מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קכ

כהן שירצה ואי נימא דלכתחלה אינו רשאי לעבוד הא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח ג"כ לא מצי משווי וצ"ל כיון דזה רק זריזות וחומרא שפיר משווי שליח ובמק"א כתבתי דגוף דבר זה הוא פלוגתא דרמב"ן בחי' קידושין כ"ג סובר דכהן טמא יכול לעשות שליח לכהן אחר כיון דאין המניעה מצד עצמו אלא שהטומאה מונע אותו כמו דאמרי' דערל וטמא משלחין קרבנותיהן מיהו בכה"ג בלא"ה ניחא אם נימא דלכתחלה לא יעשה הוא רק מצד קדושת וחשיבות הקרבן לא יאמין בעצמו דאולי ע"י אנינות יסיח דעתו ולא יהי' לו מחשבות כראוי אבל בוודאי אי מתאמץ יוכל לעבוד אפילו לכתחלה ולכך בוודאי מצי משווי שליח כיון דמניעה אינו מצדו אלא מצד חשיבת הקרבן מיראת שמים כנ"ל: מצוה קנד והיא להרמב"ם מ"ע ס"ח. והרמב"ן לא מנה זה כלל

מ"ע לבדוק סימני בהמה וחי' להבדיל בין טמאה לטהורה לאכילה שנאמר זאת החי' אשר תאכלו וכו' והרמב"ן לא מנה זה דזה בא רק ללאו הבא מכלל עשה וכבר הקשו זה על הרמב"ם ובמעיי"ח תי' יפה דרמב"ם לשיטתו דסובר בעלמא סדר"א לקולא מה"ת היכא דלא איקבע איסורא אבל כאן קמ"ל דצריך לידע בוודאי ואפי' בתר רוב לא אזלי' עיי"ש ונראה לפמ"ש החוו"ד ביו"ד סי' ק"י על הרמב"ם דס"ל סד"א מה"ת לקולא דהתורה על הוודאי נאמרה ואם כתבה לנו התורה ל"ת הוא דווקא אם הוא וודאי אסור אבל ספק מותר ולהיפך במצוה ג"כ דווקא מצוה עיי"ש בדבריו וא"כ אי כתבה התורה ל"ת לבד שלא לאכול בהמה בלא סימנים הו"א אבל אי ספיקא אי יש לה סימנים או לא מותר כמו מצא בהמה במדבר ופרסותי' חתוכות וכיוצא הו"א דמותר לכך כתבה התורה ג"כ מ"ע לבדוק סימנים ובמ"ע ג"כ צריך להיות וודאי אבל ספק סימנים אסור כנ"ל

והיותר נראה עפ"י דברי הריב"ש בסי' קצ"ב דהיכא דכתיב בתורה והבדלתם אז לא אזלי' בתר רוב א"כ ה"נ דסיים בקרא והבדלתם בין הטמא והטהור וכו' לא אזלי' בתר רוב. ולכאורה אמרתי להביא ראי' לזה מהא דאמרי' ר"פ אלו טריפות דתנא דב"י סובר טריפה חי' ויליף מלהבדיל בין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל היינו טריפה ש"מ טריפה חי' והקשה הפלתי לפי דעת המהרש"ל המובא בש"ך ביו"ד סי' נ"ז דמיעוט טריפות חי' א"כ מנ"ל מזה דטריפה חי' דילמא הוא מן המיעוט טריפות שחי' ומיירי בוודאי טריפה ועפ"י הנ"ל אמרתי כיון דיליף לה מקרא דלהבדיל בין הטמא וכו' ובין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל עכ"ח סובר דטריפה חי' דכבר הסביר הר"ן דטריפה אינו חי' הוא רק בספק טריפה דוודאי אם ידעי' בבירור שזה הוא טריפה אפילו חי' כמה שנים לא יצא עדיין מחזקת טריפה רק בס' טריפה אי חי' יותר מי"ב חודש אז כבר יצא מספק טריפה ואמרי' דהוא מן הרוב שאינו טריפה וזה תינח אי אזלינן בתר רוב אבל כבר אמרנו לעיל דהיכא דכתיב להבדיל לא אזלי' בתר רוב א"כ התנא דב"י דיליף מקרא דלהבדיל אז לא אזלי' בחר רוב ועכ"ח דסובר דטריפה חי' כנ"ל. ואף לתנא דב"י קמא דמביא הגמרא יליף לה מזאת החי' אכול משמע אבל אחרת לא תאכל ואיזה זה טריפה ש"מ דטריפה חי' ל"ל כתי' הנ"ל דהא שם לא כתב להבדיל וא"כ עמדה קו' הפלתי נצבה אבל בלא"ה מקשה בגמרא שפיר דזאת צריך לכדאמרן מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין וכו'

