מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קיח

אבל אצל ישראל ששחיטה התירה גם הדם שפיר איכ"ל דדם שבשלו אינו עובר עליו ובזה אני מיישב ומפרש המתני' ר"פ דם שחיטה דחשיב באיסור דם דם שחיטה ודם הקזה ודם עיקור וכו' וקשה למה הוצרך למנות כל אלו ובפי' תפארת ישראל על המשניות הקשה עוד יותר דלמה נקט דם עיקור דהא קיי"ל דעיקר שהוא שמוטה ז"א טריפה אלא שהשחיטה אינה מועלת לו ולהנ"ל אמרתי דיש חילוק דדם השחיטה אין בו משום איסור ציר אמה"ח וא"כ לדעת הרבה פוסקים מותר ע"י בישול ויש עוד נ"מ כדלקמן משא"כ בדם הקזה אפי' בדם שהי' הבהמה עקורה דהיינו נשחטה ואח"כ נשמטה ובשמוטה לא מועיל השחיטה א"כ הדם שמקלח ממנה בשעת שחיטה איכא איסור ציר אמה"ח לבד איסור דם א"כ אפי' נתבשל אסור לכך נקט שפיר דם הקזה ודם עיקור הוא רבותא גדולה דדם עיקור יש לו דין דם הקזה וזה חידוש כנ"ל

ד) ולענין סחורה כתבו מקצת מן האחרונים אפילו למ"ד סחורה אסור בדברים אסורים לאכילה מ"מ בדם י"ל דמותר מצד דאיתקש למים ומטעם זה גם אמה"ח יהי' מותר בסחורה ובדג"מ ביו"ד סי' כ"ז כ' דמותר למכור לגוי דם היוצא בשעה שמפרכסת ואע"ג דלא שייך מי איכא מידי אפ"ה שרי דאנן קיי"ל דדם מן החי אינו אסור לב"נ ואיסור הדם הוא חלוק דדם הנפש חייב כרת ושאר דם אברים ודם התמצית לית בי' אלא איסור לאו ונראה לי להסביר שגם בדם התמצית ודם האברים הדם הוא החיות של אותו אבר ובס' ערוך לנר ר"פ ד"ש הוכיח זה מר"ת בכתובות דף וי"ו דסובר החובל בחבירו חייב משום נטילת נשמה שמחליש האבר ע"י נטילת הדם ונטל מקצת נפשו אלא שבדם הנפש שחיותו תלוי בו בזה אם נוטל נוטל כל נפשו אפילו אם נשתייר עדיין רביעית דם באותו מקום מ"מ כל הדם מקרי דם הנפש דהי מני' מפקית ולכך חייב כרת אבל בדם האברים ותמצית הוא רק מקצת נפש וכמ"ש מן דם הנפש ולכך אינו חייב עליו כרת כשם דלר"ש כ"ש למכות אבל לא לכרת ובזה מבואר היטב הקו' שהתחלנו לעיל בשם המעיי"ח דלמה אינו נמנה דם לב' וג' מצות ולפי מה שבארתי א"ש דאין חילוק אלא בכמות ובאיכות והכל אחד כן נלע"ד נכון. ובס' ערוך לנר שם עשה מחלוקת בין הרמב"ם ותוספת דלרמב"ם כיון שיוצא ממקום שהנפש תלוי בו חייב ולתוס' בעי' דווקא שהנשמה יוצאה בו ולענ"ד שניהם לדבר אחד נתכוונו כיון דע"י אותו דם הוא קיום הנפש ניהו דאם יתמעט ממנו עדיין היה קיום הנפש ע"י המקצת ממנו מ"מ כל זמן שיש הרבה דם מחזיק אחד את חבירו ומחיי' אותו בחיות היותר ברור לכך נקרא דם הנפש: פ' שמיני מצוה קנ והיא להרמב"ם ל"ת פ"ג. ולהרמב"ן היא מצוה קמ"ב ול"ת פ"א

מל"ת שלא יכנסו כהנים הכשרים לעבודה מן המזבח ולפנים פרועי ראש למקדש שנאמר ראשיכם על תפרעו והנה לשון הרמב"ם במצוה קס"ג וקס"ד למד זה מכה"ג עיי"ש בלשונו שדבריו צריכין ביאור ואין להם הבנה וכבר תמה שם הרמב"ן בהשגה ובל"ת ע"ג והנה הרמב"ן השיג עליו טובא חדא מה שכ' דבכלל הלאו גם מן המזבח ואילך דהיינו בין אולם למזבח זה אינו אלא מעלה בעלמא שמנו ספ"ק דכלים שנית גוף הדבר שסובר הרמב"ם דיש לאו על ביאה רקנית זה אינו אלא דווקא בשעת עבודה חייב מיתה ועוד שלישית רצה לומר דלאו זה רק לשעה נאמר עיי"ש ובפירושו עה"ת

