מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א קיג

כאן גילה התורה דאין עשה דוחה ל"ת דל"ל משום כרת הא בטכ"ע לית בי' כרת אמנם כ"ז שהוא היתר איכ"ל דהיתר בהיתר אינו בטל וכדעת הר"ן אליבא דחכמים דר"י בנדרים דף נ"ב ולכך כ' התוס' מ"מ כשתבא לילה ויהי' איסור ובטל וליכא רק לאו ולידחי ועכ"ח דגז"ה הוא וא"ש: מצוה קמד והיא להרמב"ם מ"ע ס"ו ולהרמב"ן הוא מצוה קל"ו ומ"ע ס'

מ"ע לשרוף הנותר שנאמר והנותר מבשר הזבח באש ישרף וכו' והה"ד שאר פסולי המוקדשים כ' החינוך שהוא בכלל הזה אע"ג דבנותר בעי' דווקא ביום ובשאר פסולים לא מצינו דבעי' השריפה ביום דכתיב סתם באש ישרף ומהא דאסמכי' מ"ע זו ללאו דלא תותירו ילפי' דהוי נותר לאו הנתל"ע ולמ"ד דבנותר בלא"ה אין לוקין משום דאין בו מעשה פריך בגמרא דתמורה דף ג' ומשני דאיצטרך קרא ללמד דאין דוחה יו"ט ובבוקר שני שריפתו עיי"ש וראיתי מקשים דלדידן עמדה הקו' דל"ל קרא דהא אנן קיי"ל דלאשאב"מ אין לוקין וגם ס"ל כתי' ר"א בשבת כ"ה דיו"ט הוא עשה ול"ת וא"כ עמדה הקו' ל"ל והנותר אי לאנתוקי דלא לילקי הא בלא"ה אין לוקין דאין בו מעשה ואי ללמד דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט הא בלא"ה ידעי' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולכאורה איכ"ל לפמ"ש בתוס' פסחים דף ה' ע"ב דמצוה חשיב צורך קצת וביאר המג"א בסי' תמ"ו דהיינו במצוה שזמנו היום כעין ביעור חמץ לפי סק"ד דמצותו ביו"ט א"כ ה"נ דהמצוה לשרוף נותר לולי דגלי לן קרא הו"א דמצותו ביו"ט והוא צורך קצת והו"א דאמרי' מתיך ושורפין קדשים ביו"ט איצטרך קרא דהונותר ממנו עד בוקר דאין שורפין. ובזה אמרתי ליישב קו' התוס' במכות ד' ע"ב שהקשו על הערוך דפי' הא דאמר ר"ע המקיים בכלאים לוקה אפילו בלי מעשה דס"ל לאשאב"מ לוקין עליו הא ר"ע ס"ל דעדי זוממים קנסא א"כ לא נוכל למילף מע"ז דלוקין על לאו שאב"מ ומסוגיא דהתם מוכח דאם לית לן קרא ללמד דלשאב"מ לוקין אמרי' דאין לוקין א"כ מנ"ל לר"ע דלוקין ואמרתי ליישב עפ"י הנ"ל דלתי' הנ"ל א"ש אי אמרי' מתוך אבל לר"ע לטעמי' דלית לי' מתוך א"כ לא איצטרך והנותר ללמד על שריפת קדשים דביו"ט איכא עשה ול"ת עמדה הקו' למאי איצטרך הקרא דהנותר עכ"ח לנתק אותה וממילא מוכח דאם לא הי' קרא לאנתוקי הי' לוקין אף דאב"מ ושפיר מוכח ר"ע לשיטתו מקרא הזה דלאו שאב"מ לוקין מדאיצטרך לאנתוקי וא"ש כנ"ל

ולפי"ז אפשר לומר לפמש"כ במצוה הקודמת דברי הרמב"ם במורה ח"ג סי' מ"א דעל בזיון קדשים לוקין אפי' אין בו מעשה אפשר דיליף מהכא דניהו דאנן קיי"ל דאמרי' מתוך אפי' לדעת הרמב"ם לכה"פ בהוצאה והבערה ושריפת קדשים אית בי' איסור משום הבערה כדמוכח ביבמות ל"ג ע"ב מ"מ כיון דכתיב לכם ולא לגבו' וילפי' מזה דבצורך גבו' לא אמרי' מתוך וא"כ איכ"ל גם בשריפת קדשים משום בזיון קדשים ל"א מתוך ואכתי עמדה קו' הנ"ל ומכח זה הוכיח הרמב"ם דכל היכא דאיכא בזיון קדשי' אפי' אב"מ לוקין ואיצטרך והנותר לאנתוקי