ב) והנה הפרמ"ג בפתיחה ליו"ד ה' שחיטה כתב דאם ילפי' בלאו הבא מכלל עשה אפילו ח"ש אסור דעיקר הטעם דח"ש אינו אסור הוא משום דאכילה כתיב בי' אבל בעשה ח"ש אסור כמ"ש התוס' בשבועות דח"ש אינו מושבע ועומד מהר סיני וא"כ אין שבועה חל עלי' אבל בלאו הבא מכלל עשה מושבע ועומד אף על ח"ש עיי"ש בפרמ"ג הנ"ל וא"כ יש עוד נ"מ הכא דכתיב עשה בסימני חי' ובהמה דח"ש אסור ומושבע ועומד עליו ולא חל עליו שבועה אלא שהפרמ"ג בעצמו תמו' מסוגי' הש"ס בשבועות דפריך על מתני' דנשבע שלא אוכל ואכל נו"ט דחייב והא מושבע ועומד מה"ס הוא ומשני ר"ל במפרש ח"ש עיי"ש ולסברת הפרמ"ג קשה הא בטריפה דילפי' ר"פ אלו טריפות מזאת החי' אכול אבל טריפה לא תאכל הוי ג"כ לאו הבא מכלל עשה וכן בנבילה יש עשה דאינו זבוח לפי פי' הריצב"א בשבועות כ"ד הוי ג"כ לאו הבמכ"ע א"כ מושבע ועומד גם על ח"ש ולא מתרץ ר"ל מידי וקשה עדיין קו' הש"ס והארכתי בחי'

ולכאורה הי' נראה דסברת הפרמ"ג הנ"ל הוא דווקא אליבא דר"י דס"ל דח"ש אסור מה"ת או מכל חלב או משום דחזי לאצטרופי א"כ עכ"ח צ"ל בפסוק דכתיב אותה תאכלו הדיוק דמן הטהורה תאכלו אבל באינו טהורה לא תאכלו כלל אפי' ח"ש וא"כ ח"ש ג"כ מושבע ועומד דל"ל דתאכלו שיעור אבל מן הטמאה לא תאכלו כשיעור אבל פחות מכשיעור מותר דהא כבר ידעי' דח"ש אסור מה"ת לר"י אלא וודאי הדיוק דלא תאכלו כלל אפי' פחות מכשיעור וממילא דעל ח"ש מושבע ועומד מה"ס משא"כ לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת הדיוק דמן הטהורה תאכלו כשיעור אבל מן אשר איננו טהורה לא תאכלו כשיעור אבל פחות מכשיעור מותר ומשני ר"ל לשיטתו שפיר כן הי' אפשר לומר בסברת הפרמ"ג: מצוה קנה והיא להרמב"ם ל"ת פ"ז. ולהרמב"ן היא מצוה קמ"ו ול"ת פ"ה

