מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קיד

ללאו, והרמב"ן איכ"ל דאזיל לטעמי' דכ' בחי' לקידושין כ"ג ע"ב דאיכ"ל כהן לכהן וכן לענין שחיטה בזר איכ"ל דלא נפשט האיבעי' וכה"ג איכ"ל שלוחי דידן ואיצטרך לא יחשב מ"מ לכך לא מצי למילף הל"ת מלא יחשב אלא מקרא הנ"ל. וראיתי ברשב"א ובשטמ"ק בנדרים שם שכ' דאפילו נימא דאינו מתפגל ע"י שלוחי דידן מ"מ הוי כאינו נשחט ואסור לאכלו וכאילו נתנבלה ודבר זה צ"ע לכאורה ואין לומר משום כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני הרי כבר כ' האחרונים כלל בזה והובא בסמ"ע ובש"ך בחו"מ סי' ר"ח דכה"ג היכא דמעשה שחיטה אינו מצד עצמו עבירה אלא דבר אחר גורם העבירה לא אמרי' אעל"מ ה"נ כן ונראה דכוונתם עפ"י דברי הר"ן בסוגיא דרבוצה אף דאין אדם אוסר דבר שא"ש מ"מ בשחיטה כיון דבשעת שחיטה הי' לו מחשבה שאינו טובה ניהו דאין צריך בשחיטה כוונה לשמה מ"מ מחשבה מהופכת פוסל א"כ ה"נ כן והמקנה בקידושין כ"ג לא ראה דברי הרשב"א ושטמ"ק הנ"ל וכתב דאינו פסול עיי"ש

ג) ועפ"י ב' טעמים הנ"ל נראה דיש נ"מ ואיכא בנייהו בין אי יליף מהמקריב אותו או מלא תזבח להרמב"ם דיליף מקרא לא יחשב מפסיל אסי' במחשבה בעלמא בלי דיבור כדפסק הרמב"ם בפי"ד מפסהמ"ק אבל להרמב"ן נראה דס"ל כדעת התוס' בחולין ל"ח דדווקא בדיבור מפגלי והנה בהג"ה למל"מ בפ"ג מפסהמ"ק הקשה לשיטת הסוברים דמחשבה בלב סגי א"כ אטו מאן דאכל תמרי בארבלאי לוקה יעיי"ש ובמנ"ח כ' דאינו יודע מה קא קשיא לי' דמצי איירי באמר בפה וכן כ' בראש יוסף בחולין ל"ח ולענ"ד קושיא גדולה הקשה דבזבחים דף כ"ט אמרי' דהא דאמר ר' ינאי המחשב בקדשים לוקה היינו כר"י דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו וראיתי בשטמ"ק בב"מ דף מ"ב דהקשה הא ר"י אמר לתנא לא תתני מימר דבדיבורא מתעביד מעשה ובפיגול נמי בדיבורא מתעביד מעשה וחי' השטמ"ק דבכל דיבור קדמה מחשבה וסוף מעשה במחשבה תחלה וא"כ כיון דאמרי' דבמחשבה נעשה פיגול א"כ אפי' מדבר לא שייך לומר בדיבורא מתעביד מעשה שהרי המעשה נעשה כבר ע"י המחשבה דהרי המעשה חשבי' שנעשה איסור עי"ז וזה כבר נאסר ע"י המחשבה ולא שייך בו בדיבורא מתעביד מעשה ועדיין קשה לדעת הרי"ף בסנהדרין ס"ד דס"ל דבכל מקום אמרי' עקימת שפתיו הוי מעשה לר"י לכך חסמה בקול לוקה אא"כ דיבר רק אותיות "אהוי" וא"כ בוודאי קשה וצ"ל ג"כ כדאמרי' בסנהדרין ס"ה במגדף הואיל וישנו בלב לא הוי דיבור מעשה וה"נ ואיכ"ל דמהכא הוכיח הרמב"ם דינו דגם במחשבה נעשה פיגול דהא בעל מימרא זו הוא ר' ינאי והוא רבו של ר' יוחנן והוא סובר עקימת שפתיו הוי מעשה ולמה אמרי' דדווקא לר"י חייב אלא וודאי דבמחשבה נמי נעשה פיגול והוכיח הרמב"ם שפיר דינו. ועפ"י הנ"ל נראה דזה הוא דקשיא לי' להג"ה מל"מ דאי אמרי' במחשבה נעשה פיגול אפילו לר"י נמי לא לילקי דעל מחשבה ל"מ בשום מקום דלוקין דאטו מאן דאכל תמרי' וכו' ועל הדיבור כבר קודם הדיבור הי' המחשבה וא"כ במחשבה כבר נעשה פיגול ואין פיגול אחר פיגול וצריך לדחוק כיון דהדיבור מגלה על המחשבה לא נגמר המחשבה אלא ע"י הדיבור ודוחק וצ"ע