ונראה לי הרמב"ם הוכיח דבריו מהא דאמרי' בסנהדרין כ"ב ע"ב דפרועי ראש לא נאמר במקרא אלא דילפי' להו מקרא דיחזקאל ראשם לא יפרעו וגו' ומסיק שם דהוא הלמ"ס ואתי יחזקאל ואסמכי' אקרא עיי"ש והר"ן שם בחי' הקשה הא מבואר בהדיא בקרא ויאמר משה אל אהרן וכו' ראשיכם אל תפרעו ותי' דאפשר לומר דזה הי' רק לשעה דהיינו שביום החינוך הי' להם דין ככה"ג ואין משם ראי' והרמב"ם במנין המצות הנ"ל נראה שדחה סברא זו דא"א לומר כן דהי' דינם ככה"ג דהרי בכה"ג כתיב בפ' אמור את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום והיינו אפי' אם אין מת לו מת שהרי במקרא ההוא עצמו הקדים איסור הזה קודם שנאמר במקרא שאח"ז ועל כל נפשות מת לא יבא וגם מבואר מפשטות הקרא אפילו שלא בשעת עבודה ואפי' בשעה שא"ר לעבודה אפילו בביתו אסור לו לפרום ולגדל וא"כ אי ביום החינוך הי' דינם כדין כה"ג א"כ יאסרו אפי' בביתם ואפי' שלא בשעת עבודה אלא וודאי אין הטעם משום שהי' דינם ככה"ג א"כ קשה קו' הר"ן מאי מקשה מנ"ל הא מקרא מלא הוא

ונראה לי דהרמב"ם יישב קו' הר"ן הנ"ל באופן אחר דבקרא דיחזקאל כתיב ופרע לא ישלחו ואת בגדיהם לא יפרומו ואידך קרא כתיב ויין ושכר לא ישתו בבואם אל חצר הפנימית ואמרי' שם בגמ' דסנהדרין דהוקש פרע ליין ושכר עיי"ש ולשון הקרא בבואם אל חצר הפנימית נ"ל שפי' הרמב"ם כמ"ש הרד"ק שם דהאולם הוא חצר הפנימי שהוא המקום שנקרא היכל ובקרא אוה"מ ומשם נראה שלמד הרמב"ם שכהנים אסורים לילך בין מקום מזבח לאולם בפ"ר. וזה נראה כוונת הש"ס פרועי ראש מנ"ל דניהו דכתיב בקרא ראשיכם אל תפרעו מ"מ הא בקרא כתיב ולא ימותו והיינו בשעשו עבודה דח"מ ומנ"ל בין המזבח ולאולם ולא עשו עבודה וע"ז משני שפיר מקרא דיחזקאל דכתיב אל החצר הפנימית והיינו האולם כנ"ל וגמרא גמירא לה ואתא יחזקאל ואסמכי' אקרא כן נ"ל שמשם למד הרמב"ם דין הזה ופי' הקרא דפרע לא ישלחו ובגדיהם לא יפרומו ולא ימותו היינו חיוב מיתה הוא דווקא אם עשה עבודה ובאותו היום לא היו רשאים לעשות עבודה שהיו אוננים ובקרא דכתיב ופרע לא ישלחו עכ"ח אינו על אותו היום עצמו שהרי ל' יום מקרי פרע וממ"נ אם אותו היום כבר עברו שלשים יום הרי כבר הי' פרע א"כ הציווי לא הי' אלא על יום שיבא למחר לכהפ"ח וביום של מחר לא הי' אוננים דאונן לא מקרי אלא ביום המיתה מדאורייתא. מיהו בגדיהם לא יפרומו שפיר שייך באותו יום הציווי ההוא וסיום הקרא דלא ימותו נראה דקאי על ב' האזהרות על קריעת בגדים דשייך גם על אותו יום ובאותו יום לא עבדו עבודה א"כ ל"ש חיוב מיתה אבל הא דכתיב ראשיכם אל תפרעו ע"ז שפיר קאי האזהרה דלא ימותו דהוא שעת עבודה מיהו זה דוחק קצת דסיפא דקרא שייך רק על לפני פניו ולא לפניו ומטעם זה נראה שלמדו חז"ל במ"ק כ"ב דמכאן מרומז דמי שלא קרע בגדיו באבילות חייב מיתה ופירוש הקרא דלא ימותו בדרך שלילה אע"ג שאדם אחר שלא קרע על מתו חייב מיתה מ"מ הם לא יקרעו ולא ימותו אלא כיון שהקרא קאי גם על לפני לפניו דכתיב ראשיכם אל תפרעו וזה קאי על יום שלאחריו ועל שעת עבודה שפיר קאי ולא ימותו בדרך חיוב שאם יעשו עבודה יהי' חייבים מיתה ועכ"פ לפי האמור ע"י הקרא דיחזקאל מוכח שפיר דהקרא דראשם ובגדיהם קאי בין אשעת עבודה ועשה עבודה ובין אשעת עבודה ולא עשה עבודה אלא שהלכו מן המזבח ולפנים לאולם ושפיר פסק הרמב"ם ומנה כל הלאווים אלו כן נ"ל כוונתו, וכן משמע מלשון הסיפרא על פסוק ומפתח אוהל מועד לא תצאו דשם תנא יכול אפי' שלא בשעת עבודה ת"ל בכה"ג ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו' ומזה מוכח היכא דכתיב הקרא סתמא כולל אפילו שלא בשעת עבודה מיהו מדכתיב בלאו מפתח אוה"מ לא תצאו לשון פתח חוה"מ וכאן כתיב ראשיכם חל תפרעו בפתח אוה"מ מקרי כל העזרה אפילו מן המזבח ולחוץ דנקרא כמו בית שער כעין דאמרי' בעירובין דבית לפנים מן הבית הראשון נקרא כבית שער וכיון דבציווי של ראשיכם אל תפרעו לא כתיב פתח אוהל מועד משמע דלאו בכל העזרה חייבים על לאו זה וסתם הכתוב על הלמ"ס ואתיא יחזקאל ואסמכי' אקרא כנ"ל. והרמב"ן אע"ג שהאריך במנין המצות ובחומש וצידד לומר דאפשר רק לשעה נאמרה אפ"ה הסכים למנות הלאווים האלו

