מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קיט

לא תפרומו והנה דברי הרמב"ם סותרין כמו שהביא במנ"ח דבפ"א מב"מ כ' דאין מחלל עבודה בפ"ר וקרועי בגדים ובפ"ט מב"מ כ' דעבודתו פסולה בק"ב ולהרמב"ן ג"כ קר"ב הוא משום מחוסר בגדים דדווקא בבגדי כהונה וכיון דהם מקורעים כאילו אינם וחייב כאלו עבד במחסב"ג, והנה בטה"ק בזבחים י"ח ע"ב הביא בשם הרדב"ז בשו"ת בלשונות הרמב"ם סי' צ"א מהו ההפרש בין מקורעין ובין קרועי בגדים והשיב שמקורעין היינו שהם מקורעין במקומות הרבה שלא כדרך שקורעין על המת וזהו כדרך בגדי הפחותים שאינן מקפידין על עצמם ועל לבושיהם אבל קרועי בגדים שבהלכות במ"ק הוא דבר הלמד מעניינו דמיירי בענין קריעה על המת שהוא במקום אחד מן המקומות שקורעין על המת שגם החשובים דרכם בכך ולא שייך בי' טעמא לכבוד ולתפארת ולכן אף שהתורה אסרה גם בקרועי בגדים כזה וחייב מיתה אם עבד בהם מ"מ אינו מחלל עבודה עיי"ש ועיין ברע"ב פ"ג דמכות מי"ב דקריעה היינו הבגד ופרימה היינו חוטי התפירה וא"כ א"ש לשון הרמב"ם דהתורה כתבה לרבות אפילו פרימה אסור אבל אינו מחלל עבודה אבל בק"ב הוי כמחוסר בגדים ומחלל ג"כ עבודה. וגבי קרועי בגדים כבר נאמר משום דבעי' לכבוד ולתפארת וכן מבואר בזבחים שם וממילא ג"כ החילוק כמו לעיל גבי גידול פרע בין מזבח ולפנים למזבח ולחוץ דהיינו מקרא דיחזקאל שהבאתי במצוה הקודמת מוכח כן וגם כיון דבקרא שאח"ז כתיב מפתח אוה"מ לא תצאו וכאן לא כתיב פתח אוה"מ ופתח נקרא כל העזרה וכאן דלא כתיב מפתח משמע דלא נאסר כל העזרה כנלע"ד

ולהרמב"ן דפוסל קרועי בגדים משום מחוסר בגדים הקשה המעיי"ח דרמב"ן עצמו לא מנה למ"ע לבישת בגדי כהונה דכיון דעבודה אינה כשירה אלא בבגדי כהונה הוי זה רק כמכשירי עבודה ואין צריך למנות בפני עצמו א"כ ה"נ תקשי ולפמ"ש דפרועי בגדים בבגדים פרומים אינם קרועי בגדים כמו שכתב הרדב"ז הנ"ל אפ"ה פסולים משום לכבוד ולתפארת דבאמת אינם מחללים עבודה א"כ בוודאי צריך למנות הל"ת זו בפ"ע: מצוה קנב והיא להרמב"ם ל"ת פ"ה. ולהרמב"ן היא מצוה קמ"ד ול"ת פ"ג

מל"ת שלא יכנס כהן הכשר לעבודה שתויי יין למקדש מהמזבח ולפנים שנאמר יין ושכר אל תשת וכו' בבואכם אל אוהל מועד וגם ע"ז יש להשיג כמו שהשיג הרמב"ן לעיל בגידול שער ופרומי בגדים אבל כבר אמרתי דנראה דכן מבואר בקרא דיחזקאל שאמרו עליו בסנהדרין כ"ב דעד יחזקאל גמרא גמרוהו בהלמ"ס ואתי יחזקאל ואסמכי' אקרא דהיינו שאמר שם שתויי יין לא יבואו לחצר הפנימית ועל הלמ"ס אין עונשין אבל כבר כ' הר"ן בפ' כלל גדול במשנה דאבות מלאכות מ' דהיינו אם הלמ"ס הוא רק הלמ"ס אז אין לוקין על הלכה אבל אי הלמ"ס מפרש הקרא אז לוקין על הלכה וממילא ה"נ זה טעמא דרמב"ם דס"ל דלוקין ע"ז דאיכ"ל דהקרא בבואכם אל אוהל מועד כולל גם המקום ביאה אל אוה"מ היינו בין אולם למזבח