ד) והנה המפרשים דקדקו דלמה לא מנה הרמב"ם ללאו בפ"ע דלא יחשוב לפגל מלאו דלא יחשב והסמ"ג פקפק עליו מזבחים כ"ט דיליף משם דעירוב מחשבות ונראה דבמקרא ההוא איכא מקרא ומסורת דהיינו עפ"י הקריאה דקרינן לא יחשב בנפעל ילפי' מיני' עירוב מחשבות אבל עפ"י המסורה הוי קרינן לא יחשב כדאי' בפ"ק דסנהדרין ד' ע"ב גבי יראה יראה דלפי פשטות הוי אמרי' יראה וה"נ ועפ"י המסורה דהוי קרינן לי' לא יחשוב כמו גבי יראה הוי משמע לאו וניהו דאמרי' בעלמא דהיכא דאיכא למדרש המקרא והמסורת דרשי' תרוויי' כמ"ש התוספת בסנהדרין שם מיהו זה אינו מפורש בקרא רק הלמ"ס דבין המקרא ובין המסורת בא ללמדינו דבר לכך כיון דאינו נלמד רק מכח הלמ"ס שגם המסורת עיקר ולזה לא מנה הרמב"ם כדכ' בכללים למנין המצות בשורש ב' דדבר שאינו מפורש לא נמנה למצוה בפ"ע וא"ש והחינוך כתב דהרמב"ם יישב קו' זו דלא מנאו בפ"ע במה דמסיים בלשונו דהוי כמו מטיל מום בקדשים וזה כבר מנה, ואני אמרתי דכוונת הרמב"ם דהא כבר כתבנו דלאו זה מל"ת כל תועבה וכבר הביא בחינוך במצוה ז' דכל היכא דהוי ענין אחד לא הוי לאו שבכללות אם כן שפיר יוכל לחשוב לאו זה מאכילת פיגול דלוקה כנ"ל: מצוה קמו והיא להרמב"ם ל"ת פ' ולהרמב"ן מצוה קל"ח ול"ת ע"ח