ב) והחינוך כ' דעשה זו נוהג בזכרים מבואר דבנשים אין נוהגת מצוה זו משום דהוי מעשהז"ג ולקמן בפ' אמור גבי מצוה דשבת ויו"ט כ' דמצות שבתון נוהג גם בנשים כדעת הרמב"ם כיון דאיכא גם לאו והעשה בו רק לחזק הלאו וכשם שמצווין על הלאו מצווין גם על העשה וא"כ כ"ש בלאו הנתל"ע דהעשה בא לתקן הלאו בוודאי ראוי לן לומר דמצווין על העשה וקשה על החינוך למה פסק כאן דנוהג רק בזכרים בשלמא אם נימא כדעת המנ"ח דלעיל דס"ל דבלאו שאב"מ וגם הז"ג אין נשים מצווין א"ש אבל לפמ"ש לעיל במ"ע בפסח דנוהג בזו"נ קשה וצ"ע והנה גם תוס' בקידושין ל"ד בד"ה מעקה הקשו דאשה תהי' מותר לשרוף קדשים ביו"ט דהא לגבי דידה ליכא עשה דיו"ט דמ"ע שהז"ג נשים פטורות והוי רק ל"ת ונידח לה העשה דש"ק עיי"ש והקשה הפנ"י הא גם ש"ק גופא הוי מ"ע שהז"ג ומאי הקשו התוס' עיי"ש ולפי פשטות אפשר דקו' התוס' דשריפת קדשי' אינו אנותר אלא אשאר פסהמ"ק דכתיב בהו ג"כ באש ישרף ואמרי' כל שבקודש באש ישרף מצוה וכבר כתבתי לעיל בשם המנ"ח דדווקא בנותר דכתיב ביום צריך לשרוף ביום לאפוקי בשאר פסהמ"ק דלא כתיב ביום א"צ לשרוף דווקא ביום וא"כ לא הוי מ"ע שהז"ג ושפיר הקשו התוס' דנימא עשה דוחה ל"ת כנ"ל

ואמרתי עוד ליישב קו' הפנ"י דהנה הבית מאיר באהע"ז סי' ה' כ' דלענין שבת אם ציווה לגוי שיעשה מלאכה אינו נעשה שלוחו כלל דאעפ"י שבכל מצות שבתורה יכול לעשות שליח אבל במצוה שבגופו כבר כ' התוס' רי"ד בקידושין פ"ב דאינו נעשה שליח א"כ ה"נ גבי שבת דכ' התורה תשבות ואם הוא שבת רק שעשה שליח לעשות מלאכה עכ"פ הוא שבת וקיים המ"ע כ"כ שם הב"מ עיי"ש והמג"א בסי' תרע"ט סק"ב כ' דאם אשה שהדליקה נר שבת דקבלה שבת בהדלקה תוכל לעשות שליח להדליק נר חנוכה והקשה שם הפרמ"ג הא אמרי' כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי' והסברתי מאז דזה לא קשה כמו דאמרי' בעלמא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן אעפ"י שהם ג"כ לא יוכלו לעשות אותו דבר מ"מ הם שייכים באותו דבר רק שיש סיבה המעכב אותו הפעם ואם יטהרו או ימולו אז גם הם בכלל אותו דבר ע"ז לא שייך לומר הכלל כל מה דאיהו לא מצי עביד וכו' ועיין בקידושין דף כ"ג ע"ב וה"נ גבי נר חנוכה עתה יש לה סיבה המעכבת אותה מלהדליק ושוב מצאתי כן בהגהות הגאון ר' יוסף שאול זצ"ל עכ"פ היוצא לנו מזה דשפיר מקשה התוס' דיעשו האשה לשליח שתשרוף הקדשים דלגבה ליכא עבירה כלל דאיכא רק ל"ת לבד וע"ז שפיר תוכל להיות שליח כדין כל מצות שבתורה דאדם עושה שלוחו ואי דנעשית גם שליח לענין העשה ז"א לפי דברי הב"מ הנ"ל ואי דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שלמ"מ זה ג"כ ליתא דהא שפיר שייך באותו דבר לאחר יו"ט ושפיר מתעביד העשה דשריפת קדשים בלי חילול יו"ט כלל ע"י שליחות האשה כן נ"ל ליישב קו' הפנ"י על נכון: מצוה קמה והיא להרמב"ם ל"ת ע"ט. ולהרמב"ן הוא מצוה קל"ו ול"ת ע"ז