ב) והנה בשתויי יין אמרו בתענית י"ז כמאן שתו הכהנים חמרא האידנא כרבי דאמר תקנתם קלקלתם א"כ מבואר דנהגו לשתות יין ואע"ג דהר"ן בחי' סנהדרין כ"ב מפרש לשון הש"ס דקאמר שם הא לרבנן אסרי דמשמע דאינו ברור דהלכה כרבי מ"מ משום הדחק נהגו וסמכו על רבי והיינו נמי כמו שכתב הריטב"א בתענית י"ז ביתר ביאור משום דהוי גזירה שאין יכולין לעמוד בה וכ"ש דכדאי הוא רבי לסמוך עניו בשעת הדחק כיון דבמידי וחששא דרבנן הוא למיחש שמא יבנה בהמ"ק ויהי' צריכים אותם לעבוד עבודה דהא אפשר באחרינא וכמ"ש התוס' בעירובין דף מ"ג ע"ב ד"ה ואסור לשתות וכ"ש לפמ"ש במקו"א דגוף החשש מהרה יבבהמ"ק הוא חשש דרבנן ובדרבנן איכ"ל כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק וכמו שהאריך הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בכללי הוראה מיהו לפי"ז יש לומר דווקא כהן שאינו יודע משמרתו וא"כ אסור לשתות יין לעולם והוי כאינו יכול לעמוד בו אבל כהן שיודע משמרתו ומשמרת בית אב שלו א"כ א"צ לאסור אלא בשעת משמרתו שבוע אחת וזה אין דבר קשה ויכול לעמוד בו א"כ איכ"ל דאין לסמוך בכה"ג על רבי וכן פסק הרמב"ם בהדיא בפ"א מביאת מקדש דכהן שיודע משמרתו אסור לשתות יין אלא שהוא פסק כן מטעם אחר הואיל וצריך שהות לקבוע משמרתו וכבר הבאתי במקו"א שהראב"ד השיג על טעם זה שהרי המצרף יהי' עמנו והכ"מ תירץ עיי"ש וכתבתי שם ליישב טעם הרמב"ם עפ"י מ"ש הרמב"ם בפ"ב ממלכים דין י"ב שאין לחז"ל קבלה ע"ז איך יהי' אלא לפי משמעות הפסוקים דרשו ופליגי בי' לכך צריכין אנו לחוש לכל החששים עיי"ש ובמה שבארתי בתשובה בעזה"י

ג) אמנם לענין לשהות בטומאה הביא שם במכתב שצ"ה בשם יד דוד דיש להם להחמיר לשהות בטומאת קרי שלא הותרה בציבור ויש לחוש מהרה יבנה בהמ"ק ובזה אפשר לעמוד וג"כ בטומאה מחללי עבודה וגם אפשר לפי טעם הרמב"ם דצריך שהות לקבוע משמורות דיש לחוש דגם לטהר מטומאתו צריך שהות וע"ז יש לפקפק מ"מ לפי טעם הר"ן והריטב"א יש לחוש לכהן שלא ישהה בטומאת קרי. אלא דיש לעיין הרי בלא"ה הם טמאי מתים אלא שהתוס' שם כ' דטומאת מת הותרה בציבור אלא שצ"ע איך משכחת לה קרבן ציבור לפמ"ש מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' רל"ו בשם שו"ת יעב"ץ דדווקא פסח אפשר להקריב אבל שאר קרבנות ציבור בעינן שקלי ציבור דכל ישראל א"כ בשאר ימות השנה למאי ניחוש לה וקשיא לדידי' סוגיא דסנהדרין ותענית הנ"ל וראיתי ברש"י תענית י"ז ע"א דאולי יהי' מקריבין קרבן חינוך ואפילו אי אמרי' שבט אחד מקרי קהל ומקרי קרבן ציבור משבט אחד לא אדע איך יקבצו ביום אחד כל השבט כולו ואפילו אם אפשר שנחוש גם לזה שיהי' גם קיבוץ גליות ביום אחד מ"מ תמהני על יעב"ץ הנ"ל מר"ה דף ל' ע"א דאמרו ביום הנף אסור מטעם דמהרה יבנה בהמ"ק ויקרב העומר בט"ז הא כלם טמאים ועכ"ח רק משום קרבן ציבור ומניין יהי' להם שקלים ובוודאי ביו"ט לא יהי' קיבוץ גליות דהא איבעי' דלא איפשטא אי יש תחומין אפי' יהי' קיבוץ גליות ע"י העבים כמו שביאר במדרש ישעי' וצ"ל דחיישי' דקיבוץ גליות יהי' בט"ז או בליל ט"ז ויתנו שקלים והאיר המזרח לא התיר כיון שהי' עומד להקרבה כל זה צריכין לדחוק לדבריו אבל לא אדע למה לא אפשר להביא משל יחיד ולמסרן לציבור לזכות אותו לכל ישראל שיהי' להם חלק בו וא"כ הוי קרבן ציבור ודוחה שבת וטומאה ונהי דחיישי' שמא לא ימסרם יפה יפה לאיכא מ"ד בב"מ קי"ח כבר כתבתי במקו"א שחשש הזה אינו אלא מדרבנן כיון דהוא בפנינו ואומר שמסר יפה וע"א נאמן באיסורין ובזה מיושבים כל הקושיות שהקשו על חשש הזה דשמא לא ימסר יפה ועכ"פ שפיר משכחת לה קרבן ציבור דדוחה טומאת מת אבל לא טומאת קרי ולכך א"ש דלדברי הר"ן והריטב"א הנ"ל אסור לכהנים לשהות בטומאת קרי וטהרה מביא לידי קדושה

