מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קטו

משום דאינו בא להכשיר וממילא איכא בינייהו בין מע"ש לקודש דבמע"ש אינו עובר אלא דווקא בירושלים אבל בקדשים דכתיב אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוא אפילו חוץ לירושלים א"כ ל"ד קודש למע"ש א"כ קשה על הסוגיא דפסחים כ"ד דאמרי' שם דאיתקש קודש למע"ש אעכ"ח צ"ל בסוגיא שם אזלי' אי לא דרשי האי קרא דבשר אשר יגע בכ"ט אלא לשאר איסורים שבתורה ולא לקדשים שפיר אמרו דאיתקש קודש למע"ש אבל לאמת דקיי"ל כר"א ל"צ והבשר אשר יגע וגו' לשאר איסורין שבתורה אלא לקדשים ממילא ל"ד קודש למע"ש כנ"ל וליכא למימר דאיתקש קודש למע"ש ואם כן בלא"ה א"ש קו' דלעיל דלא מנה הרמב"ם לא תוכל לאכול בשעריך כנ"ל

ג) עוד העיר המנ"ח למה לא הביא הרמב"ם ג"כ דאיכא גם משום לאו הכללי כל דכתיב לא יאכל כי קודש הוא יליף ר"א כל שבקודש פסול ליתן ל"ת על אכילתו ובחינוך כתב באמת דלוקה מלאו דלא יאכל דכתיב גבי מלואים וכבר הקשה ע"ז המעיי"ח וכ' דט"ס יש בדבריו וזה צריך להיות במצוה קמ"ד גבי פיגול אבל גם זה לכאורה קשה דהא גבי פיגול כ' החינוך לשון הרמב"ם משום ל"ת כ"ת ולדעתי נראה דכך צ"ל בדבריו ולוקה גם מדכתיב לא יאכל ואעפ"י שכ' גבי מילואים וכו' הה"ד לש"ק וכו' ומשום לאו כללי כדברי המנ"ח, והחינוך סובר כפי' הריטב"א במכות ר"פ אלו הן הלוקין דדבר שיצא מן הכלל בכל הקדשים לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כלו יצא וחייב מלקות גם משום לאו זה והרמב"ם דלא מייתי לי' נראה ליישב דהא כ' בפי' המשנה בפ' אלו הן הלוקין דלאו שבכללות הוי כמו שכ' התורה לא תאכלו ממנו נא ומבושל והוי מבושל לאו שבכללות כיון שכתבה התורה דמבושל יהי' כמו נא ע"כ הוי מבושל לאו שבכללות ואין לוקין כיון דהלאו אינו מפורש ולפי"ז נ"ל דגם הכא דנתנה התורה טעם כי קודש הוא אמר ר"א דכל דבר שבקודש הוא כן דלא יאכל אבל מפורש אינו ואינו עדיף מלאו דמבושל ולפי"ז תליא זה בב' לשונות סו"פ כל שעה אי לאו דמבושל לוקין עליו ומקרי מפורש ה"נ ולפי"ז יש ליישב ג"כ סתירת הסוגיות דמכות ופסחים דפסחים כ"ד חשיב האי ר"א ללאו שבכללות ובמכות י"ח פריך לילקי עוד משום לאו זה ולהנ"ל יש לומר דזה תליא בב' לשונות הנ"ל וא"ש דלא הביא הרמב"ם לאו זה כיון דאינו חייב מלקות לא הביא הרמב"ם כמו שכ' המנחת חינוך בעצמו