ב) ולענין גידול פרע בזה"ז בכהנים אמרי' בתענית י"ז אפי' לרבנן דרבי דחיישי לשמא יבנה בהמ"ק אפ"ה מותר לכהנים בזה"ז לילך בגידול פרע דאי יבא במהרה הא אפשר להם לגלח מיד ולתי' ר"א כיון דלא מחללי עבודה ל"ג רבנן ובמכתב שצ"ה הקשה דאכתי בשבת ויו"ט יהי' צריכין לגלח ע"ש ועיו"ט אם הם מגודלי פרע והיינו לפמ"ש רש"י בר"ה ל"א ובסוכה מ"ו ובשאר דוכתי דאפילו בשבת ויו"ט יבנה בהמ"ק וגם מבואר בירושלמי פ"ה דמע"ש הובא בתויו"ט מ"ב דאפשר שיבנה בהמ"ק קודם שיבאו אלי' ומשיח וא"כ עדיין לכאורה יקשה כנ"ל ובמק"א הארכתי דאיכ"ל דהוי מלאכה שאצל"ג מיהו עדיין קשה לריב"ש דסובר אפילו אין צריך לשער מ"מ הוי צריכא לגופא וכמובא במג"א בסי' ש"ג וסי' ש"מ וכ"ש לרמב"ם דפוסק דמלאכה שאצל"ג חייב מיהו איכ"ל דאפשר ע"י גוי ועל שבות לא גזרו במקדש אפי' במדינה ובלא"ה כיון דבשבת אין מקריבים כי אם ד' כבשים ב' של תמיד וב' של מוספים וביו"ט נמי הקרבנות מועטים וא"כ אין חשש שהרי שם בגמרא לענין שתוי יין חששו דילמא יתרבה העבודה כדאיתא בסנהדרין כ"ב ויהי' צריכין לכל הכהנים משא"כ בשבת ועיי' בשו"ת מרן חת"ס או"ח סי' ח' פלפל בזה אי בשבת הי' בית אב בפ"ע וכ' שם זה הטעם כיון דלא היו קרבנות מרובים עיי"ש: מצוה קנא והיא להרמב"ם ל"ת פ"ד. ולהרמב"ן היא מצוה קמ"ג ול"ת פ"ב

מל"ת שלא יכנסו הכהנים קרועי בגדים למקדש שנאמ' ובגדיכם