מל"ת שלא לאכול בהמה טמאה שנאמר את זה לא תאכלו ממעלה הגרה ומפריסי הפרסה אע"ג דבהאי קרא כתיב לאסור בהמות שיש להם סימן אחד מ"מ ק"ו אם אסר אותם שיש להם סימן טהרה אחת מכ"ש אותם שאין להם סימן טהרה כלל ואע"ג דאין מזהירין מה"ד האי גילוי מילתא בעלמא הוא והה"מ בפ"ב ממ"א כ' כיון דכבר נשמע העשה במקרא שלפני זה דכתיב זאת החי' אשר תאכלו כל שהוא מעלה גרה ומפריסי הפרסה וכיון דאיכא עשה ממילא שוב יכולין למילף מק"ו האזהרה ועיין במכות י"ח ע"ב דאמר ר"ג אמר רב דלאו הבא מכלל עשה לאו הוא ומקשה רבא א"כ את זה לא תאכלו למה לי עיי"ש ולכאורה קשה לי על קו' רבא דבחי' ר"ן בפ' בהמה המקשה דף ע"ד גבי דם של שליל דלוקין עליו כ' דאע"ג דילפינן מכל בבהמה תאכלו לרבות דשליל מותר אפילו הגיד והחלב מ"מ הדם אינו מותר דל"ל שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא מידי דבר אוכלא אבל דם דמשקה הוא לא ונהי דשתי' בכלל אכילה היינו אם א"א לאוקמי על אכילה ממש אבל הכא דאיכא לאוקמי אמידי דבר אכילה שוב לא מפרשינן אלא דווקא במידי דאכילה ובשבועות כ"ג ע"א מבואר אם נשבע שיאכל גם שתיי' בכלל וכתבתי במק"א דלא קשה משם לדברי הר"ן הנ"ל דהר"ן כתב כן דווקא גבי קרא דכתיב תאכל אבל היכי דכתיב לא תאכל גם להר"ן שתיי' בכלל אכילה והטעם בארתי כשם שכ' התוס' בפסחים כ"א ע"ב לר"א דס"ל כ"מ שנאמר לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע זה דווקא היכא דכתיב בלשון לא תאכל אבל כי כל אוכל לא משמע הנאה וכיון דגם הנאה בכלל לא תאכל פשיטא דגם שתיי' בכלל ודווקא היכא דכתיב בלשון אוכל דאין הנאה בכלל איכ"ל דגם שתיי' לא הוי בכללו וא"כ ק"ל מה פריך רבא במכות הנ"ל דילמא לעולם מאת זה תאכלו מוכח לאו דאותן שאין להם סימני טהרה אסורים באכילה אבל כיון דכ' בלשון תאכלו הוי רק אכילה בכלל ולא שתיי' ולכך צריך למכתב את זה לא תאכלו דמיותר לאסור גם החלב בשתיי' וכמו דילפינן בבכורות דף ו' ע"ב מאת הגמל או גמל גמל לאסור החלב ויש להביא ראי' מזה לדברי הרמב"ם דס"ל דהא דכל היוצא מן הטמא טמא הוא רק איסור ולא מלקות וא"כ אפילו איכא לאו אפ"ה חלב ושאר היוצא מהטמא אינו אלא רק איסור כיון דאתיא מדרשא אלא דעדיין לכאורה קשה לי אי החינוך סובר כהר"ן הנ"ל איך סיים דלוקה אם שתה רביעית חלב מבהמה טמאה אפילו אי סובר כיון דילפינן מריבוי שפיר לוקין מ"מ לפמ"ש הה"מ דלכך בהמה טמאה שאין לה סימן כלל לוקה אע"ג דאתיא רק מק"ו אלא הואיל דאיכא בלא"ה עשה לוקין על הק"ו ולפי האמור הרי מעשה ליכא למילף חלב לאסור וא"כ לא נוכל ללקות על ק"ו וצ"ל דהחינוך סובר כטעם הראשון דהוי רק גילוי מילתא

ב) והנה במנ"ח הקשה למה פסק החינוך במצוה ול"ת של דם דחייב על כזית וכאן פסק דלוקה על רביעית. ולענ"ד פשוט החינוך לשיטתו שהביא במצוה תמ"ד גבי שמן כיון דעפ"י הרוב אינו עומד לשתיי' אלא לצורך אכילה דינו כאוכל והוי שיעורו בכזית וה"נ זה החילוק בין דם לחלב דסתם דם אינו עומד לשתיי' משא"כ בחלב ול"ק קו' המנ"ח

ג והנה הרמב"ם בפ"ב מהמ"א פסק דבשר האדם אסור דלאו הבא מכלל עשה הוא עשה אבל דמו וחלבו מותר היכא דלא שייך מראית העין אצל דם וכתבו הטעם דאע"ג דהיוצא מהאיסור אסור היינו דווקא באיסור לאו משא"כ באיסור עשה והל"מ שם הביא להקשות דבת"כ משמע דבשר האדם הוא בלאו ואפי"ה ילפינן שם דחלבו מותר, ולענ"ד ל"ק זה דהרי ר"י סובר בס"פ כל שעה דהיכא דכתיב לאמור בריש פרשה הוי לאו הבא מכלל עשה לאו וסתם סיפרא הוא ר"י לפי מה דמשמע מתו"כ דבשר אדם אסור מקרא דזאת החי' תאכלו חי' אכול אותן שהם מעלה גרה ומפריסי פרסה לאפוקי אדם וכיון דבהאי פרשה כתיב לאמור סובר