מל"ת שלא לאכול בשר קודש טמא שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכו' והנה במנ"ח הקשה דהול"ל למנות גם הלאו דלא תוכל לאכל בשעריך דילפי' מיני' בפסחים כ"ד דהשווה כל הקדשים למעשר שני דכתיב בי' לא בערתי ממנו בטמא ולכאורה הי' נ"ל לפמ"ש בערוך לנר ביבמות דף ע"ג ע"ב דהרמב"ם לא דריש האי דרש דלא תוכל לאכול בשעריך דהרי בפ"ג ממע"ש הביא הרמב"ם לאו על מע"ש דלא בערתי ממנו בטמא ולא הביא לאו דלא תוכל לאכל בשעריך וכ' שם ליישב דהרמב"ם סובר דאנן קיי"ל דל"ת לאכול בשעריך בא ללמד דאם אוכל חוץ לירושלים בלא פדיון לוקה כמו שנמנה לקמן במצוה תמ"ד וכו' עיי"ש אלא שזה א"א לומר אליבא דהרמב"ם דהרמב"ם בפ"ג ממע"ש שם פסק דדווקא בירושלים אם אכלו טמא בטומאה עובר והביא הכ"מ שם הטעם שהביא הרמב"ם בפי' המשנה דהאי לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך דהיינו שהטמא והטהור יאכלו יחדיו וזה דווקא בירושלים אבל חוץ לירושלים אינו לאו וא"כ עכ"פ חזינן דגם הרמב"ם סובר האי דרש דל"ת לאכול בשעריך וא"כ עדיין עמדה קו' הנ"ל ולענ"ד נראה ליישב כאופן אחר דלכאורה ק"ל איך ילפי' מל"ת לאכול איסור דאין רשאין לאכול קדשים שנטמאו דהיינו דמרמז על בשעריך דנאכל הטוה"ט יחדיו דכתיב בפסהמ"ק וע"ז מרמז לן כאן דקדשים או מע"ש אין רשאי לאכול הטוה"ט, דהנה ברמב"ם פי"ח מפסהמ"ק כ' דאסור להפסיד קדשים להביאם לידי פסול עיי"ש וא"כ אם הפסידו בידים הרי עשה איסור דכבר הבאתי למעלה במצוה שלפני זה דהרמב"ם כ' שם דלאו דפיגול הוא מל"ת כל תועבה וזה שייך רק אם הוא עשה מעשה לזה אבל אם נעשה הפסול ממילא אינו בכלל הלאו דל"ת כ"ת אפילו אם נימא דכל פסול שנעשה בידים בקדשים הוא בכלל דל"ת כל תועבה א"כ אכתי קשה איך פריך בגמ' שם בפסחים כ"ד דלא לכתוב הלאו דבשר אשר יגע בכל טמא וכו' הא ידעי' מל"ת לאכול בשעריך איך נוכל למילף מפסוק זה דהא מפסוק ל"ת לאכול לא ידעי' אלא כשטימא קדשים בידים דומיא דטמא וטהור שאכלו יחדיו בוודאי טמאו בידים ע"כ אסור משום לאו דל"ת כל תועבה דהא טמא בידים אבל היכא דלא טמא בידים ליכא לאו דל"ת כ"ת אכתי לא ידעי' וצריך קרא דבשר אשר יגע בכל טמא, ואע"ג דכתבתי לעיל דהיכא דאינו מכשיר ל"ש לתכ"ת אבל מ"מ סברא לחלק איכא ומנ"ל ללמוד מהתם וצ"ל דקו' הש"ס דהרי כבר הבאתי למעלה דזה הוא פלוגתא בספרי על הקרא דל"ת כ"ת אי קאי על הפוסל קדשים וכבר כ' במצוה שלפ"ז דש"ס דידן לא ס"ל כספרי אלא כאידך מ"ד בספרי א"כ איכ"ל דהש"ס בפסחים לא ס"ל דל"ת כ"ת בא ללמד דאם פסל קדשים אסור באכילה משום תועבה אלא מקרא כל שבקודש פסול באש ישרף אז ליכא סברא לחלק בין אי עשה בידים או לא וממילא פריך בגמ' שפיר אבל הרמב"ם פסק כמ"ד בספרי דמל"ת כ"ת ילפי' מטיל מום בקדשים ושאר פסולים עיין במצוה לקמן ת"ע וא"כ מל"ת לאכול בשעריך ליכא למילף בקדשים שנפסלו מעצמם שפיר הביא הרמב"ם רק הלאו דבשר אשר יגע בכל טמא ואם עשה עבירה כבר הביא שם הרמב"ם פי"ח מפסהמ"ק דאיכא גם לאו דל"ת כ"ת ובזה מיושב גם הרמב"ם פ"ג ממע"ש דהביא קרא דלא בערתי ממנו בטמא מזה למד לאו לאכילת מעשר בטומאה והקשה עליו הרמב"ן דהאי לא בערתי אינו לאו והצל"ח בפסחים כ"ד האריך בזה דמשם מוכח כרמב"ם וכבר כ' תוס' ביבמות ע"ג ע"ב דסוגיות חלוקות בזה דביבמות מוכח דלא בערתי אינו לאו ובפסחים מוכח דהוי לאו ועפ"י הנ"ל י"ל דתליא בפלוגתא דספרי הנ"ל ואכ"מ ויבואר לקמן במצוה דלא בערתי בפ' כי תבא

ב) ועוד הקשה במנ"ח למה לא הביא הרמב"ם דעובר ג"כ משום לתכ"ת וכ' דאפשר דתועבה לא מקרי אלא אם חייב מלקות עי"ז ולכאורה דבר זה צ"ע מנ"ל זה ואני כתבתי במצוה הקודמת דאיכ"ל דלאו דל"ת כ"ת אינו אלא דווקא אם המעשה של תועבה מכשיר אותו דבר וגם כתבתי כבר שמרמב"ם לא משמע כן גם על התי' שכתבתי למעלה עדיין לכאורה קשה דהיכא דנעשה טומאה ע"י אדם דנעשה תועבה על ידו יהי' עובר על ב' לאווים משום ל"ת לאכול בשעריך ומשום בשר אשר יגע בכ"ט ולענ"ד דמכאן יש להוכיח בכה"ג לא שייך ל"ת כ"ת דהרי כבר הבאתי לעיל דהרמב"ם פ"ג ממע"ש כ' דהלאו דל"ב ממנו בטמא הוא דווקא לענין אכילה בירושלים אבל חוץ לירושלים אינו עובר וכתבתי לעיל דהרמב"ם בפי' המשנה במכות פ"ג יליף זה מקרא דל"ת לאכול וקאי על מה דכתיב קמא ואכלת ואח"כ כתיב לא תוכל לאכול בשערך ובשעריך היינו אכילת בשעריך דהטמא והטהור יחדיו וע"ז אמר דזה אינו אסור רק בירושלים אבל חוץ לירושלים אינו אסור משום טומאה וקשה אמאי הא שם נעשה הטומאה בידים דאכל הטוה"ט יחדיו ואיכא משום ל"ת כ"ת ואפי' חוץ לירושלים יהי' אסור ואלא עכ"ח מוכח מקרא דבנדון כזה אינו עובר משום ל"ת כ"ח או מאחד משני טעמים הנ"ל או משום דלית בו מלקות או