והנה הרמב"ן כ' דלהורות את בני ישראל עשה בפ"ע ומשיג על הרמב"ם שכ' שהוראה בשיכרות הוא בלאו ואינו מונה אותו ללאו בפ"ע והרמב"ן סובר דאינו אלא עשה ונמנה בפ"ע מיהו בזבחים י"ח משמע כרמב"ם: מצוה קנג והיא להרמב"ם ל"ת פ"ו ולהרמב"ן היא מצוה קמ"ה ול"ת פ"ד

מל"ת שלא יצא כהן ממקדש בשעת עבודה שנאמר ומפתח אוה"מ לא תצאו ונכפל אזהרה זו בכה"ג שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל והרמב"ן מונה לא יצא ולא יחלל לב' לאווין והסמ"ג לא מנה כלל זה הלאו דסובר דזה בפתח אוה"מ הוא הוראת שעה והקרא דמן המקדש לא יצא הוא שלילה דעובד אונן והרמב"ם לטעמי' דס"ל דלא הוי הוראת שעה אפילו בכהן הדיוט דפסק בפ"ב מב"מ דאסור לו לצאת כל זמן שעבודה שהתחיל בה אינה נגמרת והוא מוכח מהאי קרא דאזהר רחמנא לבני אהרן שלא יצאו אע"ג שהם לא הי' עובדים עבודה שהיו אוננים וקרא דכה"ג בא ללמד דכה"ג יקריב אונן ונראה דגם מלשון מן המקדש לא יצא מוכח כן דלפי הנראה מח"כ ר"פ אחרי דסתם קודש הוא ההיכל והה"ד סתם מקדש בפרט היכא דכתב בה' הידיעה ובהיכל אינו רשאי לכנוס בביאה ריקנית אלא לצורך עבודה כדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש כדדרש בת"כ וא"כ הכוונה ומן המקדש לא יצא דהיינו מהיכל שם מסתמא עובד עבודה מזה ילפי' דכה"ג מקריב אונן ונקט הטעם דלא יחלל והרמב"ן במנין המצות בשורש ו' פקפק על זה ולי נראה פשוט כמ"ש החינוך דהכוונה שלא תהי' עבודה קלה בעיניו וראוי שעבודה תהי' חביבה לו מכל כנאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואם מניח עבודה הוא חילל לכך נאמר זה הקרא בכה"ג דווקא דזה רק בכה"ג ואמרי' בתמורה ה' ע"ב דלשון לא יחלל הוי ב' דרשות דהוי מצי למכתב לא ייחל וכתיב לא יחלל עיי"ש וה"נ ילפי' מיני דהוא יעבוד אונן אבל כהן הדיוט שעבד אונן חילל עבודתו למאן דיליף מקרא אחרינא דכה"ג עובד אונן עיין ברמב"ן בס' המצות בשורש ה' ובלשון הרמב"ם ל"ת קס"ה יליף מלשון דמן המקדש לא יצא דכה"ג אינו יוצא אחר המיטה של אבותיו

והנה המל"מ חקר אי אפילו לכתחלה רשאי כה"ג להקריב אונן והביא ראי' מב"ק ק"ט דכה"ג אונן יכול ליתן קרבנו לכל