מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קכא

התו"כ דהוי לאו אפי"ה כיון דכתיב רק תאכלו לפי סברת הר"ן הנ"ל לא הוי שתיי' בכלל ולפיכך אמר בתו"כ דחלבו מותר ודוק. ומה שהקשה עוד שם לח"מ דלמ"ל קרא להתיר חלב אדם תפ"ל דא"א שיהי' עיקור גידולו של הוולד מדבר האסור ול"ל בבכורות דף ו' ע"ב לימוד דחלב בהמה טהורה וחלב אדם שריא, ולפמ"ש הר"ן בכתובות דף ס' נראה דסובר דאיסור אמה"ח בוודאי לא שייך באדם דלא כהריטב"א וא"כ באדם ליכא הו"א דיהי' חלבו אסור משום דאתיא מאמה"ח ואין סק"ד אלא דכל היוצא מן הטמא טמא דכיון דחלב בהמה טהורה אית לן קרא דגלי לן דשריא ואיצטרך את הגמל לאסור שם לאו מפורש והוא בכלל אכילה משא"כ בשר האדם אכתי הו"א דיש לחלק דווקא אם הוא משקה דלא הוי בכלל אכילה שרי ולכך שרי להוולד אבל אם נעשה מן החלב גבינה או חמאה דהוי אכילה והוי בכלל אכילה והו"א דאסור וכמ"ש התוס' בבכורות שם בענין הקפה את הדם ולכך צריך את הקרא

ד) ומרן הגאון זצ"ל בחת"ס יו"ד סי' ע"ד הקשה כיון דפרט הקרא כל הסימנים למה הוצרך בפ' ראה לפרט כל הבהמות וחיות הטהורות שור שה איל וצבי וכו' ולענ"ד כיון דמשנה תורה בא לברר טפי הטהורות ונכתבו הטהורות שהבקי בהן ובשמותהן אפילו אם נמצא בהמה שפרסותי' חתוכות ופיה גמום אפ"ה אם בקי בהן ובשמותיהן שהוא מה"ת מותר לו לכן בעופות אע"ג דידעינן הסימנים הבקי בהן ובשמותיהן מותר כדאיתא בחולין ס"ג ע"ב משא"כ בדגים וחגבים שהם מרובים מאוד ולכך עכ"ח הוצרך לסמוך על הסימנים ותוס' בחולין ע"ט ע"א ד"ה אלו הן כ' אך קצת קשה הא אמרינן לקמן דגלוי וידוע וכו' משמע דאין שום בהמה וחי' טהורים כי אם אותם המנוים ולכאורה דברי התוספ' סותרים למ"ש בדף ס' ע"ב בד"ה וכי משה וכו' דשמא שסועה אינו באה אלא מבהמה שאינה מצוי' בינינו עיי"ש מבואר דסברי התוס' דיש בהמות שאינם מצוים ועכ"ח הנך מיני דשור וכשב ועז הם דאשכחן עיזא באלא ועיזא כרכו' ומי יודע כמה מינים איתא בהו וא"כ עדיין יש להסתפק בהנך בהמות שאינם מצוים בינינו וצ"ע. וכן מוכח מהא דאמרינן בחולין פ' ע"א דכוי ברי' בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אי מין חי' או בהמה הוא וכ' התוס' שם בד"ה דלא דספק הי' להם בקרניים וקשה עדיין איך אפשר שיהי' בהמה הא כל הבהמות ידועים לנו וידענו דכוי אינו לא שור או כשב ועז ומה מסתפקו ועכ"ח דעדיין יש ספק על מיניהם וא"כ קושית התוס' על ר"ת לא קשה: מצוה קנו והיא להרמב"ם מ"ע ס"ט. ולהרמב"ן אינו נמנה כלל

