהו משום בל תשקצו את נפשותיכם ואפ"ה הזהירה לנו התורה בנגיעתן ללמדינו הפגם שעושה הטומאה בנפש האדם ותזהר מהם ואפילו אינו רוצה לכנס למקדש או לאכול קודש ובזה מיישב שם בע"ז קו' התוס' שהקשו על רש"י הא איצטרך למכתב שיהי' אסור ולהנ"ל בלא"ה הוא אסור משום בל תשרצו ורש"י סוכר דבל תשקצו דאורייתא ועכ"ח הא דפרט הוא רק ללמדינו גודל הפגם ולכך איכ"ל אפילו הוא נטל"פ הוא אסור כן נראה לי כוונת רש"י שם. ובזה י"ל ג"כ כוונת הרמב"ם שמנה זה למ"ט להשמר משיקוץ ופגם שעושה הטומאה. והתורת חיים בשבועות ה' ע"א ד"ה א"ל ר"פ לאביי וכו' הקשה דהא איכא כמה ע"ה שלא קראו ושנו ותי' דמי שלא למד הוי רשע ומסתמא לא יחדה התורה לאדם כזה קרבן והוא מבואר עפ"י הנ"ל כמובן. כן נ"ל

ב) הנה שיעור טומאת שרץ הוא בכעדשה והוא הלמ"ס ודם השרץ הוא מצטרף לבשרו לכעדשה הן לענין טומאה הן לענין אכילה ותוס' בסנהדרין דף ד' ד"ה מנין מתחלה כתב דמצד הסברא בכ"מ דם הוא כבשר והקשו ע"ז א"כ למה איצטרך במעילה י"ז קרא דדם שרץ מצטרף לבשר תפ"ל דבכ"מ האיך דשיעורן שוה מצטרפין יעיי"ש ולענ"ד שרצים המאוסים הרבה מהם אינם