ד) ופשוט בהאי איסור דקודש שנטמא אסור בהנאה גם כן דכתיב באש ישרף וגם משום לא יאכל דכולל גם הנאה אפילו לחזקי' בפסחים כ"ב ולכאורה אפי' בשלכד"ה יהי' אסור להנות ממנה דכתיב באש ישרף אלא דמ"מ אי הי' מותר בהנאה הי' יכול להנות ממנה בשעת שריפה ומטעם זה נ"ל ליישב קו' המנ"ח דהקשה על הש"ס בשבת כ"ה דאמרי' שם דממנו ממעט תרומה ופריך בגמרא דילמא ממנו ממעט קודש והקשה המנ"ח הא בקודש כתיב לא יאכל ולכ"ע משמע איסור הנאה ובשלמא אי אמרי' דמלא תוכל לאכול בשעריך ילפי' כמו שיליף ריב"ל בפסחים כ"ד אז פריך שפיר דכבר כ' התוס' בסוגיא דחור"א דאכילה בוודאי אינו משמע הנאה אבל אי' ילפי' מוהבשר אשר יגע וכו' לא יאכל קשה כנ"ל דוודאי אסור בהנאה משמע ולענ"ד דברי הש"ס נכונים דמלבד דאיכ"ל דשריפת קודש להסיק בו הוא שלכד"ה וכבר האריך הפנ"י בזה בפסחים כ"ו בסוגיא דזוז"ג עיי"ש ובצל"ח פסחי' כ"ד רצה לומר כיון דהשתא הוי כד"ה כיון שאסור בהנאה וא"א להצריכה לשום דבר אחר הוי כד"ה עיי"ש וא"כ להסיק בו תנור או להדליק בשמן של תרומה במקום שאין דרך להדליקה הוי שלכד"ה זה קמ"ל הקרא ודלא כצל"ח. מיהו בלא"ה הרי בפסחים כ"ג ילפי' דבערלה כתיב ג"פ ערלים להורות שלא ידליק בו הנר והקשו התוס' שם דל"ל קרא ע"ז הא אבה"נ ותי' די"ל דהדלקה אין בו ממש ואפילו בעצים דאיסור פליגי אי יש שבח עצים בפת ותוספ' בפסחים ע"ה כ' דאפי' למ"ד יש שבח עצים בפת מ"מ הוי רק מדרבנן וא"כ אף דאסור בהנאה מותר ולא ילפי' ממעשר ושפיר מקשה הגמרא דילמא ממנו ממעט קודש ותי' דקודש חמור בה' דברים יותר מתרומה ובמע"ש כתיב לא בערתי ממנו א"כ יש קו"ח בקודש דאסור גם הדלקה אסור וא"ש קו' הנ"ל: מצוה קמו והיא להרמב"ם מ"ע ס"ז ולהרמב"ן היא מצוה קל"ט ומ"ע ס"א

מ"ע לשרוף קדשים שנטמאו שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' באש ישרף ובכלל מצוה זו יש ג"כ תרומה טמאה וערלה וכה"כ וכיוצא בזה כדתנן בסוף תמורה ותנן התם כל הנשרפי' לא יקברו ופירש"י הטעם שמא ימצאו אותו ויבוא לידי תקלה והקשה במנ"ח דל"ל לרש"י הטעם משום תקלה תיפוק לי' דמצוותו בשריפה ומבטל מ"ע ולענ"ד רש"י לשיטתי' בא ליישב הקושיא בשבת דף כ"ה שהקשו תוס' בד"ה כך דאמרי' שם כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת ופירש"י משום ב' טעמים א' משום דדמיא לקודש ב' משום דלא אתי לידי תקלה והקשו התוס' שם דלפירש"י דמשום תקלה הה"ד בשאר ביעור הא בסוף תמורה תני תרומה בהדי הנשרפין וקתני דהנשרפין לא יקברו עיי"ש ונראה דשני קושיות הללו חדא מתורצת באידך דגם רש"י מודה דהיכא דמצוה באש ישרף בוודאי אסור לקבור מצד מ"ע אבל המתני' מונה גם תרומה טמאה בהדי הנשרפין ומסיים כל הנשרפין לא יקבורו משמע כל אפי' ת"ט וקשה אמאי כקו' התוספ' שם ע"ז תי' רש"י וכ' הטעם דבשריפה לא יבא לתקלה אבל בנקברים אפשר שיבוא לידי תקלה שאם ימצאנו אדם כנ"ל

אלא דגוף התקלה קשה לי לכאורה ממנ"פ אם אדם מוצא זה הרי הוא רשאי להנות דאזיל בתר רוב וכבר האריכו האחרונים בהא דאמרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה מאי תקלה איכא הרי אם מוצא רשאי לאכול מצד רוב דכל דפריש מרובא פריש וכ"כ הנוב"י בחיו"ד סי' מ"ה והשעה"מ פט"ו מהמ"א דיבש ביבש לכ"ע מה"ת אסור לבטל עיי"ש אבל כאן קשה להבין דהא אמרי' בר"פ האשה שנתארמלה דהיכא דאיכא רוב נגד רוב הוי ספק וכאן מי שמוצא זה הבשר יודע שרוב בשר כשר אינו נקבר והוי רוב נגד רוב רוב בשר כשר אבל לנגד זה יש שוב רוב דרוב בשר כשר אינו נקבר ואי דנתגלה מאליו אותו דבר הנקבר אז הקוברו אינו עובר דהא הוא עשה כתיקונו שקברו ואי שיתרחש אחד שיאכלו או שיודע שהוא ספק איסור או שלא יודע מזה בוודאי לזה לא חיישי' דאין אנו אחראין לרמאין אמרי' ולענין שביעית אמרי' הלעיטהו לרשע וימות וגו' וא"כ גוף התקלה קשה הכא וצ"ע