מ"ע לבדוק סימני דגים שהם סנפיר וקשקשת וכבר אמרו חז"ל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והתורה ביאר לן בפירוש משום יגדיל תורה ויאדיר וסימן דסנפיר או קשקשת מועיל בין בדגים בין בחיות שבמים והפלתי בסי' פ"ג ס"ל דהאי קרא הוא רק עפ"י רוב וקשה ע"ז מאי פריך לכתוב רחמנא קשקשת הא צריך בבא לפנינו קשקשת בלא סנפיר ותוס' בד"ה כל בסופו שם כ' דהוי הלמ"ס דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והקשה המהרש"א א"כ למ"ל קרא כלל כיון דאית לן הלמ"ס דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והב' סימנים אלו הם סימני טהרה ודחק שם דהו"א דאדרבה סנפיר וקשקשת הוי סימן טומאה רק בסתם נאמרו כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והוי סימן טומאה ולכך צריך הקרא לאשמעי' דקשקשת הוא סימן טהרה וממילא הלמ"ס דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ידעינן דבעי' תרוייהו ופריך שפיר א"כ למה נאמר בקרא סנפיר ומשני דאי הוי כתיב רק קשקשת הו"א קשקשת היינו סנפיר וכו' ולפמ"ש מקצת מפורשים דהלמ"ס ספיקא שריא עיין בס' באר יעקב ביו"ד סי' רצ"ד וא"כ אפשר דאי הוי רק הלמ"ס דבעינן סנפיר הי' ספק מותר והו"א אם נמצא בלא סנפיר בוודאי נשרו דאזלי' בתר רוב או דספק שריא ולכך ביאר לנו הלמ"ס דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. וכבר כ' לעיל במצוה הקודמת דברי הריב"ש בסי' קצ"ב דכל היכא דכתיב להבדיל לא אזלי' בתר רוב וא"כ אפילו הוי רוב פעמים כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אפ"ה לא הוי רשאי לסמוך על הרוב כיון דידעינן מהלמ"ס דרק רוב הוא אפ"ה ידעי' דאין סומכין ע"ז וא"כ ל"ל סנפיר ומשני להגדיל תורה

ב) והנה תוס' בנדה דף נ"א ע"ב הקשו דילמא הפי' או בחדא סגי והקשה המהרש"א שם א"כ קשקשת דכ' רחמנא ל"ל ותי' דה"א דסנפיר הוי קשקשת עיי"ש ואע"ג דממילא ידעינן מכח הלמ"ס דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וקשקשת לבושא הוא דכתיב ושריון קשקשים וא"כ דברי מהרש"א לכאורה קשים ונראה דהרי לפי תי' דהלמ"ס הוא בלא"ה לא מקשי התוספת מידי כמ"ש הת"ח בשמעתין ועכ"ח תוס' שם קאי לתי' ראשון א"כ שפיר י"ל דהקרא לא סמך על מסורת האדם לבניו אחריו כדמוכח נמי לעיל בתוס' ס"א ד"ה כל דלא סמכה התורה על קבלת ומסורת נח וה"נ ע"י אדם והמהרש"א בקושיא שפיר הקשה נהי דלא סמך עליהם מ"מ כיון דבטבע הדבר הוא כך א"כ אין נ"מ בתיבת קשקשת. אמנם גוף הקו' של התוס' שם בנדה קשיא אי סק"ד דהפי' בקרא או בחדא סגי וא"כ גם בסיפא דקרא דאשר אין לו סנפיר וקשקשת ג"כ הפי' או וא"כ כתוב כל שאין לו סנפיר או קשקשת לא יאכל א"כ רישא וסיפא סותרים דברישא הפי' בחדא תאכל ובסיפא הפי' בחדא לא תאכל ועכ"ח דהקרא בא לגלות לנו כאן דבעי תרוויי'. ואין לומר דכוונת קו' התוס' דמה פריך לקמן ממשמע שנאמר אכול שיש לו ממילא ידעי' דלא תאכל את שאין לו וכו' ולהנ"ל הא אצטרך כדי לגלות דתרוויי' בעי זה ליתא דאי משום הא לכתוב בקרא דיש לו יחדיו ולא לבעי סיפא וצ"ע