ל"ת שלא לאכול פיגול שנאמר פיגול יהי' והנפש האוכלת ממנה עונה תשא וכו' והלאו אינו מפורש בתורה אלא או מקרא הכתוב בפ' המילואים לא יאכל כי קודש הוא ילפי' כל שבקודש באש ישרף או מקרא ל"ת כל תועבה דנמנה לקמן במצוה ת"ע ובמנין המצות להרמב"ם סי' קל"א וקל"ב כ' הלאו מקרא הראשון לא יאכל כי קודש הם והנה במעיי"ח כ' דמכאן מוכח דחילוק עונש חשיב חילוק מדחשיב ריש כריתות נותר ופיגול לב' אע"ג דאיתא מלאו א' ודלא כר"י בכריתות שם ולענ"ד זה אינו שהרי יש לפיגול גם לאו דל"ת כל תועבה ובזה יש ליישב קו' הצל"ח בפסחים כ"ד דהקשה להרמב"ם כיון דבש"ס דידן לא יליף מלא תאכל כ"ת אמאי נקט דרש דספרי ועפ"י הנ"ל א"ש כיון דקיי"ל כר"י ובעי' לאווין חלוקים ובפיגול איכא למילף מל"ת כל תועבה ובנותר מבכל קודש כמו שכתבתי לקמן ובצל"ח ג"כ ראיתי מקצת מסברא שלי דבנותר דלא עשה שום מעשה בוודאי לא שייך ל"ת כל תועבה וגם אני כתבתי כן במק"א ובאמת ברמב"ם מבואר קצת חילוק זה ועיין בריטב"א מכות י"ד ע"ב דכ' דהשתא דייחד לאו והכניס דם לפנים ונפסל איכ"ל דהוי כדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ולוקה על הלאו שבכללות כל שפסולו בקודש ועיין במצוה שאחר זה מה שאכתוב בעזה"י. וגם מה שכ' המעיי"ח דעל פסול חוץ למקומו אינו לוקה דהוי לאו שבכללות ובשלמא בפיגול דכתיב עונש נוכל למילף אזהרה ללקות גם מלאו שבכללות משא"כ לפסול חוץ למקומו לא ידעתי איך אפשר לומר כן שהרי ברמב"ם פי"ח מפסהמ"ק מנותר דלוקין מל"ת כל תועבה ועכ"ח דלא חשיב לאו שבכללות כיון דהכל ענין אחד הפוסל קדשים ובאמת לפי הנראה לי לא שייך הלאו דל"ת כל תועבה רק בפיגול משא"כ בשאר פסהמ"ק שנפסלו ע"י טומאה וכיוצא בהם בשלמא בצורם מום דילפי' מל"ת כ"ת בסי' ת"ע וכן במפגל קדשי' דהעבוד' שהיתה ראוי להכשיר ולתקן הדבר עשה תועבה בכה"ג איכ"נ דאסור מל"ת כ"ת שהרי התועבה עצמה הוא רוצה לגרום לאכול והכח חם לא שחטו או לא זרק ולא הוליך וקיבל לא הי' נטהר לאכול ובאותו דבר עצמו שתתיר אותו או שיגרום להתיר עשה עבירה והי' לו מחשבה לפגל שפיר איכ"ל דהוי כאילו אוכל התועבה אבל אם כבר הי' מותר ויצא או טימא שאין אוכל התועבה בוודאי בלא תועבה ג"כ הי' מוכשר לאכול ולכך בכה"ג נראה דלא שייך הלאו דל"ת תועבה אלא מקרא דקודש הם כל שבקודש פסול לא יאכל

ב) והנה הרמב"ם בפט"ו מפסהמ"ק כ' אזהרה שלא יפגל וילפי' מקרא המקריב אותו לא יחשב והרמב"ן יניף מקרא דפ' שופטים לא תזבח כל דבר רע כפירש"י בחומש ולכאורה קשה לי על הרמב"ם דהרי בנדרים ל"ו ילפי' מקרח דהמקריב אותו לא יחשב מ"מ אפינו אי כהנים שלוחי דידן דאמרו לתקוני שדרתיך ונא לעוותי וא"כ הא איצטרך האי קרא לזה ומנ"ל ללאו. ונראה דהרמב"ם לשיטתו דפסק בנדרים שם דקיי"ל כהנים שלוחי דרחמנא בכל ענין וח"כ לא איצטרך המקריב אותו וגו' שפיר כ' דאתיא