וגוף הקו' של הנוב"י הנ"ל ותי' קשה לי מדברי המג"א ריש ה' סוכה שכ' דבמקום מצוה מותר לבטל לכתחלה וכאן איכא מצוה וגם הקו' לכאורה ל"ק דאיכ"ל כמ"ש התוס' והר"ן בסוגיא דזרוע בשילה דאפילו מותר לבטל מ"מ היכא דמצוה לבטל זה חידוש ותימה וזה כוונת הגמרא דלא אמרה תורה שלח לתקלה היינו דיהי' מצוה לבטל ובאמת נ"ל דזה גופא פלוגתא דר"י ות"ק סוף תמורה דלר"י רשאי לשרוף הנקברים וקשה למה מתיר הא איכא למיחש לתקלה ולהנ"ל אמרתי דר"י סובר דגבי נקברין אין חשש תקלה כקו' שלי ואם נשרף ס"ל דאפר מותר לגמרי דדווקא בנקברים נשאר לחלוחית הדבר כמ"ש משא"כ בנשרפין כנ"ל

ומר"ן הגאון בעחת"ס זצ"ל באו"ח סי' ק"ד כ' ליישב דברי הרע"ב סוף תמורה דס"ל שריפה לאו דווקא דה"ה אם עשה בנשרפין דבר שיתמקמק כעין זריעה בדבר שזרעו כלה ג"כ סגי לכך כ' הטעם משום תקלה אלא שלא זכיתי להבין דברי מרן זצ"ל דכ' דיכול להיות שיקיים המ"ע גם בנקברין דהתורה לא ציוותה רק שיאבד מן העולם ואי מאבדו בדבר שזרעו כלה ג"כ קיים מצוותו קשה לי מש"ס פסחים ע"ה דמחלק הש"ס שם בין פרים הנשרפים לשאר הנשרפין דכתיב באש ישרף ל"צ דווקא באש אלא גם בשאר דברים רק דיהי' תולדה דאש וא"כ בנותר דכתיב ג"כ באש ישרף צריך ג"כ להיות תולדה דאש ואיך כ' מרן זצ"ל דקיים מ"ע דשריפה גם בנתמקמק וצ"ע. וגוף הקו' הנ"ל רציתי לומר לפי מה דאמרי' בפסחים ל"ד ע"א גבי שתילי תרומה דטהרו מלטמא א"כ התם בשבת הנ"ל גבי גידולי תרומה דאם נתנן בקרקע יכלה זרעו א"כ פסקה הטומאה מהם וממילא א"צ לשרוף ולא ביטל בזה מ"ע לכך צריך רש"י לתת טעם משום תקלה דבזה שגרם לבטל הטומאה לא עשה עבירה וממילא נדחה הראי' שהביא מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל מגמרא דשבת י"ז הנ"ל

ב) ועיין בתמורה במתני' דכל הנקברין לא ישרופו דא"כ אתה מיקל באפרן ואם זה האפר אסור מה"ת או מדרבנן עיין פנ"י פסחים כ"ו ע"ב ונראה דזה רק מדרבנן שהרי עתה שנעשה אפר אין זה אותו הדבר שאסרה התורה אלא פנים חדשות באו לכאן ובפרט לפמ"ש המג"א בסי' רי"ז במוסק דהיכא דנשתנה מותר ואדרבה קשה דאפילו מדרבנן יהי' מותר כיון דנשתנה לאפר לדבר המותר וצ"ל דאיסור הנאה שאני מ"מ הוי גרם הנאה והוי ראי' לשיטת הראשונים ר"פ השוכר את הפועל דגרם באיסור הנאה אסור מדרבנן אלא לפי"ז גם בנשרפין יהי' אסור משום גרם ע"ז כתב תוס' סוף תמורה הטעם משום דאין לך דבר שנעשה בו מצוותו שמועלים בו ונראה הכוונה דהנאה שנהנה אח"כ לאו האיסה"נ קגרם אלא המצוה שעשה בו גרם לו הנאת האפר ובמנ"ח הקשה על דברי התוס' א"כ לפי"ז למה בשר המת עפרו אסור דהא אין לך דבר שנעשה מצוותו ויהי' אסור אלמה תנן סוף תמורה דבשר המת שנפרך אסור ונ"ל דל"ק לפי דברי התוסיו"ט בשבת פרק