ג) והפר"ח ביו"ד סי' פ"ד ס"ק כ"ז הקשה הלכתא אהלכתא לענין פלוגתא בחריצין ובנעיצין פסק הרמב"ם כתנא דב"י דרשינן תרי כללים דסמיכי בריבוי ומיעוט וריבוי והרא"ש פליג וסבר דדרשינן כללי ולענין פלוגתא בשבועות דף ה' דר"י ור"ע אי מחייב בשבועה אשלעבר פסק דדרשינן בריבוי ומיעוט עיין שם ונלענ"ד דהנה התוס' דף ה' ע"ב בד"ה דתניא הוקשה ר"י דנקט י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הא איכא י"ד לתנא דבר"י דסובר ב' כללי דסמוכין אהדדי חשבי' בריבוי ומיעוט עיי"ש ונ"ל דוודאי לפי הנרא' מדברי רש"י בשמעתין ד"ה במים במים שם בסופו מבואר דר"י לא הי' לו מדה זו קבלה הלמ"ס רק ממילא הכריח סברא זו כיון דסובר כללא קמא דווקא וממילא ידעי' דבעי דדמיא לי' בכל הצדדים דהיינו נובעים וגדולים ע"ג, קרקע ואינם עצורים בכלי וממילא בורות שיחין ומערות אפי' חריצין ונעיצין ואינם נובעים מותרים ונ"ל קרא דתאכלו אלא עכ"ח הכריח מדה זו דדרשינן התורה בריבוי ומיעוט היכי דכללי סמיכי להדדי וכיון דלא הוי קבלה הלמ"ס לא תני לה דר"י מונה התם רק מדות שהתורה נדרשת בהן עפ"י הלמ"ס משא"כ מדה זו הוא רק הכרח שהוכרח מצד יתורא דקרא ונפקא ממילא מכח אינך מדות דכללא ופרטא ומיושב שפיר קו' התוס':

ועפ"י האמור ממילא לפמ"ש לעיל פסק הרמב"ם ספ"א ממ"א כתנא דב"י דחגבים אפילו ראשו ארוך שריא דס"ל כללא קמא דווקא וא"כ צ"ל עכ"ח כאן כתנא דב"י וא"כ תמוהים לי דברי הרא"ש בשמעתין שכ' דאפי' לפי' התוס' קיי"ל כתנא דבי רב דהוא שגורה בפי כל ותמי' טובא כיון דפסק לעיל הרא"ש כתנא דב"י לענין שמו חגב וראשו ארוך וא"כ כללא קמא דווקא ועכ"ח אמרי' כתנא דב"י ואיך פסק הרא"ש תרתי דסתרי אהדדי וצע"ג לענ"ד. אמנם דעת הרמב"ם ברור דלכך פסק באמת כאן כתנא דב"י הואיל ופסק לעיל כוותי' כמ"ש הרא"ש לעיל וא"כ מוכרח כאן לדרוש התורה בריבוי ומיעוטי אבל בעלמא איכ"ל דדרשינן בכללי ופרטי ומיושב ג"כ קו' הפר"ח הנ"ל דהכא שאני דמוכרח אפי' רבנן דרבי היכא דמוכרח מודי ודוק: מצוה קנז והיא להרמב"ם ל"ת פ"ח. ולהרמב"ן היא מצוה קמ"ז ול"ת פ"ו

מל"ת שלא לאכול דג טמא שנאמר ושקץ יהיה לכם מבשרם לא תאכלו ובכלל זה הם דגים וחיות שבים והפר"ח ביו"ד סי' פ"ג סק"ד הביא ראיות גדולות ונכונות דגם חיות שבים הם בכלל דגים ואם יש להם סנפיר וקשקשת פשיטא דטהורים וסנפיר בלא קשקשת פשיטא דטמאים אמנם אם יש להם קשקשת ולא נראה סנפיר דבדגים קים להו לחז"ל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ואע"ג שאין אנו רואים סנפיר עכ"ח נפלו ממנו או עתיד לגדל אחר זמן אבל בחיות שבים נסתפק בס' מעדני מלך בסוף פ' אלו טריפות אולי לא נאמר עליהם זה הכלל והפר"ח חולק ע"ז שגם על חיות שבים נאמר הלכה זו וכל הרואה יראה דפשטות הסוגיא מוכרחת כפר"ח כיון דזה מבואר דאם יש סנפיר וקשקשת לחיות שבים טהורים וא"כ הא דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים עכ"ח על חיות הים נמי קאי וא"כ ממילא גם האי כללא דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר נמי עליי' קאי דאל"כ מה פריך הש"ס בחולין ס"ו ע"ב לכתוב קשקשת ולא בעי סנפיר הא צריך משום חיות שבים ותו דהרי בנדה דף ע"א לא מזכיר לא דגים ולא חיות אלא סתם כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וא"כ מסתמא כולל בין דגים ובין חיות שבים ותו הא אמרי' בע"ז דף מ"ז דאם נמצא חתיכות דג שיש בו קשקשת אע"ג דלא נמצא בו סנפיר הוא מותר וכן קיי"ל ביו"ד סי' פ"ג ואי יש חיות שבים שיש להם קשקשת ולא סנפיר א"כ אפשר דהוא מחיות שבים ובהדיא אמרי' חזא דאית בי' קליפא ושריא